הצלקת שנשארת אחרי פגיעה במחבל: "אתה יודע שפעלת נכון - וסובל"

"זה היה במארון א־ראס, הכפר הראשון שאליו נכנסנו בלבנון", מתאר שחר, שם בדוי, בן 22. "המשימה שלנו היתה איתור נשק בבתים שהאוכלוסייה האזרחית פונתה מהם. הייתי קשר מ"פ בגולני. תמיד מקדימה. נכנסנו לבית של מחבל. מצאנו נשק מתחת למיטה של ילדה. היתה שם תמונה שלה. מתחת לכרית היה יומן. נתתי ללוחם אחר, חבר טוב, מוחמד, לקרוא את היומן. הילדה כתבה: 'איפה אבא שלי הגיבור? הוא לא עוזר לי יותר בשיעורי אנגלית ואני לא מצליחה'. זה לקח אותי לאחים שלי, שאני עוזר להם בלימודים. גמר אותי שאבא מסוגל להחביא נשק מתחת למיטה של ילדה שלא מבינה כלום מהחיים. דפוק. פוצצנו את הבית והכל עלה באש, כולל היומנים והצעצועים של הילדים".

באחת ההפוגות ישב שחר ברכב וגלל בנייד, עד שנעצר על פרסומת לילד חולה סרטן. "נתקעתי על הסרטון הזה שעה וחצי, ולא הצלחתי לזוז. בכיתי בלי סוף. חבר פז"מניק נתן לי כאפה כדי להעיר אותי. הגענו למתחם אחר וחטפתי התקף חרדה ראשון. אני יודע שמי שאשם בזה שפוצצנו חדר ילדים זה האב המחבל. זה הכל חטאים שלו. אבל למה ילדה קטנה צריכה לחזור לבית שלא נשאר ממנו כלום? אני יודע שטילים מלבנון נורו על הבתים שלנו, שבהם היו אזרחים. ילדים נהרגו, חדרי ילדים נהרסו. מה שעשינו היה הגנה עצמית. אבל תמונת הילדה לא מרפה".

שבוע אחרי התקף החרדה פנה שחר אל המ"פ וביקש לפגוש קב"ן. הקב"ן הסביר לו שהוא סובל מפציעה מוסרית־זהותית.

פציעה מוסרית היא מונח פסיכולוגי המתאר מצוקה נפשית עמוקה, בעקבות חשיפה לאירועים המעוררים דילמה מוסרית ויוצרים תחושת אשם. היא יכולה להופיע אצל רופאים שצריכים לתעדף פצועים, בקרב אנשי משטרה או כבאות, אנשי טיפול, ובעיקר לוחמים בשדה הקרב שמקבלים החלטות קשות במצב של סכנת חיים.

הפציעה המוסרית לא תלויה דווקא במעשה לא חוקי או בטעות אנוש. היא יכולה להתרחש מעצם החיכוך עם אוכלוסייה אזרחית ומהמשימה של הלוחם - להרוג את האויב.

בצבא ארה"ב קיימת הפרדה מקצועית בין פוסט־טראומה (PTSD), שנובעת מתוך תחושת סכנה קיומית, פחד וחשיפה למראות קשים, לבין פגיעה מוסרית (Moral Injury), שמבוססת על משבר מוסרי, אשמה ובושה. בצה"ל ההפרדה בין שתי התופעות, שיש להן סימפטומים דומים, מטושטשת.

מי רוצה לדבר על פציעות מוסריות כאשר יש מי שעובדים קשה כדי להכפיש את חיילי צה"ל, תוך שימוש מחפיר במצב רגשי קשה של חיילים?

דווקא בגלל זה, מתוך ביטחון שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, חשוב לדון בסוגיה באופן מקצועי: להסיר את מחסום השתיקה והבושה; להבין מהי פציעה מוסרית; איך אפשר לטפל בה; ובעיקר כיצד ניתן לצמצם את חומרתה מראש.

