תופעה: היהודי שממלא אולמות ברחבי העולם - עם שירים ביידיש

מי שנקלע להיכל התרבות של אור עקיבא במוצאי השבת חווה מטמורפוזה מדהימה, שיכולה להתרחש רק בישראל. בתוך דקות אחדות, במעבר מן הלובי לאולם, התרחש גם המעבר בין השפות – ואם תרצו – גם בין העולמות. בלובי כולם דיברו רוסית-ישראלית ועכשווית, זאת שמלאה באזכורי הבחירות הקרבות ומילים כמו 'חמסין' ו'מזגן', ועל האולם, מן הרגע שכבו האורות ואיש נמוך קומה עלה על הבמה, השתלטה לה היידיש, וכאילו החזירה את כולם לעולמות אחרים ולימים אחרים פי כמה.

האיש שמוכר למיליונים בשם יפים אלכסנדרוב זכה בציונים לשבח ותארים לרוב, אך נדמה שהפרס הגדול מכולם הוא העובדה שכבר רבע מאה הוא ממלא אולמות בכל העולם היהודי (מרוסיה דרך ישראל ועד לארה"ב) ושר בשפה שכמעט נכחדה מן העולם. פרויקט "שירי העיירה היהודית" שיצר הפך למפעל חיים בלתי ייאמן של שימור והחייאה של מוזיקה יהודית, ואולי גם של תיקון. תיקון השכחה וההשכחה, כי בזכות הנחישות והאנרגיה של אלכסנדרוב רבדים שלמים של מורשת עמנו, והמורשת האישית שלו, זוכים לעדנה מחודשת.

המורשת האישית קשורה ל"שירי העיירה היהודית", כי אלכסנדרוב בכלל אינו אלכסנדרוב במקור. יפים נאלץ לוותר על שם משפחתו היהודי ולבחור לעצמו שם שיישמע רוסי ככל הניתן כדי לפלס לעצמו דרך לבמה בתקופה הסובייטית. האנטישמיות הממלכתית של בריה"מ דרסה כל סממן יהודי, ויפים, בדומה לאלפים מבני עמו, נכנע. משכך, "שירי העיירה היהודית" הפכו עבורו למעין ניצחון מאוחר וסמלי על מנגנון הדיכוי ההוא.

"הפניית הגב של הדור שלי ליידיש והחלפת שם המשפחה שלי אינם שני מעשים שונים, אלא ביטויים לאותו פחד עצמו, רק בלבוש אחר: את השפה הסתירו כדי לחיות, את שם המשפחה הסתרתי אני כדי לשיר", מספר אלכסנדרוב (66) בשיחה בלעדית עם "היום". "אמנם לא חזרתי לזיצרמן, שם משפחתי המקורי, וכבר אין בכך צורך. כאלה היו הזמנים ההם - ואין מה לעשות. שם המשפחה פשוט חיכה לשעתו, ולא לשווא, כי השעה הגיעה! העיקר הוא שהבן שלי זיצרמן, וגם הנכד זיצרמן. שם המשפחה חזר. וכבר אף אחד לא יעז לומר לו 'הסתתר'". 

מפעל של חיים

כדי להעצים את ניצחונו האישי – ואת ניצחוננו הקולקטיבי – על כל מי שניסה להכרית תרבות יהודית, אלכסנדרוב לא מסתפק בביצוע שירים ישנים ומוכרים, ומוסיף עליהם שירים חדשים, שהלחין למילות השירים של אביו המנוח. 

