קריאות בוגדים במזרח ירושלים? "מרוקו מאמינה ביחסים איתנו"

ד"ר שמעון אוחיון, מרצה במכללה האקדמית אשקלון, מנהל הכנס הבינ"ל שיתקיים במכללה, "דו־קיום בין יהודים ומוסלמים במאגרב בעת החדשה"; מנהל מרכז דהאן באונ' בר־אילן; יו"ר ברית יוצאי מרוקו

***

ד"ר אוחיון, עלית ממרוקו לישראל כשהיית בן 11, בשנת 1956. אילו זיכרונות נצרבו בך מהתקופה ההיא?

"יש לי זיכרונות יפים ונעימים ממרוקו. גדלנו במלאח, הרובע היהודי העתיק של מרקש, שכלל אז קהילה יהודית גדולה עם עשרות אלפי יהודים. זו היתה קהילה פעילה, אבל בתנאים של מלאח - צפיפות ותשתיות מיושנות, לצד עשרות בתי כנסת, תלמודי תורה, בתי דין רבניים ושווקים תוססים של בעלי מלאכה יהודים. במלאח עצמו התחושה היתה משפחתית, חמה ומוגנת. גם סדר היום היה מאורגן: למדתי בבית ספר אליאנס עד הפסקת הצהריים, אחרי הצהריים היינו בשיעור עברית, ולאחר הארוחה הלכנו לתלמוד תורה. זה היה סדר יום קבוע, כולל שבת".

אווירה מאוד יהודית.

"האווירה היתה ציונית, יש מי שיקראו לה 'משיחיסטית'. חיכו לגאולה, שמעו ודיברו על ישראל, וגם כששמעו דברים פחות אטרקטיביים, העדיפו לדלג עליהם. החלום היה ברור, והוא גבר על הכל: להגיע לארץ ישראל, להגיע לירושלים".

הקמת המדינה באותן שנים השפיעה, כמובן, על השאיפה לעלות ארצה.

"התמונה אכן השתנתה עם קום המדינה, גם בגלל השפעת פעילות הליגה הערבית, שהסיתה את מדינות האזור, כולל מרוקו. נאצר נפגש אז עם המלך מוחמד החמישי, ולאט־לאט שערי העלייה וקשרי הדואר נסגרו. הדברים האלה השפיעו. ראינו גם פרעות בקהילות יהודיות בארצות ערב, והאירועים השונים הביאו יהודים לעלייה".

זכור לך הרגע שבו שמעת שעולים ארצה?

"בוודאי, היתה התרגשות גדולה, לצד חששות מובנים. הוריי חששו מהבלתי נודע, במובנים של פרנסה, קיום וביטחון. אבל מתחת לפחדים היו בנו מוטיבציה, מטרה וידיעה שאנחנו מגיעים למקום שתמיד שאפנו להגיע אליו".

מה חיכית לראות בישראל?

"כילד שגדל באווירה דתית־מסורתית, ציפיתי לראות בארץ ישראל אווירה מסורתית יותר. אבל כשהגענו, פני הדברים לא היו בדיוק כך. למשל, אבי ז"ל עבד בחברת מקורות, וכשרצה לקבל קביעות בעבודה - היה עליו לעבוד בשבת, ולכן הוא נאלץ לעזוב. במלאח, כאמור, הסביבה היתה דתית יותר, מה שבא לידי ביטוי גם ביותר מסגרות לימוד. במעברת חצרים בבאר שבע לא היו אותן אפשרויות לימוד, כמובן".

"כילד במרוקו, האווירה היתה ציונית. החלום היה ברור: להגיע לארץ ישראל. כשעלינו, ציפיתי לראות בארץ ישראל אווירה מסורתית יותר. במלאח הסביבה היתה דתית יותר, עם יותר מסגרות לימוד. במעברת חצרים בב"ש לא היו אותן אפשרויות"

הפער שחוויתם בארץ מדגיש עד כמה החיים במרוקו אפשרו זהות דתית וקהילתית. בהקשר זה, יחסי הקהילה היהודית במרוקו עם בית המלוכה העלאווי נחשבו ייחודיים. בית המלוכה מתגאה היסטורית בהגנה על נתיניו היהודים, ואפשר להם לשמר זהות יהודית עשירה. מה הפך את הקשר הזה לייחודי לאורך השנים, ומהו העוגן שעליו הוא מושתת?