מחלקת הלוויות

חזרה לשחר. במהלך הטיפול שעבר התברר שהפציעה המוסרית אצלו החלה עוד קודם, בסיטואציה קורעת לב שאין לה קשר לאויב. "אני מחזור גיוס אוגוסט 23'. אנחנו 'טירוני המלחמה'. המשימה שלנו היתה להיות בהלוויות של כל הלוחמים שנהרגו ב־7 באוקטובר. אם לא נצחק אז נבכה. קראנו לעצמנו 'מחלקת הלוויות'. ראו שיש לי סיבולת ושמו אותי נושא ארון. באחת ההלוויות עמדתי מעל קבר פתוח. חייבים לעמוד כמו פסל במסדר כבוד. האם השכולה זחלה לתוך הקבר וקיבלנו פקודה להמשיך בקבורה. זו פקודה, אתה חייב לבצע. היא בפנים ואנחנו מתחילים לכסות. והאבא על כיסא גלגלים נופל, מנסה למשוך את האמא החוצה. וכמו גולם אני עומד ומסתכל על הסיטואציה וממלא פקודה.

"מה הייתי צריך לעשות? כשהאם יצאה מהקבר, הרמתי את העיניים וראיתי נער בן 15 שנראה בדיוק כמו אחי. שאלתי את עצמי האם אחי יקבור אותי".

הפציעה של שחר גרמה לו "לדפקט עם ילדים", כלשונו. "חודשים לא דיברתי עם האחים שלי. הסתכלתי עליהם וראיתי את התמונה של הילדה שפוצצתי לה את החדר. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. פעם אחת שיחקתי ברובי צעצוע עם אחי הקטן, שהתלהב מזה שאני בגולני. פתאום נכנסתי לזה, התחלתי לפתוח זיגים. הייתי שם בלבנון עם אח שלי הקטן בחדר משחקים. ואז הוא אמר לי: 'מי אתה? אתה מפחיד אותי. אני לא יודע מי אתה'. זה הבהיל אותי מאוד. שאלתי את עצמי 'איך אשחק עם הילדים שלי בעתיד?'"

הפציעה של שחר גרמה לו "לדפקט עם ילדים", כלשונו. "פעם אחת שיחקתי ברובי צעצוע עם אחי הקטן. פתאום נכנסתי לזה, התחלתי לפתוח זיגים. הייתי שם בלבנון עם אח שלי הקטן בחדר משחקים. ואז הוא אמר לי: 'מי אתה? אתה מפחיד אותי'"

למזלו של שחר, הקב"ן שפגש עוד בלבנון ידע היטב מהי פציעה מוסרית וכיצד מטפלים בה. הודות לטיפול שקיבל, למרות קשיי השינה והתקפי החרדה, שחר התעקש והצליח לסיים שירות קרבי מלא, ואף לשרת עוד תקופה משמעותית במילואים בתפקיד פיקודי וחשוב, אך לא קרבי. את החלום להיות קצין נאלץ לגנוז עקב החמרה במצבו. כיום הוא ממשיך להיות מטופל אצל אותו קב"ן, שמלווה אותו כאזרח בהתנדבות. "רואים שיפור. הוא מציל לי את החיים".

בהכשרה שלכם כלוחמים הכינו אתכם לסיטואציות הקשות הללו? מישהו דיבר על פציעה מוסרית או על דילמות מוסריות?

"לא מכינים חיילים לדבר כזה. פיזית הכינו אותנו קשה מאוד למלחמה, אבל אף אחד לא אומר לך שאתה הולך לשרוף חדרי ילדים. לא דיברו על זה. אני בטוח שאם היו מכינים אותנו לזה, זה היה פחות פוצע".

ילדים של החיים

עד כמה חשובה ההתערבות בשלב מוקדם אפשר ללמוד מסיפורו של איתי (שם בדוי), שאצלו הפציעה לא טופלה בזמן והתפרצה בעוצמה שנים אחרי האירוע.

"ברגע הכי מרגש, כשהבת שלנו החלה לזחול, הציפו אותי פלשבקים מהאירוע שבו 'הורדתי' מחבל 17 שנה קודם לכן. עלו בי מחשבות על הבחור שהרגתי, על איך גזלתי ממנו לראות את הבת שלו זוחלת. זו כמעט אשמה קתולית, תחושת אשמה שלא מרפה", מספר איתי, בן 44 מיישוב בצפון הארץ, לוחם ביחידה מובחרת. "האירוע היה בחאן יונס בשנת 2002. הייתי בן 20, במסלול ההכשרה. התקבל מידע מהשב"כ על חוליית מחבלים חמושים שירתה קסאמים. הייתי הצלף. יריתי והורדתי את היעד. זיהו אותנו והמטירו עלינו אש. היינו בסכנת חיים, אבל יצאנו מזה בלי נפגעים. זה לא אירוע שהיו בו טעויות כמו ירי על כוחותינו או על חפים מפשע. אני לא חושב שעשיתי משהו לא בסדר, אבל כן מרגיש ככה. אלה שני ערוצים מקבילים שלא משיקים. בשיח הפנימי שלי עם עצמי אני מרגיש רוצח, אדם שלא ראוי לטוב".

