"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
עבר מהפך. אלוף (מיל') יוסי בכר , אריק סולטן
עבר מהפך. אלוף (מיל') יוסי בכר | צילום: אריק סולטן

האלוף הקיבוצניק מהעוטף שהצטרף לסמוטריץ': "ההפגנות חיזקו את חמאס"

יוסי בכר זוכר היטב איך חיסל עשרות מחבלים בבארי, נותר עם כדור אחרון והתכונן לגרוע מכל • לא רחוק ממנו, נרצחו אמו ואחיינו ואחיין נוסף נחטף לעזה, שם נרצח בהמשך • עכשיו האלוף במיל' שתמך בהתנתקות ומודה בחלקו בקונספציה, מסביר למה היום הוא מאמין בהתיישבות ברצועה

, עודכן
0השמעה

מוזר למדי לפגוש מועמד ממפלגת הציונות הדתית בביתו שבקיבוץ בארי. בכל זאת, לא מדובר באחד מהתושבים החדשים, אלא בקיבוצניק ותיק, שתמך בהתנתקות ב־2005 כבכיר בצה"ל, ואף פיקד על ביצועה בשא־נור שבצפון השומרון, וכעת מביע תמיכה בבנייה בתוחמת הצפונית של הרצועה. שלוש שנים אחרי, אנחנו יושבים בחצר ביתו של אלוף (מיל') יוסי בכר, שהפך בעל כורחו לאחד מגיבורי 7 באוקטובר, ומגלים אדם שעבר מהפך - ששיאו בחיבור הפוליטי ליו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'.

אלוף (מיל') יוסי בכר, מועמד הציונות הדתית לכנסת, מתאר איך לחם ב-7 באוקטובר | אריק סולטן

יוסי בכר התגייס לנח"ל המוצנח ב־1983, ומשם עבר לאורכה ולרוחבה של שדרת הפיקוד הצה"לית - מח"ט צנחנים, מפקד מגלן בחומת מגן, מפקד אוגדת הגליל, קחצ"ר ועד למפקד אוגדת עזה. מאז 2018 הוא סגן מפקד פיקוד דרום במילואים. אך גם בתפקידו האחרון וגם כשפיקד על האוגדה, הוא לא חלם שתרחיש החדירה של חמאס לישראל הוא אירוע בעל היתכנות ממשית. הוא לא היחיד.

אבל עוד לפני הניתוח של שורשי הקונספציה, בכר בן ה־62 הוא אחד מגיבורי היום ההוא. אמו, גאולה, נרצחה בביתה, גם אחיינו נרצח, ואחיין נוסף נחטף לעזה. בזמן הזה הוא ניהל עם חברו מבצע חיסול ממוקד של המחבלים שפרצו לקיבוץ בנקודה סמוכה לביתו בגדר. אחרי שיצא להגן על הקיבוץ בבוקר הטבח, הוא המשיך בתפקידו כסגן מפקד פיקוד דרום, ולקח חלק בכל אירועי הלחימה המשמעותיים בעזה. "כמעט אין אירוע שלא הייתי שותף במעטפת שלו מאז 7 באוקטובר, עם החטופים והחילוצים, עם המבצעים היותר מוצלחים ועם הכישלונות. כשאתה נושא בתפקיד, אתה שותף להצלחות בדיוק באותה המידה כמו לכישלונות".

יצירתיות אלוף הפיקוד

בכניסה לביתו של בכר אני נעצרת. בשקט של העוטף, וכשבתי עזה נראים בנוף המרוחק עד לים, אני קוראת את הודעת שר הביטחון על התרעה להוצאת מתווי פיגוע או חטיפה על ידי חמאס בימי הזיכרון לטבח. זו גם שאלתי הראשונה אליו - איך זה בכלל עוד אפשרי? השאלה הזו לוקחת אותנו למסע אחורה בזמן. "אני אתחיל מהסוף - הונחו בפני המטכ"ל שלוש מטרות למלחמה: ליצור את התנאים להחזרת החטופים, לאפשר את חזרת תושבי העוטף ליישובים, ולהסיר את האיום הצבאי מתוך הרצועה. או במילים אחרות, לפרק את חמאס מנשקו וגם את הארגונים האחרים. שתי המשימות הראשונות בגדול הושגו".