הוא נהנה להדגיש שהרומן שלו עם יידיש החל בלי שהוא עצמו עשה את הבחירה: השפה נשמעה בבית עוד לפני שיפים הקטן למד לדבר. "אבי, בוריס זיצרמן, עיתונאי ומשורר, לא רק שלט ביידיש באופן חופשי, אלא גם כתב בה שירים: שני ספרים פרי עטו יצאו לאור במוסקבה ובישראל", הוא מספר בגאווה. "ובגטו אמו, סבתי, הסתירה את מחברות השירים האלה. הסתירה אותן כפי שמסתירים את הדבר היקר ביותר, כי השירים היו סאטיריים, וזה היה מסוכן מאוד. דרכיה של היידיש ושל היצירה בה אכן נסתרות: מחברת שניצלה בגטו הדהדה אחרי עשרות שנים בשירים מעבר לאוקיינוס. מאוניברסיטה בטורונטו יצרו איתי קשר והביאו כמה שירים מאותן שנים שנכתבו על שירי אבי. אבא כבר איננו בין החיים, אבל שיריו נשמעים בקונצרטים שלי. גם אמא שלטה ביידיש. זה היה דור שקרא, כתב ואהב ביידיש. אומר כך: כל הטוב ביותר - בא מהם. גם השירים וגם המסורת המוזיקלית".

כמו במיליוני משפחות יהודיות אחרות שנאבקו לשרוד מעבר למסך הברזל, השליטה ביידיש במשפחת זיצרמן נעצרה בדור ההורים. איש לא לימד את יפים את "מאמע לושן" (כינוי חיבה ליידיש), הוא פשוט קלט אותה מהשיחות של ההורים, בלי יכולת לדבר בה. לימודי יידיש סדורים יותר באו כעבור שנים, כאשר החל לשתף פעולה עם התיאטרון המוזיקלי הקאמרי היידי.

"לצד היידיש, גם המוזיקה היהודית חיה בביתנו תמיד - היא הגיעה יחד עם רשרוש תקליטי הוויניל של מיכאל אלכסנדרוביץ', אנה גוזיק, האחיות ברי", נזכר אלכסנדרוב. "מבעד לרשרוש הזה הגיע אל ביתנו קולה של ארץ שלא היתה על המפות, ארץ היידיש. גורלה של גוזיק היה עבורי שיעור נפרד: היא שרה חמישים שנה ביידיש בברית המועצות, ובשנת 1973 עלתה לישראל - וגילתה שגם כאן השפה כמעט נשכחה. היא המשיכה להופיע בפני מעטים וסיימה כל קונצרט בציווי 'אל תשכחו את המאמע לושן'. שמעתי את המילים האלה מאוחר יותר, ואני תופס אותן כצוואה של הדור המבוגר לדור הצעיר".

"התחלתי לעסוק מקרוב במוזיקה יהודית כשהייתי סטודנט לתיאטרון וקיבלתי הזמנה להיות סולן מתמחה בתיאטרון המוזיקלי היהודי במוסקבה", הוא נזכר. "באותם ימים הייתי מוקסם מהאסתטיקה המוזיקלית והעיבודית של מיכאיל גלוז, המנהל המוזיקלי של התיאטרון. מאוחר יותר הגיתי פרויקט שבו שירי העיירות יישמעו עם תזמורת סימפונית גדולה. תזמורת סימפונית ענקית, משופעת סולנים וכלי נגינה ג'אזיים, מקהלות, אנסמבלים, הרבה אור, אפקטים וצבעים - כל זה לא ממש מסתדר עם תדמית העוני והדיכוי של עיירה יהודית, נכון? אבל החלום שלי היה בדיוק זה: שהאמנות היהודית שלנו, שיש בה נשמה וגם סבל, תישמע חופשית, חזקה, מלאת קול. מאוד רציתי להראות שבתוך התרבות העולמית, בפלטת הצבעים והצלילים האוניברסלית, קיים גם הצבע הזה וגם הצליל הזה, שבו מתיקות השמחה מהולה במרירות משלה, שבו צחוק ודמעות הם אחד. וחוץ מזה, איזה מוזיקאי מן השטעטל לא חלם לנגן עם תזמורת סימפונית גדולה ואמיתית?

"על זה בדיוק הפרויקט שלי. על חלומו של אדם קטן מהעיירה. ועל כך שהחלום הזה התגשם. זו העיירה של נשמתי! והיא נשמעת במלוא ההדר והגאווה!"