אצל איתי הפציעה התפרצה בעוצמה שנים אחרי שהרג מחבל בחאן יונס. "בשיח הפנימי שלי עם עצמי אני מרגיש רוצח, אדם שלא ראוי לטוב. הרגשות הללו חסינים מול שיח רציונלי. הייתי צריך להרוג, זה מה שהיה צריך לקרות. אבל עדיין יש שם פצע"

לא עוזר לך לומר לעצמך, "הרגתי מחבל כדי שהבת שלי תוכל לחיות"?

"זה בהחלט נכון, אבל זה לא עוזר. כי במקביל אני חושב שהוא גם בן אדם, ושבתוך נסיבות החיים שלו הוא עשה החלטה סבירה. הרגשות הללו חסינים מול שיח רציונלי. לא באנו לעולם הזה להרוג. זה הכרח של המציאות. זה קורה וצריך היה לקרות, אבל עדיין יש שם פצע".

הסדקים אצל איתי החלו להופיע זמן קצר לאחר האירוע. הוא פנה לגורם מקצועי ביחידה, אך לאחר שיחה בודדת איש לא חזר לבדוק מה שלומו. הוא הצליח לסיים מסלול ולשרת כלוחם, אך במקביל התמודד עם ביעותי לילה. "היו רגעים שהייתי קופץ מתוך שינה ומתפרע. החברה שלי אז פחדה לישון לידי, אבל בסך הכל הצלחתי לתפקד".

כשהפך לאב מצבו החמיר ומחשבות אובדניות עלו לעיתים כמוצא האפשרי היחיד: "ילדים מייצגים אצלנו טוהר והתחלה חדשה שאנחנו מקווים שתהיה טובה ונקייה. בהפוך על הפוך תינוקות הופכים טריגר. הייתי רואה תינוקות והיום היה נהרס. זה לא שהתחלתי להשתולל ולהכות אנשים. אלה רגעים קטנים ויפים בחיים שהופכים למזוהמים. למשל, רגע כזה כשהבת מצליחה בפעם הראשונה לנגן בשיעור פסנתר. זה מרגש כל כך, ומייד מגיע הקול הפנימי: 'הרגת. מה אתה עף על החיים? אתה לא ראוי לרגע הזה'. יש לי מה לענות לעצמי, אבל הרגע כבר זוהם".

איתי מתאר כי לעיתים המחשבות חולפות ולא "מפילות" אותו, אבל היו גם תקופות עם נפילות צורבות במיוחד. "אשתי נכנסה להיריון, אבל החלטנו לעשות הפלה כי לא יכולתי לשאת את זה", הוא רגע עוצר לנשום, לבכות. "החודרנות של כתבי האשמה לתוך הרגעים הכי אינטימיים ורכים בבית היתה בלתי נסבלת. אני אבא טוב. אני סובל וממשיך. רצינו מאוד עוד ילדים, אבל פחדתי שזה יפיל אותי".

לעצור את השקיעה

איתי החל בתהליך טיפולי שנמשך עד היום, ושהצמיח אותו להיות מטפל בעצמו. הוא עשה הסבה מקצועית, למד עבודה סוציאלית ופסיכותרפיה, והיום הוא מטפל ומנחה קבוצות. במלחמה האחרונה, לצד שירות מילואים מבצעי, התגייס גם כמנחה קבוצות עיבוד ללוחמים, בין השאר, ביחידה שבתוכה צמח ונסדק. "זה תיקון גדול. מתוך הכאב שלי אני עוזר היום לאחרים. בעיבודים הללו אני מעלה את הסוגיה של פציעה מוסרית. לפעמים אני משתף בסיפור האישי. אם מישהו היה מדבר איתי על פציעה מוסרית לפני שנים, בודק מה שלומי, הרבה סבל היה נחסך. את המושג 'פציעה מוסרית' שמעתי רק 20 שנה אחרי האירוע, בכתבה שבה רואיין פרופ' יוסי לוי בלז, שעוסק הרבה בנושא. פניתי אליו, הוא היה מקסים והסכים להיפגש איתי. קיבלתי שם למה שאני עובר".