"הבסיס לכל הוא חיים משותפים, שהתאפשרו בכל מיני רבדים. עדות להם נביא גם בכנס שיתקיים בשבוע הבא (19 באוקטובר) במכללה האקדמית באשקלון, בשם 'דו־קיום בין יהודים ומוסלמים במאגרב בעת החדשה - היבטים היסטוריים, חברתיים וסוציולוגיים, שפה ומוזיקה'. בכנס יוצג מחקר על העיר דמנאת, שבה יהודים ומוסלמים ניקו יחד את תעלות המים כדי להבטיח זרימת מים תקינה לעיר. הם ליוו זאת בתפילות, בשירים ובטקסים משותפים, יהודים ומוסלמים יחד. התנהלות זו הפכה סמל מוכר לשיתוף פעולה ולחיים משותפים במרחב הציבורי.

"סביב פעילות הניקוי נוצרו טקסים משותפים, שאפשרו סימביוזה תרבותית וחברתית עמוקה בין הקהילה היהודית לזו המוסלמית. אחד התחומים הבולטים בשיתוף הפעולה הוא תחום המוזיקה, כשיהודים ומוסלמים שימרו את מסורת המוזיקה האנדלוסית, מסורת של 500 שנים. תחום נוסף וחשוב ביותר הוא היחס החיובי והמעמד המשפטי של הרבנים ושל בתי הדין היהודיים, המעוגן בחוק על ידי הממלכה המרוקאית".

מדוע תחום המשפט היהודי זכה ליחס חיובי?

"כי רצו לאפשר חיים פלורליסטיים מבחינה דתית, תוך הוקרה לקהילה ולמנהיגיה הרוחניים. הדבר תרם לפעילות משמעותית של מועצת הרבנות במרוקו, בקביעת תקנות חשובות המתמודדות עם חיי המודרנה. הלוואי שהיו מאמצים בישראל חלק מהתקנות של מועצת הרבנות במרוקו".

למשל?

"רבני מרוקו ייצגו מסורת פסיקה מופלאה, אמיצה, ממלכתית ומחוברת לחיים המודרניים. מדובר ברבנים שהחזיקו בסמכות ובמעמד ציבורי שדמה לזה של שופטי העליון. כשהתעוררה בעיה הלכתית, הם לא ברחו להחמרות - הם ישבו ותיקנו תקנות נועזות כדי לפתור אותה. למשל, הם קידמו תקנות פורצות דרך לשיפור מעמד האישה בנושאי ירושה.

"דוגמה נוספת היא הראייה הקהילתית שלהם: כשהמרחקים במרוקו התקצרו והתחבורה התפתחה, המנהגים השונים נפגשו והבליטו את הפירוד והשוני בין עיר לעיר במנהגי השחיטה. מועצת הרבנות עשתה מהלך דמוקרטי: הם איחדו את המנהגים וקבעו שחיטה אחת לכולם, כדי למנוע פילוג, מסחור וריבוי בד"צים. אגב, כשהרב הראשי הרצוג זצ"ל ביקש לאמץ את התקנות במעמד האישה לגבי ירושה גם בישראל, למשל, הממסד התורני־חרדי כאן דחה אותן לחלוטין".

"השיח השתנה"

התפיסה הממלכתית הזו לא נעצרה רק בעולם ההלכה - היא התבטאה גם בזיקה ציונית.

"היא באה לידי ביטוי במסורת ציונית בכל רמ"ח איבריה. גדלנו על אהבת הארץ, אמירת הלל ביום העצמאות, תפילה לשלום המדינה ותמיכה מוחלטת בשירות בצה"ל. לכן כואב לי לראות לאן סוחבים היום את יהדות המזרח - לכיוונים חרדיים ופוליטיים של החמרה, פילוג ודחיית צווי גיוס. גם לאלה שאין תורתם אומנותם, זו פשוט לא המסורת שעליה גדלנו".

אילו עוד פערים אתה מגלה בין מה שיהודי מרוקו גדלו עליו לבין המתרחש בישראל?

"מעבר למה שהזכרתי אין פערים דרמטיים, כי יש כאן השתלבות יפהפייה. אמנם תקופת הקליטה לא היתה קלה, אבל בברית יוצאי מרוקו אנחנו לא בוכים על העבר, אלא מסתכלים קדימה. אנשים מבינים את החשיבות והתרומה של יהדות מרוקו, ואנחנו כבר לא בשיח שנסב רק סביב מופלטה ומימונה - מבלי לזלזל בקולינריה המרוקאית ובמנהגי הכנסת האורחים שלנו.