"החלום שלי היה בדיוק זה: שהאמנות היהודית שלנו, שיש בה נשמה וגם סבל, תישמע חופשית, חזקה, מלאת קול. מאוד רציתי להראות שבתוך התרבות העולמית, בפלטת הצבעים והצלילים האוניברסלית, קיים גם הצבע הזה וגם הצליל הזה, שבו מתיקות השמחה מהולה במרירות משלה, שבו צחוק ודמעות הם אחד"

איך קורה הרנסנס הזה? שירים ביידיש ממשיכים להישמע כיום, עשרות שנים אחרי שהיידיש חדלה להיות שפת היומיום של חלק גדול מהעם היהודי.

"כי השירים ביידיש הם מושג השקפתי, לא לשוני. השפה שבה הם נולדו הפכה לנחלת מיעוט - ואילו הם, השירים, נשארו לכולם. טמונה בהם הצוואה העיקרית: איך לעמוד מול צער, איך לצחוק מבעד לצרה, איך לרחם על אדם ולא לרחם על עצמך. וכשאני שר את השירים האלה בכל מקום, בניו יורק ובתל אביב, בטאלין ובמינסק, אני רואה בעיני הקהל שאנשים מזהים לא את המילים, אותם הם אולי אינם מבינים, אלא בדיוק את הצוואה הזו. דבר כזה לא מפקידים בארכיון אלא מורישים. וכל עוד יש יורשים — השירים יישמעו".

בואו כולנו יחד

שאלת היורשים לא יכולה שלא להעסיק את אלה שהיידיש קרובה לליבם. העתיד של השפה הזו לוט בערפל, אך אלכסנדרוב מתעקש להישאר אופטימי. "במהלך השנים דווקא הקהל הישראלי שלי נעשה יותר צעיר באופן ניכר", הוא מאבחן ממרום קריירה בת עשרות שנים. "פעם באו לאולם אלה שנשאו את היידיש בתוכם מילדות, עכשיו יותר ויותר באים ילדיהם ונכדיהם, שכמהים לשמוע את היידיש ההיא".

"ככלל, אינני מחלק את הקהל לישראלי או אמריקני, אסטוני או בלארוסי, גרמני או אוסטרלי", ממשיך אלכסנדרוב. "בקונצרטים שלנו, בכל מקום שהם מתקיימים, שוררת תמיד אווירה מיוחדת. זה מעין מועדון עולמי של אנשים הקשורים בחוט אחד, חוט המאמע־לושן, שפת האם. כמובן שבגרמניה מבינים יידיש טוב יותר, וזה טבעי: שם אפילו גרמנים שהיו בהופעות שלנו הבינו את משמעות השירים. במקסיקו סיטי, למשל, לקונצרט התאספו, כך אמרו לנו, 98% ספרדים ו-2% אשכנזים, כלומר אלה שיודעים יידיש, ולו במעט, היו ספורים. ביקטרינבורג לעומת זאת אנחנו ממלאים אולם ענק של 7000 מקומות, ויהודים מהווים פחות ממחצית מהם. בכל מקום אנחנו מסיימים את הקונצרט בשיר המפורסם "לומיר אלע איניינעם" ("בואו כולנו יחד"), ובכל מקום הקהל כולו קם על רגליו, אוחז בידיים. גם בגרמניה וגם במקסיקו סיטי, עם 98% ספרדים, קלטו אותו באוזן - ושרו כאילו הכירו אותו כל החיים".

ובכל זאת, ישראל מזוהה קודם כל עם העברית. איזה מקום, לדעתך, צריכה היידיש לתפוס בתרבות הישראלית העכשווית?