בעקבות הטיפול מצבו של איתי השתפר, אך הוא עדיין סובל דווקא ברגעים הכי לא צפויים, מול שקיעה יפה או בחופשות עם חברים בחו"ל. "אני סובל מכל רגע וחושב, 'איך מרעיפים עלי את הטוב הזה שלא מגיע לי? ואיך אף אחד לא מבין את זה?'. אתמול בלילה, אחרי הרבה זמן שזה לא קרה, התעוררתי מזיע וצורח במיטה. אין לי הסבר למה זה קרה דווקא אתמול. בשונה מפוסט־טראומה רגילה, אין לי טריגרים והתקפי חרדה מריחות ומקולות.

"כמטפל, אחרי קריאת מחקרים הבנתי שהפציעה המוסרית היא שבר בזהות. משהו בליבה של הזהות שלי לא התאחה מאז האירוע. נוסף על כך נוצרת פגיעה באמון, בייחוד אם המפקד נתן פקודה בעייתית או לא תפקד כראוי. המלחמה הנוכחית יצרה סיטואציות מאוד מורכבות. פגשתי, למשל, חייל שנשלח לשמור על אספקת מזון ברצועת עזה, ופתאום התחילו לרוץ לעברו פלסטינים רעבים. הוא סיפר דברים איומים. הוא חווה תחושת בגידה של הממסד, על שהכניסו אותו לסיטואציה שאין איך לצאת ממנה. גם בי יש כעס על כך שביקשתי עזרה, ולא קיבלתי אותה. המשמעות שלה באה לידי ביטוי בקושי לעבוד בארגונים ממוסדים. משלמים על זה מחירים. החלפתי המון מקומות עבודה".

איתי החל בתהליך מול אגף השיקום שנים אחרי האירוע. "אני שמח שעשיתי את זה, למרות שזה בסך הכל 1,000 שקל בחודש. עצם ההכרה היא זו שמאפשרת את הליך הריפוי. כשקיבלתי מסמך שבו כתוב 'נכות לצמיתות', שוקם האמון במערכת. ועדיין, לא עובר שבוע שבו אני לא חושב שרימיתי את המערכת - ומרגיש חרא על זה. שיש אנשים אחרים שעכשיו אין להם בגללי".

אשמה על אשמה?

"כן. אני חושב כמו קתולי", הוא צוחק, "אני לא יודע איך להסביר כמה המילים 'נכות לצמיתות' נתנו לי חמצן. סוף־סוף אני לא צריך להוכיח ולהתווכח, כי עם עצמי אני כל הזמן מתווכח".

מצפן מוסרי חדש

לצורך הכתבה שוחחתי עם כעשרה לוחמים ומפקדים. רבים מהם, בעיקר הצעירים, מתקשים לדבר על הנושא. אחרים חוששים מפוליטיזציה. הדילמות ותחושת האשמה פועלות לשני הכיוונים - הן ביחס למעשה שנעשה והן ביחס להימנעות. כך, למשל, סמ"פ בשריון שבדיוק יצא ממילואים בעזה סיפר על אירוע מתחילת המלחמה שבו כבר נתן פקודת אש לירות לעבר אדם שהתקרב אל הכוחות וצילם אותם. "פתאום ראיתי שזה פחות נראה כמו גבר ויותר כמו נער בן 14. ביטלתי את פקודת הירי. היתה התמרמרות עלי בטנק. עד היום אני לא יודע אם מה שעשיתי היה נכון. לא דיברתי על זה עם אף אחד. בדידות המפקד. ברור שהילד נשלח על ידי חמאס ועלול היה לסכן אותנו. איפה הוא היום? האם הוא צמח להיות מחבל? את מי הוא עלול להרוג? במקרה אחר התקדמתי עם הטנק לבד, למרות שהטנק הצמוד נתקע. הכנסתי את הטנק לרחוב צר. חטפנו טיל ושני לוחמים נפצעו קל. אני נושא אשמה על כך שההחלטה שקיבלתי סיכנה את האנשים שבפיקודי".

