לתוכנית האופוזיציה ליום שאחרי יש שם: קפיטול

חוק הנאשם נועד לבטל את הכרעת הבוחר ברגע שבו אמר את דברו • בוושינגטון עשו זאת עם אלות, כאן עושים זאת עם ניירות עמדה - ובשני המקרים הפורצים בטוחים שהם מגיני הדמוקרטיה • אם החוק יעבור, הוא יצרף את ישראל לאיראן ולהונג קונג

זה קורה לכל מדינה, השאלה מתי. הפורצים לקפיטול, ינואר 2021 | צילום: אי.אף.פי

לכל עם יש הקפיטול שלו. לא מבנה עם כיפה לבנה, אלא רגע. רגע שבו קבוצת אזרחים מגיעה למסקנה שחוקי המשחק מביאים לתוצאה שאינה מקובלת עליהם, ולכן מותר להם להפסיק לשחק לפי הכללים ולעלות על הגבעה.

השם עצמו מספר את הסיפור. ג'פרסון קרא לבניין הפרלמנט בוושינגטון קפיטול כמחווה לגבעת הקפיטולינוס ברומא, שעליה עמד מקדש יופיטר, לב הרפובליקה. המסורת מספרת שכשחפרו את יסודותיו נמצא שם ראש אדם, ומכאן השם: caput, ראש. הקפיטול הוא הראש החושב של הרפובליקה, המקום שבו היא מתלבטת ומכריעה. העלייה על הקפיטול היא אפוא תמיד אותו מעשה: ניסיון לערוף את הראש שהעם בחר בשם הראש שהעם היה צריך לבחור.

בוושינגטון זה קרה ב־6 בינואר 2021. בתי הקונגרס התכנסו לטקס ספירת קולות האלקטורים ואישור ניצחונו של ג'ו ביידן. טקס פורמלי, משמים, שזה יופיו. הדמוקרטיה בשיאה דווקא בפרוצדורה האפורה הזו, ברגע שבו המפסיד מקבל את הפסדו בלי שמישהו יצטרך לכפות זאת עליו. אלא שאז הגיעו המון תומכי דונלד טראמפ לעצור את "הגניבה". הם פרצו פנימה, ניפצו חלונות, שוטטו באולמות והשתלטו על הבניין, לאימת חברי קונגרס שהסתתרו. רק בלילה, אחרי שהגבעה פונתה, חזרו המחוקקים והשלימו את הספירה. הראש נשאר על כתפיו. בקושי.

התמונות שהופצו, עם קרני הביזון, הקעקועים ופרצופי הזעם, יצרו רושם של אספסוף שוליים. המחקר שבא אחר כך שרטט פנים אחרות לגמרי. פרופ' רוברט פאפ מאוניברסיטת שיקגו ניתח את תיקי הנאשמים ומצא שיותר מחצי מהם בעלי עסקים, מנכ"לים, רופאים ועורכי הדין. רק 7% היו מובטלים. ג'ראד וייז מייצג אותם נאמנה. סוכן FBI שהקדיש את חייו לאכיפת החוק. הוא צולם צורח על השוטרים שחסמו את הכניסה לקפיטול "אתם הנאצים! אתם הגסטפו!", ואיים להרוג אותם. וייז לא ראה את עצמו כמי שתוקף את הדמוקרטיה, אלא דווקא כמצילה.

הנחת מטענים בוושינגטון בלילה שלפני הפריצה לקפיטול %2F%2F צילום%3A רויטרס

ובזה תם הסיפור של נתניהו

יש עמים שעולים על הקפיטול עם אלות, ויש כאלה שעולים עם "חוק הנאשם". השבוע הודיעו ראשי מפלגות גוש השינוי שאחרי השבעת הכנסת ה־26 הם יחוקקו את החוק, ו"בזה תם הסיפור". החוק יקבע שמי שעומד לדין בעבירה שעונשה שלוש שנות מאסר ויותר לא יוכל להרכיב ממשלה. ככה זה עתיד לעבוד: הפרקליטות תנסח כתב אישום, שופט עליון יכריע אם יש בו קלון, והבוחר יגלה בדיעבד שקולו היה המלצה בלבד. ההיגיון האנטי־דמוקרטי של החוק ברור: אם הבוחרים לא יבחרו בנאשם, החוק מיותר. אם יבחרו בו, החוק יבטל את בחירתם. כל תכלית החוק היא להפעיל וטו על הרוב בדיוק ברגע שאותו רוב אומר את דברו. ממש כמו ההמון בוושינגטון, שהגיע לגבעה בשעה שבה הספירה היתה אמורה להסתיים. בוושינגטון ניסו לעצור את הספירה. כאן מבקשים לספור מחדש עד שהתוצאה תתאים.