הוא מתעכב על סוגיית המחיר. "הסיפור של החזרת החטופים יצר כמה שלבים של קדימה ואחורה. בדיוק לפני שנה, לפני העסקה האחרונה, אנחנו תוקפים עם שלוש אוגדות, פלוס אוגדת מעטפת, שגם היא משתתפת חלקית בהתקפה על מרכז עזה. כולם מתכנסים לשם מכל הכיוונים. כפסע מהשלמת המהלך, חמאס מבין שהמערכת קרסה ונענה להפסקת האש ולהסכם. מי שעדיין רוצה לזקוף את זה לזכות ההפגנות וטראמפ וכל זה - מבחינתי שיהיה בריא, אבל לדעתי זה נטו המאמץ המלחמתי, אלה החיילים", הוא מדגיש ומוסיף: "בכלל, אני לא אוהב להתווכח על הסוגיה הזאת, אבל בראייתי ההפגנות חיזקו את חמאס כל הזמן. אגב, יכולת להתרשם מהשיח הפנימי שלהם עליהן, כמה מפגינים היו, מה הם עשו בהפגנות וכן הלאה".

"לא היה אפשר להחזיר חטופים ללא פעולות צה"ל". יוסי בכר, ברקע: רצועת עזה, צילום: אריק סולטן

היה אפשר להחזיר את החטופים קודם, כמו שטוענים נגד הממשלה?

"תראי, אני לא בפרטים של מה הסתובב שם בחדרים, אבל בעיניי זה לא היה רלוונטי. חמאס רק רצו למשוך את המלחמה בסיטואציה שאנחנו לא נכנסים לעומק השטח. לדעתי לא ניתן היה להחזיר את החטופים בלי הפעולות של צה"ל".

רק אחרי שהוא שם על השולחן את המחיר ששילמה מדינת ישראל כדי להשיב את החטופים, הוא משיב לשאלתי: "הציפייה של הדרג המדיני מצה"ל, ושלנו מעצמנו, היא להסיר את האיום מתושבי מדינת ישראל ומתושבי העוטף באופן מוחלט, אבל כל עוד יש להם נשק אישי, אופנועים, רכבי 4x4 וחומר נפץ שבאמצעותו אפשר לפוצץ את הגדר של המכשול - אפשר לבצע אירוע במאפיינים דומים. במילים אחרות, אם שואלים אותי, באמת־באמת כל עוד יש עזתים בעזה - האיום יישאר.

"כרגע אנחנו עדיין תחת הסכם. בעיניי, ייאמר לזכותו של מפקד פיקוד דרום שהוא לקח את המונח 'הפרת הסכם' באופן הכי רחב שיש, כדי להמשיך לפגוע ולסכל גם את שרשרת הפיקוד וגם אמל"ח שאנחנו יודעים על מיקום שלו. זה דבר מצוין בשביל לכסח את הדשא - אבל לא בשביל לעקור אותו".
אז מטרת המלחמה "השמדת היכולת הצבאית והמדינית של חמאס" לא הושגה.

"טרם הושגה. וכולנו מעלים חיוך בכלל מהאפשרות שהם יתנדבו לעשות את זה בעצמם בצורה הסכמית".

זו מטרה שניתן בכלל להשיג?
"אני משוכנע שכן. פשוט לכבוש את כל הרצועה, בשאיפה להניע את כל האוכלוסייה קודם כל דרומה מקו נחל עזה, בשלב הראשון, ובשלב השני היא גם תישאר שם. וכשלא יהיו עזתים בעזה, גם האיום ילך איתם. אני רוצה להסביר לך משהו, שהוא לגמרי עובדות היסטוריות: יותר ממחצית האוכלוסייה ברצועת עזה הם כאלו שגם בזהות העצמית שלהם וגם בהיסטוריה המשפחתית שלהם הם פליטים. הם, בתפיסת עולמם, חיים ברצועה באופן זמני, ותפקידם ההיסטורי הוא לפרוץ בחזרה לתוך שטחי ארץ ישראל ולהחזיר לעצמם את האדמות. הטעות שלנו, ובין היתר שלי, היתה שהאמנו כי בעוד דור או שניים הם יתחילו להתרגל לעובדה שזהו, זה לא יקרה".