מרדכי פרינס, 76, נשוי, אב וסב, הוא רס"ן בדימוס, פצוע צה"ל ובוגר שלוש מלחמות: ההתשה, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. תחום העיסוק שלו הוא ניהול ויזמות, אבל במלחמה האחרונה הפך לאוזן קשבת לעשרות חיילים שלא העזו לדבר על דילמות מוסריות שעימן התמודדו. "אני לא מטפל מוסמך. אני אוהב את צה"ל, וכל משפחתי רתומה למאמץ המלחמתי. הגיל והניסיון המלחמתי גרמו לחיילים להרגיש נוח לפתוח בפניי דילמות בלתי אפשריות שאיתן התמודדו. הם לא העזו להעלות אותן במעגלי העיבוד הצבאיים. אחת הבעיות היא נוכחות של מפקדים בעיבוד היחידתי שמרתיעה חיילים, בטח בסדיר, להעלות דילמות כאלה. לעיתים הדילמה קשורה לפקודה או לחוסר תפקוד של המפקד שיושב איתם בעיבוד".

הפציעות שפרינס נושא ממלחמות הן פיזיות ולא מוסריות, אבל גם הוא התמודד במלחמת ההתשה עם רגשות אשם. "הרגתי חייל במרחק חמישה מטרים ממני. זה היה או הוא או אני, ובכל זאת עלו בי רגשות אשמה. אני זוכר שחשבתי מחשבה מוזרה, שאני צריך ללכת לנחם את אמא של החייל המצרי שהרגתי. העובדה שבניתי חיים מלאים ומשפחה לאחר חוויות קרביות ופציעות העניקה לחיילים תקווה ומודל להחלמה. מובן שהפניתי לטיפול מקצועי את מי שהיה במצב קשה יותר. אינני מטפל".

פרינס פנה לגורמים בכירים בצה"ל והציע לבנות תוכנית, שבה ותיקי מלחמות ייפגשו עם לוחמים צעירים ויסייעו בתהליכי העיבוד. כבר נכתב פיילוט, אבל בסופו של דבר התוכנית נעצרה. במקביל, הבין פרינס שמה שמקל על החיילים ומה שיכול לצמצם מראש את הפציעה המוסרית הוא לעשות סדר במדרג המוסר: "כיום הקוד האתי של צה"ל הוא מסמך לא רלוונטי. למצבי לחימה שונים נדרש מדרג מוסרי שונה. צריך להתאים את המוסר ללחימה מול ארגון טרור מדינתי, שאינו מכבד את חוקי המלחמה ומשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי".

מרדכי פרינס: "כיום הקוד האתי של צה"ל כבר הפך לא רלוונטי. למצבי לחימה שונים נדרש מדרג מוסרי שונה. צריך להתאים את המוסר ללחימה מול ארגון טרור מדינתי, שאינו מכבד את חוקי המלחמה ומשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי"

פרינס חיבר מאמר שהוגש לבכירים בצה"ל. לטענתו, הניסיון להחיל קוד מוסרי אחיד וסטטי על כל זירות הלחימה השונות הוא מקור מרכזי לכשלים מבצעיים ולפגיעות מוסריות קשות. "מוסר הוא מערכת דינמית של איזונים בין ערכים מתנגשים", כותב פרינס, "ככל שהמציאות משתנה ומקצינה, כך משתנות משקולות האיזון של המצפן המוסרי. כדי לפעול בצורה נכונה וממוקדת, על המערכת הצבאית להכיר בכך שקיימים סוגי מוסר מובחנים. המעבר ביניהם מחייב שינוי תודעתי ותפקודי מוחלט, שכן החלה של קוד מוסרי מסוים בסיטואציה שאינה מתאימה לו הופכת את המוסר עצמו למעוות ומחוללת התנהגות שגויה, הרסנית ופסולה בשטח".