"זו שאלה דרמטית וכואבת באמת. פעם במוסקבה עבדו על תוכני הקונצרט ליום העצמאות של מדינת ישראל. במאית הקונצרט לובוב גרצ'ישניקובה, חברה ששיתפה עמי פעולה בפרויקט "שירי העיירה היהודית", הציעה לשגריר ישראל לסיים את המופע ב"לומיר אלע איניינעם", כדי שכל האולם יקום וישיר על אחדות. השגריר קטע אותה באמצע המשפט וקבע ששפת הגלות לא תושמע באירוע של השגרירות. העניין כמובן אינו בשגריר הספציפי, אלא כנראה בגישה הממלכתית ליידיש, כאילו יידיש היא סמל הגלות. אבל זו המצאה תעמולתית, בלתי צודקת, ולכן מכוערת. כן, יידיש היא שפת התפוצות, אבל לא סמל הגלות! אבותינו קראו ליידיש 'מאמע לושן', שפת האם. ואם כבר מדברים על סמלים, אז היידיש היא סמל של ניסיונות ושל התגברות. של ניצחון. של מסירות אימהית. אמונה אמיתית. בשום אופן לא סמל גלות".

"היידיש היא סמל של ניסיונות ושל התגברות. של ניצחון. של מסירות אימהית. אמונה אמיתית. בשום אופן לא סמל גלות"

את הניצחונות הגדולים, בחומר וברוח, העם היהודי רשם בעברית.

"חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר, שכתב ביידיש, אמר בהרצאת הפרס שלו בשנת 1978 שהוא רואה בפרס הכרה בשפת היידיש - שפה בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת על ידי שום ממשלה; שפה שאין בה מילים לנשק, לתחמושת, לאימון צבאי ולטקטיקה צבאית, וכינה אותה שפה חכמה וענווה של האנושות המפוחדת אך מלאת תקווה. לכן יש משמעות מיוחדת למושגים כמו אמונה, אהבה, שלום, תקווה, אור וטוב הנשמעים ביידיש. היידיש הרי לא נכפתה על העם על ידי רודפיו, היא נוצרה על ידי אבותינו הנפלאים והבלתי שבורים. זו שפת התנגדות שנרדפה ודוכאה במשך מאות שנים, שפת שימור המסורות התרבותיות והדתיות, שפת תקווה ואמונה, שפת אחדות וניצחון. דווקא בימי התפוצות היא עזרה לעם לא להתערבב, לא להתבולל בשפות ותרבויות אחרות.

"ערב מלחמת העולם השנייה דיברו ביידיש כ־11 מיליון איש. יצאו לאור יותר מ־600 עיתונים וכתבי עת, נכתבו רומנים ומחקרים מדעיים, הועלו הצגות, הוקלטו תקליטים, וזאת אף על פי שבראשית המאה ה־20 עוד דיברו על כך שיידיש היא רק ז'רגון, שפתן של עקרות בית יהודיות, 'גרמנית מקולקלת'. וכיום האנושות המתורבתת מכירה בחשיבות הגדולה של היידיש כחלק מן התרבות העולמית.

"על כן השאיפה לערער על חשיבות היידיש לעמנו, ולהעמיד אותה מול העברית, תישאר בעיניי בלתי קבילה. הרי זה כמו להעמיד את גזע העץ מול שורשיו ולהתווכח מה חשוב יותר. היידיש כמעט והושמדה יחד עם נושאיה באש השואה. לסלק אותה, לוותר עליה, היה פירוש הדבר לא לכבד את זכרם של אלה שחיו בה ומתו עליה. זו אינה רק בעיה תרבותית, זו טעות גדולה ברמה הממלכתית".

"התקווה של אבא מתגשמת"

למרות הנחרצות בהגנה על מקומה של השפה האהובה עליו, אלכסנדרוב כמובן אינו עיוור למציאות. אובדן של כל אלה שידעו את יידיש מהבית הוא רק שאלה של זמן. אז מה הפתרון?