"איזה גאונים אנחנו"

בכר ממשיך לתאר בצער את הקונספציה העמוקה: "האמת, זה הצחיק אותי שאנשים בבארי שאלו אותי אחרי ההתנתקות 'תגיד, אחרי שכבר יצאנו והתמקמנו על קו הגבול הבינלאומי של אותה הפסקת אש ב־1949, מה הם רוצים מאיתנו?'. מה הם רוצים מאיתנו? הם פשוט רוצים את האדמות שלנו, שהן בתפיסת עולמם האדמות שלהם - ולך תשכנע אותם שהם לא צודקים".

אבל את זה ידעת כבר אז, לפני 7 באוקטובר.

"ידעתי כבר אז, וזה מה שכל הזמן מנקר לי בראש - איך יכול להיות שאני יודע את זה מצד אחד, ומהצד השני מאמין שהם יתרגלו, שהם יסתפקו בלעבוד פה, שהם יראו בעיניים את כל מה שבנינו פה ויבינו שזה לא משהו שהם יכולים להעלים מכאן?"

"צריך לבנות יישובים בעזה, לפחות בתוחמת הצפונית. אני מקווה שנממש את זה בקדנציה הזו"

בשלב הזה בשיחתנו אנחנו צוללים לעומק הקונספציה ביחס לאויב בעזה, השבר וההתפכחות, שאחריה יבוא השינוי הפוליטי החד. "ההבנה האישית שלי, בניתוח עמוק, היא שהיעד הראשון שחמאס רוצה להשיג זה לשמור על השלטון בעזה. בשאיפה שדרך ההישג המאוד מרשים של שומר החומות, מבחינתו, עם הזמן הוא גם יהפוך להיות המנהיג של העולם הפלסטיני, על כל רבדיו. במצב כזה, אם הוא עושה מהלך דרמטי לתוך שטחנו - יש סיכוי סביר שהוא יגמור את זה כשהוא מפסיד את הכל, אז למה לו?

"זה, בבסיס, כל סיפור הכסף הקטארי. תפסנו אותו כאמצעי לסיום של אירוע שהיינו צריכים לעבור בו דרך מלחמה, בלי לעשות את המלחמה ובלי לשלם את החיים של החיילים שלנו. איזה גאונים אנחנו, כל הכבוד לנו", הוא אומר בלעג לעצמו של אז, למערכת כולה, ומוסיף על הכאת החטא גם את המילים הבאות: "עכשיו, מה קרה לנו - ובזה אני שותף, ורואה את עצמי אפילו סוג של אשם - יצאנו למבצע עמוד ענן, שבסופו, באמצעות המתווך המצרי, הגענו איתם להסכם, ואמרתי 'וואלה, זה עובד הדבר הזה. עוד שנה ועוד שנה של שקט, תענוג'. אבל מה מתברר בדיעבד? שהשנים האלה של השקט הן השנים הכי מוצלחות מבחינת חמאס בהקשר של בניין הכוח שלו".

נגמלנו מטעויות המחשבה האלה ביחס לאויב?

"אני לא בטוח שהשתחררנו מזה גם עד לרגע הזה. המחשבה שמערכה מסתיימת רק כשאנחנו גורעים שטח מהאויב ומספחים אותו אלינו עדיין נראית לנו לא הגיונית. ואני אומר - זה דבר מאוד הגיוני. פעם אחת כמושא להרתעה לפעם הבאה, ופעם שנייה כדי ליצור עומק להגנה מול היישובים שלנו. אני כמעט משוכנע שאם אנחנו נפסיד בבחירות - הימין, אני מתכוון - הממשלה הבאה בהרכב שיכול להתגבש לממשלת שמאל תחזיר את השטח".