חייל במדינת טרור

סוג המוסר הראשון שמגדיר פרינס הוא מוסר בעת שלום, שבו האזרח הוא התכלית ופגיעה בחף מפשע היא קו אדום מוחלט. השני הוא מוסר ביטחון שוטף, מצב ביניים אפור שבו כוח מגן נמצא בחיכוך יומיומי עם אוכלוסייה אזרחית. המרחב השלישי הוא מוסר בעת מלחמה בין מדינות, המוסר הצבאי הקלאסי, שבו חוקי השלום מושעים לטובת חוקי המלחמה הבינלאומיים, תוך התמקדות בהבחנה בין לוחמים ללא־לוחמים. המרחב הרביעי והמורכב מכולם הוא לחימה א־סימטרית מול ארגוני טרור, שבה האויב משתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. "זהו האתגר המוסרי המייסר והמורכב ביותר של העת הנוכחית, שבו המוסר הצבאי הקלאסי קורס אל תוך מציאות מעוותת", מסביר פרינס.

"האויב מטשטש במכוון את הקו בין לוחם לאזרח, ולכן המוסר נאלץ להתמודד עם דילמות של נזק אגבי. מדינה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי להגן על חייליה ואזרחיה, ולא לסכנם כדי להגן על אזרחי האויב, שהטרור פועל מתוכם בהסכמה או שלא בהסכמה. השאלה המובילה היא מהי מידת הכוח המינימלית כדי להבטיח זאת, אבל בכל מקרה האחריות לפגיעה באזרחים מוטלת על ארגוני הטרור. זה בדיוק המצב בעזה, שהפכה למדינת טרור בשליטת חמאס".

פרינס מסביר כי בכל מרחבי הלחימה חשובה השמירה על עוגן איתן של כוונה נקייה מאחורי הפעולה. הכוונה המוסרית של הלוחם, גם כאשר הוא משתמש באמצעים קטלניים, צריכה להיות הגנה על החיים ולא שנאה, נקמה ותאוות הרס. "בסיום הלחימה הכוונה הנקייה היא הגשר המאפשר לחייל לחזור ולהתחבר לאנושיות שלו ולמוסר של זמן שלום", כותב פרינס.

את האחריות המוסרית מטיל פרינס לא רק על הדרג הטקטי בשטח, אלא על שרשרת הפיקוד הבכירה, שנדרשת לתכנן מראש ולמנוע מלכודים מוסריים בשטח. "צריך לבנות תורת לחימה מוסרית, וממש לתרגל את השריר המוסרי של הלוחמים והמפקדים בדומה לתרגול מבצעי", אומר פרינס. "אני מאמין שזה יפחית משמעותית פגיעות נפשיות שקטות שמלוות אלפים. כשדיברתי עם לוחמים מיוסרים על מדרג המוסר, ראיתי איך הצלחתי להקל את סבלם".

ייסורי מצפון

"העיבודים שנכנסו ב'חרבות ברזל' הם שינוי גדול ומשמעותי שמערך בריאות הנפש הוביל בצה"ל", אומר יוסי שטיינמץ, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט. שטיינמץ היה קב"ן בכיר בקבע עד לפני חמש שנים. כשפרש מונה ליועץ של משרד הביטחון, דרך עמותת "מומנטום", שמכשירה את מנחי המעגלים ומסעות העיבוד ללוחמים. במקביל, שירת במילואים במהלך המלחמה כקב"ן של חטיבה לוחמת. "מראשית המלחמה הדרכתי את כל מנחי העיבודים. עם כולם דיברתי על הפציעה המוסרית. אלי הגיעו, דרך המנחים, המקרים של הדילמות והפציעות המוסריות. אגב, בצה"ל מעדיפים לקרוא לזה 'פגיעה מוסרית־זהותית'. לא מדברים רק על המוסר אלא על הזהות והערכים של הלוחם, שאיתם הוא עלול להתנגש בזמן מלחמה".

איך נוצרת פציעה מוסרית?

"כשחייל נכנס ללחימה הוא עובר ל'מוד הישרדותי', שבו הוא מנטרל את מה שלא עונה לצורך ההישרדותי, ובתוך זה רגשות, כדי להצליח להגן על עצמו. הוא מנותק רגשית ממי שעומד מולו. מובן שאצל כל חייל רמת הניתוק שונה. כשיש הפוגה בתוך הלחימה, או כאשר הוא שב הביתה ויוצא מהמצב ההישרדותי, עלולה להתרחש הפציעה המוסרית. כשהוא מתחבר לעולם הרגשי, הוא פתאום חש אשמה על מה שראה, עשה או נמנע מלעשות תחת פחד המוות של שדה הקרב.