"אנחנו מתמקדים בהצלחות: בתרומה להתיישבות, עם הקמתה של חגורת ההתיישבות הביטחונית - משלומי, מעלות וקריית שמונה ועד דימונה, ירוחם ומצפה רמון. גאוותנו גם בתרומה לצה"ל, לחינוך ולתרבות, להנהגה הרוחנית, ואף לעולם הקולנוע והמוזיקה. בנובמבר הקרוב נקיים בהיכל התרבות אירוע הצדעה לתשעת חתני פרס ישראל יוצאי מרוקו, לצד הענקת אות הוקרה למשורר ארז ביטון. אני גם שמח לראות שהתזמורת האנדלוסית ותזמורות אחרות משלבות כוחות. עם זאת, מה שכואב לי הוא השיח המפלג, ואנחנו פועלים כדי למתן אותו".

"המלך הורה לשפץ בתי עלמין יהודיים, להחזיר את השמות היהודיים לרחובות מלאח ולשלב היסטוריה יהודית בתוכנית הלימודים. אפילו הוקמה באוניברסיטת רבאט קתדרה לחקר המשפט העברי. זה מראה על יחסים מיוחדים"

בכל הקשור ליצירת אחדות, יש מה ללמוד מהחיים המשותפים ומהפלורליזם במרוקו.

"נכון, היחסים שם יוצאי דופן: בשנים האחרונות המלך הורה לשפץ בתי עלמין יהודיים, להחזיר את השמות היהודיים לרחובות מלאח ולשלב היסטוריה יהודית בתוכנית הלימודים. אפילו הוקמה באוניברסיטת רבאט קתדרה לחקר המשפט העברי. זה מראה על יחסים מיוחדים.

"הקשר העמוק משתקף גם ביחסים הביטחוניים, בתיירות, ובכך שגם יחסי הדיפלומטיה בין המדינות ממשיכים להיבנות ולהשתדרג. יש לנו מורשת עשירה להתגאות בה, של יהודים שחיו במרוקו במשך כ־2,000 שנה. התפקיד שלנו הוא להביא את הרוח המאחדת הזו לחברה הישראלית".

התייחסת ליחסים הביטחוניים, אבל בשל סערות ברחוב המרוקאי והפגנות תמיכה פרו־פלסטיניות הקוראות לביטול הנורמליזציה, בית המלוכה שומר על חלק מהקשרים האסטרטגיים איתנו מתחת לרדאר. האם רצון העם לפגוע בנורמליזיציה יצלח?

"עד לפני המלחמה אנשים צעדו יחד בשוק, ויהודים התקבלו באהדה כשהם חבושים בכיפות. אחריה התעמולה הפלסטינית עדיין שוטפת את כלי התקשורת בעולם. ההסכם בין ישראל למרוקו היה הסכם חם עד לחרבות ברזל, ואני מקווה שעוד יבואו ימים טובים יותר להסכם.

"ההתרחשויות בעולם הערבי מטרידות את בית המלוכה. אבל למרות תעמולה פרו־פלסטינית, אנחנו עדים למפגשים בין יהודים למוסלמים, והרדיו והטלוויזיה משדרים זאת בהרחבה. הממלכה נוקטת גישה פלורליסטית חכמה, וגם הקהילה היהודית נהנית מחופש ומכבוד"

"אמנם יש במרוקו קבוצות קיצוניות, אבל לא בטוח שהן משפיעות על בית המלוכה. צריך לזכור שהיקף המחאות במרוקו קטן ביחס ללונדון, למשל. עם זאת, ההתרחשויות בעולם הערבי מטרידות את בית המלוכה. ולמרות תעמולה פרו־פלסטינית, אנחנו עדים למפגשים בין יהודים למוסלמים, והרדיו והטלוויזיה משדרים זאת.

"לכן הממלכה נוקטת גישה פלורליסטית חכמה, כאמור: היא מאפשרת לברברים לטפח את תרבותם, את שפתם ואת מערכת החינוך שלהם, וכחלק מאותה מדיניות מכילה - גם הקהילה היהודית נהנית מחופש ומכבוד".

איך מדינות ערביות אחרות תופסות את הקשר של מרוקו עם ישראל?