"פתאום אתה בוגד"

את רוב כהונתו כאלוף, טרם המילואים, הוא עשה תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, לכן הביקורת שלו על תפיסותיו של איזנקוט הופכת רלוונטית ביותר לקראת הבחירות. "אני חושב שגדי הוא איש שמאל מובהק הרבה־הרבה יותר ממה שמנסים לצייר אותו, כאיש מרכז, מרכז־שמאל. אני חושב שאת המחיר אנחנו נשלם, ויש לי הרגשה שזה גם יעמוד למבחן מיידי. לדעתי, הפרויקט של ההתיישבות ביהודה ושומרון צפוי לחטוף מכות קשות, ואני מקווה מאוד שזה לא יבוא לידי ביטוי גם בפינוי של חלק מהחוות".

זו ביקורת על בסיס היכרות?
"בוודאי".

ואתה חושב שנתניהו ימשיך להחזיק בשטחים שישראל תפסה בכל הגזרות לתמיד?

"תראי, אני רוצה לקוות שיהיו לו מספיק עוגנים ימניים חזקים בממשלה, כמו הציונות הדתית, שגם אם יהיו לו מחשבות כאלה או אחרות, וגם אם דרג צבאי כזה או אחר יבוא לשכנע אותו - אז אנשים שלנו, של הימין החזק בקבינט ובממשלה, לא יאפשרו את זה".

נרצחה בביתה. האמא גאולה בכר ז"ל, צילום: ללא קרדיט

לאורך המלחמה מכנים את שרי הציונות הדתית, ובכלל את ציבור הציונות הדתית, בביטוי המכוער "כת של אוכלי מוות". איך זה שאתה, הקיבוצניק, בוחר להצטרף אליהם?

"זה ביטוי אומלל, מכוער אפילו. אני חי עם הלוחמים האלה מהמגזר. כל השירות שלי, הפקודים שלי הם האנשים הכי מקצוענים, הכי התקפיים, עם השליחות הכי גדולה. לקרוא להם 'אוכלי מוות' זה בושה. זה משפט שאני לא יודע איזה אומץ יש לאנשים להשתמש בו בכלל".

אבל אתה סופג ביקורת על ההחלטה הזאת שלך? גם בתוך הקיבוץ?

"לא ניגשים אלי אישית, אבל כן לילדים שלי, לאשתי. פתאום אתה בוגד שבכלל אשם במוות של כרמל גת, וכל מיני אמירות כאלה. אני אתן לך לקרוא כמה סמסים שקיבלתי. אבל אני באמת חרד לאפשרות שתקום פה ממשלת שמאל, שבשני היבטים תיקח את ההישגים שלנו אחורה: את ההישגים המבצעיים, כולל ההישגים הטריטוריאליים - והדבר השני, כמו שאמרתי, זה הסיפור של ההתיישבות. הסיפור שבגללו התאהבתי בציונות הדתית. החוות הן הישג פנומנלי של ההתיישבות ביהודה ושומרון".

אתה לא חושב כמו אנשי ביטחון אחרים, שאומרים שפרויקט החוות דורש הרבה כוחות, ובעצם מסיט את הקשב של צה"ל לאזורים היהודיים במקום לטפל בטרור הפלסטיני?

"זו מניפולציה. אין שום בעיה להגן על החוות. קחי דוגמה מהרמה הכי אישית: הבת שלי שובצה להיות קצינת ת"ש באוגדה 96, שקיבלה את האחריות על הגבול המזרחי, ומקום מושבה במעלה אפרים. נסענו לראות את המקום, והיא חטפה את ההלם של החיים. חוץ מחנות הנוחות של תחנת הדלק אין שם כלום.

"אבל אני, ליבי התמלא בגאווה ובאושר על זה שהציר בין צומת תפוח לצומת מגדלים, לאורך כל הדרך, משני צדדיו יש חוות. את מסתכלת ימינה ושמאלה, ויש חיים. הצירים הם כבר לא מנת חלקם של המחבלים לסוגיהם. אז צריך כוח אדם כדי לשמור על החוות? כוח האדם ששומר על החוות בפועל הוא זה ששומר על הצירים, הוא שומר על האנשים שנוסעים בהם, ומבחינתי הוא שומר על הבת שלי".