כמו שאלברט איינשטיין כתב לזיגמונד פרויד ב־1932: דווקא הקבוצה המשכילה נסחפת ביתר קלות אחרי פסיכוזות המונים ומוכנה לכן לאמץ רעיונות קיצוניים. זה משום שמטבעה היא מנותקת יותר מהמורכבות שבמציאות החיים

זה קורה למרות חזקת החפות, אף שבג"ץ עצמו כבר קבע שאין מניעה להטיל על נאשם את הרכבת הממשלה ואף שאין דמוקרטיה אחת בעולם החופשי שנוהגת כך. חשוב לדייק: יש מדינות בעולם שבהן גוף לא נבחר מחליט מראש במי מותר לעם לבחור. באיראן, המכנה עצמה "דמוקרטיה דתית", דואגת מועצת שומרי החוקה, 12 אנשי דת ומשפטנים, שלפני שהבוחר ייכנס לקלפי - היא תחליט מי יופיע על הפתקים. הקלפי שם פתוחה לכולם, רק הפתקים מסוננים מראש. גם בהונג קונג - במסגרת מהלכי "ההתקדמות הדמוקרטית" של הממשל הסיני - הוקמה ב־2021 ועדה לבדיקת כשירותם של מועמדים, שהחלטותיה חסינות מביקורת שיפוטית. מאז הורד מעמד המדינה במדד הדמוקרטיה העולמי מדמוקרטיה פגומה לעבר משטר אוטוריטרי.

חוק הנאשם מבקש לצרף לחבורה הלא מכובדת הזו את ישראל ולהוציא את הבחירה מידי העם בשלב שבו עוד אין שום הכרעה שיפוטית. בטהרן מסננים בשם האל, בבייג'ינג בשם המולדת, ובירושלים יסננו בשם שלטון החוק. בשלושת המקרים הצידוק לכך הוא הגנה על הדמוקרטיה מפני מי שאינו ראוי לה.

אם בוושינגטון שוברי הכלים הזיעו בפריצה לקפיטול, אצלנו חייהם נוחים יותר. הם כבר בפנים. את חוק הנאשם מקדמים באקדמיה, בתקשורת ובכנסת מי שרואים בעצמם את המבוגרים האחראים של הדמוקרטיה הישראלית. ממש כמו פרופיל הפורעים בקפיטול. שוב מוכח שההנחה שהשכלה היא חיסון, ושמי שקרא את טוקוויל לא יפרוץ את דלתות האסיפה, היא מוטעית. כמו שאלברט איינשטיין כתב לזיגמונד פרויד ב־1932: דווקא הקבוצה המשכילה נסחפת ביתר קלות אחרי פסיכוזות המונים ומוכנה לכן לאמץ רעיונות קיצוניים. זה משום שמטבעה היא מנותקת יותר מהמורכבות שבמציאות החיים ומשום שמילים ורעיונות מכשפים אותה. ככל שהנרטיב יפה יותר, כך הפיתוי גדל וקשה לחשוב על לחש מכושף יותר מ"שלטון החוק". "נאשם לא ינהל מדינה" נשמע הרי כמו עיקרון חוקתי. כך שלא רק שההשכלה אינה מחסום בפני הסחף, היא מעניקה לו חזות של נימוק משפטי. תשב קבוצת פרקליטים ותחליט על הגשת כתב אישום, והחלטתה תגבר על הכרעת העם.

כך נראתה הפריצה לקפיטול

זה לב העניין. אוריינות דמוקרטית היא לא היכולת לצטט את מונטסקייה בעל פה, אלא הנכונות לכבד את כללי המשחק גם כשאינם משרתים את האינטרסים המיידיים שלך. הדמוקרטיה היא השפה היחידה שבה ההפסד הוא חלק מהדקדוק. המשכילים שלנו, כמו עמיתיהם בוושינגטון, שולטים באוצר המילים, אבל לפעמים שוכחים את התחביר.

האווזים השקטים

מסופר שעל גבעת הקפיטולינוס היו אווזים. באחד הלילות, כשהגאלים טיפסו בחשאי על הצוקים, הרעש שהם עשו העיר את המגינים, והעיר ניצלה. בוושינגטון הטיפוס היה רועש, לאור יום, וכולם ראו אותו. בירושלים הוא יהיה שקט. לא יהיו חלונות מנופצים ולא שוטרים פצועים, רק פרסום ברשומות בחתימת יו"ר כנסת חדש. אבל השקט לא משנה את המהות.

לכל עם יש הקפיטול שלו. השאלה האמיתית היא כמה אווזים נותרו לו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...