"באופן שלילי למדי. לפני כמה שנים הגיעה משלחת חוקרים ממרוקו לביקור במסגד אל־אקצא. במזרח ירושלים עובר אורח ערבי שאל את אחד מאנשי המשלחת מאיפה הוא, והוא ענה שהוא ממרוקו. אותו ערבי אמר לו: 'אתם בוגדים, אלג'יריה עדיפה עליכם', באמירה שהדגישה את היריבות בין אלג'יריה למרוקו. אמירות אלה גורמות לאנשים לחשוש להגיע לאתרים כמו מסגד אל־אקצא. אז במזרח ירושלים קראו לחוקרים ממרוקו 'בוגדים', וגם בעולם הערבי יש מסתייגים, אבל הממלכה ברבאט מאמינה ביחסים איתנו".

"שורשים לדורות"

עדות לאמונה ביחסים הללו היא ההשתתפות של נציגי מרוקו בכנס הבינלאומי שהזכרת קודם, שנועד להוות גשר בין המדינות.

"נכון. מטרתו העיקרית היא חיזוק הקשר והשותפות האקדמית בין ישראל למרוקו, כחלק מרוח הסכמי אברהם, ושותפים לו גם המשרד לשיתוף פעולה אזורי, אונ' בר־אילן ומרכז דהאן. האירוע יפגיש חוקרים, מרצים ואקדמאים בכירים מאוניברסיטאות מובילות בישראל ובמרוקו, שיציגו מחקרים ותובנות על שורשי השותפות והפוטנציאל הגלום בה לעתיד האזור, בדגש על מחקרים העוסקים בדו־קיום בתחומים השונים.

"טיפוח חיים משותפים בין יהודים למוסלמים ייקח זמן רב ליישום במזרח התיכון, אבל חשוב להראות שזה קרה ושזה אפשרי. לולא המלחמה כבר היינו רואים סטודנטים מכאן שנוסעים לשם כדי לחקור, ואם תהיה רגיעה ביטחונית הדברים הללו יתקדמו, ואני מקווה שהסכמי אברהם יתפתחו ויתרחבו גם למדינות אחרות".

בינתיים, מצב הקהילה היהודית במרוקו טוב?

"מתושבים שונים אני שומע שמצבם טוב. התעמולה האנטישמית קיימת, אבל לא נראה שפוגעים ביהודים. ועם זאת, קיימת ערגה לתקופה שלפני עזיבת הקהילה היהודית את מרוקו. היהודים שנשארו רוצים בחיזוק הקשרים המשותפים, וחלק מן המוסלמים התבטאו שכש'היהודים עזבו את מרוקו, הלך השפע'. אחת מההרצאות בכנס תעסוק בשירים שנכתבו כאן בארץ בשפה המרוקאית, מתוך געגועים למרוקו".

לסיום, כמי שמכיר לעומק את שתי החברות, איזה מסר תרצה להעביר לדור הצעיר בישראל ובמרוקו, לגבי העתיד המשותף בין המדינות?

"לצאת מדעות קדומות ולהכיר בהיבט היהודי־תרבותי, להכיר את המסורת היהודית ואת ההתמודדות עם המודרנה, מבלי לברוח ממנה. כמו כן, יש להכיר בהיסטוריה המיוחדת של מרוקו, באוכלוסייה שלה, ולהבין כי מדובר בידידת ישראל שחשוב לחזק איתה את הקשרים. לדור הצעיר בעולם הערבי הייתי מציע לקחת כדוגמה את מודל הדו־קיום בין יהודים למוסלמים מהתקופה שבה האוכלוסייה היהודית שגשגה שם".

יישום מודל הדו־קיום עשוי גם להוות אתגר בתקופות סוערות, והוא כמובן אינו האתגר היחיד. מהו בעיניך המבחן הגדול ביותר ליחסי ישראל־מרוקו, ואיך אפשר להבטיח שהברית הזאת תכה שורשים עמוקים לדורות?

"חשוב שנטפח משלחות אקדמיה וחינוך, גם של בני נוער, לצד טיפוח קשרים כלכליים וביטחוניים, כאמור. לישראל ולמרוקו יש בסיס היסטורי משותף, מנהגים משותפים, אמונה משותפת - וחשוב לחזק מכנה משותף זה, כי הממלכה בעד ישראל. על הרחוב במרוקו להכיר את הנוער שלנו, ולהפך. כך אפשר יהיה להעמיק את האהבה בין המדינות. האהדה הזאת, הקשר החזק שנוצר, הם שאפשרו לנו לעבור את המלחמה מבלי לנתק קשרים. וכשנבנה עוד גשרים של חינוך, אקדמיה, כלכלה ותרבות, לצד הקשרים הביטחוניים, נבטיח שהברית הזו לא רק תשרוד מורכבות פוליטית - אלא גם תעמיק שורשים לדורות".