"אבא שלי, אחרי שנכח בהופעה הראשונה שלנו, בהשקת האלבום הראשון של 'שירי העיירה היהודית', אמר: 'בני, כמה חבל שהגשמת את הפרויקט הזה רק עכשיו, בדיוק כאשר אנחנו, אלה שכבר עברו את גיל שבעים, הדור שמרגיש את השירים האלה בכל נים ועצב, אלה שעבורם היידיש נשארה מאמע לושן, ושספגו את המוזיקה שלה עם חלב האם, הולכים לעולם שכולו טוב'. אבל לאבא היו החלום והתקווה שהשפה לא תמות, שיבואו מאזינים חדשים. וזה מה שאני רואה באולמות בישראל היום: התקווה של אבא מתגשמת. יש לכך דוגמאות רבות, סבתות מביאות את הנכדים לקונצרטים ובזמן השיר לוחשות להם את הטקסט - כך הן רוצות שהילדים יחושו את אותה השמחה שהן עצמן חשו. דור נושאי היידיש הולך-- והאולמות לא התרוקנו. עדיין לא התרוקנו".

"אבא שלי, אחרי שנכח בהופעה הראשונה שלנו, בהשקת האלבום הראשון של 'שירי העיירה היהודית', אמר: 'בני, כמה חבל שהגשמת את הפרויקט הזה רק עכשיו, בדיוק כאשר אנחנו, אלה שכבר עברו את גיל שבעים, הדור שמרגיש את השירים האלה בכל נים ועצב, אלה שעבורם היידיש נשארה מאמע לושן, ושספגו את המוזיקה שלה עם חלב האם, הולכים לעולם שכולו טוב'. אבל לאבא היו החלום והתקווה שהשפה לא תמות, שיבואו מאזינים חדשים. וזה מה שאני רואה באולמות בישראל היום"

היידיש נושאת בתוכה זיכרון של עולם יהדות אירופה, אשר הושמדה כמעט כליל בשואה מצד אחד, ושאריתה ספגה מכות מידי השלטון הסובייטי מצד שני. בעיני אלכסנדרוב, הזיכרון ההיסטורי הוא שאלת היסוד של החיים היהודיים. "אסור לנו, היהודים, וגם לעמים אחרים, להיכנע למגפה העולמית הזו של ייבוש ההיסטוריה - כשמחליפים עובדות היסטוריות מרככים את הרע, צובעים באור חדש פשעים אפוקליפטיים. כפי שכתב המשורר הלוחם הנפלא גאורגי פוז'ניאן, 'והשקר הקדוש כל כך הרבה קנים בנה'. אנחנו, בני העם היהודי - גם אם זה נשמע פתטי - חייבים לעמוד על משמר הזיכרון ההיסטורי. זו היסטוריה שבמהלכה סבלנו כה הרבה, ואף אחד אינו רשאי לשכתב אותה".

האם לשיר ביידיש יש אינטונציה רגשית מיוחדת שאי אפשר להעביר במלואה בשפה אחרת? מה, לדעתך, הולך לאיבוד בתרגום?

"יידיש היא שפה שבה צחוק ודמעות חיים באותה מילה, הקינה שבה תמיד מלווה בחיוך, והחיוך - ברוך. צורות ההקטנה, המילים המרירות־עדינות, האינטונציה שירשנו מאמהות וסבתות - כל אלה אינן ניתנות לתרגום, והן חיות רק בצליל עצמו. אני מכיר תרגומים נפלאים רבים ועבדתי איתם. אני מכיר מתרגמים מוכשרים ודוגמאות שבהן תרגמו יידיש משוררים רוסים ואוקראינים ידועים. אבל בתרגום - וזאת עובדה ידועה, במיוחד ביידיש - הולכת לאיבוד קודם כול הייחודיות של התוכן המוזיקלי של השפה. ביידיש גלומה מוזיקה ייחודית משלה, קוד תרבותי השייך רק לה. ובכל זאת אינני רוצה לסיים בנימה של 'הולך לאיבוד'. אם התרגום נעשה באהבה ומתאים למנגינה, הוא מסוגל לפתוח שער. ומי שנכנס בשער הזה יחפוץ יום אחד לשמוע גם את השפה עצמה. כלומר, תרגום אינו תחליף ליידיש, אלא הדרך אליה".