"הפציעה המוסרית דווקא מעידה על הרגישות של חייל צה"ל. היא יכולה להופיע אצל כל אדם, בלי קשר לשיוך החברתי־פוליטי שלו. שמעתי ממנחים על מקרים שבהם חיילים היו במעין קהות רגשית, שתיארו מצבים מורכבים בשדה הקרב. צריך להיכנס לנעליו של הלוחם, להבין את המנגנון הפנימי של החייל בשדה הקרב, שבו הוא עלול להיות מנותק מרגש החמלה. אין בצה"ל אנשים עם נטייה לפוגענות בזולת. הצבא מוציא כאלה מהשירות באופן מיידי".

האם בעיבודים חיילים מעזים לדבר על דילמות מוסריות, על תחושות אשמה?

"מעטים מדברים. הם מתקשים. אם חייל יגיד מול חבריו הלוחמים שהיה לו קשה שפוצצו חדרי ילדים, יגידו לו שהוא רכרוכי, יהפכו אותו לחוליה החלשה בקבוצה. כשאנחנו מנטרלים את קבוצת השווים ומקשיבים לחייל לא ממקום שיפוטי, אלא מתוך רכות בריאה, הוא נפתח. זה בעצם מה שמרדכי פרינס עשה, ולכן תמכתי ברעיון של שיתוף לוחמים ותיקים בתהליכי העיבוד. בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל. קשה למצוא אנשים מיוחדים כמו מרדכי. צריך לזכור שהיינו גם כל הזמן בלחימה, בתמרון אחרי תמרון, ולא היה פנאי למהלך שכזה. אולי בהמשך זה כן יוכל לצאת אל הפועל".

האם יש דרך למנוע מראש או לצמצם פציעה מוסרית?

"אני מאמין שכן. ככל שאנחנו מגיעים מוכנים לאירוע, כך אלמנט ההפתעה יורד ועוצמת הפגיעה פוחתת. יש כבר יחידות בצבא שבהן יש מודעות לפציעה מוסרית. נעשית בתחום הזה עבודה, הן בהכשרת קב"נים והן בהכשרת מפקדים, ויש בהחלט עוד מה לעשות ולהתקדם".

גם בחברה האזרחית יש מי שמציעים עזרה למתמודדים עם דילמות ופציעה מוסרית. שני ריטריטים תחת הכותרת "למצוא את ה(מ)צפון" כבר התקיימו בכפר שרה, מרחב החלמה וצמיחה למתמודדים עם טראומה בעקבות שירות ביטחוני. שני ריטריטים נוספים עתידים להתקיים בקרוב. התוכנית היא תולדה של שיתוף פעולה בין העמותה לליווי רוחני בישראל לכפר שרה, והיא מיועדת ללוחמים, לתומכי לחימה ולאנשי מפקדה.

תגובת דובר צה"ל:

"במערך בריאות הנפש בצה"ל פותח פרוטוקול טיפולי ייחודי כדי לתת מענה למצוקות נפשיות. במקביל, מתקיים תהליך עבודה משמעותי במרכז ברה״ן בשיתוף פעולה עם חיל החינוך והנוער, לבחינת אופן הטמעת הנושא גם בהכנות הערכיות המתבצעות כיום בטרום המשימה בגזרות הלחימה השונות.

"מחקרים של גופי המקצוע מראים כי המענה הקיים כיום נמצא אפקטיבי באופן מובהק, וזכה לשביעות רצון גבוהה בקרב מפקדים ולוחמים כאחד. עם זאת, צה"ל מקיים תהליכי למידה והשתפרות מתמידים.

"הצעות שונות, ובהן אלו שהובאו במאמר המוזכר נבחנות בצירים המקצועיים באופן מעמיק. ההצעה שהמפקד לא יהיה נוכח בעיבודים, נוגדת את ההיגיון המקצועי של חיזוק חוסן המסגרת. מדובר בתחום מקצועי מתפתח, והעשייה בו ממשיכה להתרחב מתוך ההבנה שהתמודדות עם ההשלכות המוסריות והזהותיות של הלחימה היא חלק משמעותי מהמענה הנפשי ללוחמים ולמפקדים בצה"ל".

זקוקים לסיוע? היכנסו לאתר כפר שרה, מרחב לטיפול בטראומה עבור כוחות הביטחון

yifater1@gmail.com