שפה גוססת נצחית

אתה מאמין שאפשר כיום ליצור ביידיש מוזיקה מודרנית לחלוטין, בלי להפוך את השפה למין מוצג מוזיאוני? איך למצוא את האיזון בין מסורת למודרניות?

"אפשר ליצור הכול - אפילו ראפ ביידיש. אבל לשם מה? בשביל מי? כדי שננופף בניסוי מגניב באריזה נוצצת? לא אשקר: שפה חיה כשמדברים בה, כותבים בה ספרים, מצלמים סרטים, מעלים הצגות, יוצרים מחקרים מדעיים, לוחשים מילות אהבה. מודרניות יכולה להתקיים ביידיש, העניין אינו בסוגה אלא בכך שמאחורי הצורה האופנתית לא תאבד השפה עצמה, האינטונציה שלה, ההומור והמרירות שלה. נדמה לי שדווקא השיר הוא הצורה שיכולה כיום לשמש לשימור השפה. השיר תמיד היה אצל היהודים מעין 'ספר הלימוד הביתי' הראשון. סבים וסבתות העבירו באמצעותו לנכדים גם מילים וגם גורל. מישהו מהחכמים אמר פעם שאין דבר נצחי יותר משפות גוססות. במילים האלה גלומה פילוסופיה עמוקה".

"אפשר ליצור הכול - אפילו ראפ ביידיש. אבל לשם מה? בשביל מי? כדי שננופף בניסוי מגניב באריזה נוצצת? לא אשקר: שפה חיה כשמדברים בה, כותבים בה ספרים, מצלמים סרטים, מעלים הצגות, יוצרים מחקרים מדעיים, לוחשים מילות אהבה. מודרניות יכולה להתקיים ביידיש, העניין אינו בסוגה אלא בכך שמאחורי הצורה האופנתית לא תאבד השפה עצמה, האינטונציה שלה, ההומור והמרירות שלה"

אז בשירים שלך היידיש היא רק שפת העבר, או להפך, שפה שיכולה לדבר אל הדור של היום על אהבה והומור?

"סליחה על הפאתוס, אבל בשירים שלי היידיש היא תפילה. תפילה לכבוד אבותינו: אמהות ואבות, סבים וסבתות. בלעדי זאת, אם להיות כן ואמיתי, לא הייתי עוסק בזה. מישהו ממבקרי המוזיקה האמריקנים בראשית דרכנו כתב שהקונצרטים שלנו הם 'בית כנסת מוזיקלי של הזיכרון היהודי'. ואכן כך: מי אנחנו בלי הזיכרון הזה? אבותינו, למרות הכול, נשאו את אור נרות השבת, אור הנשמה, בדרך ארוכה של מכשולים, חוסר הבנה, עלילות, השפלות, פוגרומים, דרך השואה. הם שילמו על בחירתם בדמעות ובדם. בבקתות רקובות ודחוסות, לאור נר עמום, עם גב כפוף מהשפלות ומצוקות, העיירה שמרה והעבירה לילדיה את האור מאשר החיים של התורה, את אור האהבה.

"הקונצרטים שלי הם אנדרטה לעיירה. לא לעיירת תחום המושב, התוצר המשפיל של המדיניות האנטישמית של הצארים, אלא אנדרטה לעיירה של אנשים בלתי שבורים, ששמרו והעבירו לדורות הבאים את האור הטוב של הנפש. ובאשר להומור ואהבה, הרי הם עצמם התמצית של האור הזה - היידיש מדבר עליהם לאנשים בכל גיל, רק צריך לשמוע".

איזה שיר ביידיש היית משמיע לאדם שמעולם לא שמע את השפה הזו, כדי שירגיש את יופייה ויבין מדוע היא עדיין חשובה?

"מדוע רק שיר אחד? אני משוכנע שמי שיבוא לקונצרטים שלי, יבין גם את יופי השפה וגם את החום הנפשי של המוזיקה היהודית. והעיקר, יבין שיידיש אינה רקוויאם. יידיש היא המנון".