יוסי של 6 באוקטובר גם חשב ככה?

"העמדות שלי זזו חזק ימינה", הוא מודה, "הן לא דומות בשום כלום לדעות שהיו לי קודם. זאת אומרת, היום אני מבין שכל עוד יש עזתים בעזה - יש איום על ישראל. ולא צריך אותי כדי להבין את זה - תראי את הודעת שר הביטחון על האיומים של חמאס. אני מאוד־מאוד מצטער על זה שהיועצים של טראמפ הצליחו להוריד אותו מהרעיון להגר מפה את העזתים".

עם רמי בגומחה

כשהוא מתחיל לשחזר את קרבות אותו יום לפני שלוש שנים, הוא נעמד על רגליו ולוקח אותנו בין שבילי הקיבוץ, בין עמדת הצליפה המאולתרת שממנה חיסל מחבלים, ועד לבית הקברות שבו טמונים יקיריו - וצופה, איך לא, על הרצועה המקוללת. "6:29 בבוקר, אני עם כוס הקפה ביד, מוכן ללכת לחוות הבקר. מתחילות אזעקות ואנחנו מדליקים את הטלוויזיה. אני שולח הודעה לווטסאפ של בכירים בפיקוד במילואים להתארגן ולבוא", הוא מתאר את מה שנדמה לו אז כעוד מערכה של ירי רקטי. דקות עוברות עד שהוא שומע על המחבלים שבקיבוץ. גם אז הוא בטוח שמדובר באירוע חדירה נקודתי, ויוצא להביא נשק מחבר כיתת הכוננות שלא נמצא בביתו. עד כמה הוא לא מבין את התמונה אז? בנו בן ה־15 יוצא איתו כדי להוציא את הנשק ושתי מחסניות. רק כשהוא על הקו עם אלוף הפיקוד ירון פינקלמן, הוא מתחיל להבין.

"אני מזהה מחבל, ואחריו עוד ועוד. אני פוגע בהם, אחד ועוד אחד הם מזהים אותנו ומתקיפים בחזרה. רמי נפצע ואנחנו מסתתרים. אני באפס כדורים, רמי נשאר עם כדור בודד"

"אני מטלפן לשלושה אנשים שאני מקווה שיעזרו לנו: מפקד אוגדה 80 (אוגדת אילת), מפקד חטיבת פארן רביב שמר, ומח"ט חברון. הוא לא עונה, בחור דתי. אחרי חמש דקות הוא חוזר אלי, אני מסביר לו בקצרה את הסיפור, והוא אומר לי 'נראה לי שהתבלבלת'. אמרתי לו 'לא, דווקא לא התבלבלתי'. למה התקשרתי דווקא אליו? כי זה מקום שאפשר לעזוב ולתת לתושבים שהם חמושים בעצמם להגן, ולקחת את היחידות משם כמו שהן - עם הג'יפים, עם כל מה שיש - בלי לעבור בימ"ח, ולהגיע".

בינתיים, אשתו איילת מספרת לו שבקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ מספרים על פצוע בשכונת ותיקים שמול ביתם. בכר יוצא לדרך בפעם השנייה. "אני רואה את חגי שוכב על הגב, והוא אומר לי 'יוסי, אני כבר לא יכול לנשום'. אני רואה שהוא פצוע בחזה, בזרוע, דם ניגר פה על כל השביל", הוא מחווה בידיו. "אני מרים ראש ורואה בן אדם על הדשא, חמוש. הוא מרים את הנשק, יורה עלי, ואני מוציא את הנשק ויורה בו. הוא נעלם ואני תופס עמדה", הוא מציג לנו את מבואת הבית שממנה ירה עד לכדור האחרון במחבלי חמאס שהגיעו לאזור.

"רמי גולד מגיע. אנחנו מתמקמים. בתוך דקות אני מזהה את המחבל הראשון מולנו, ואחריו עוד ועוד. חלק מנסים לפרוץ לרכבים, ואני פוגע בהם, אחד ועוד אחד ועוד אחד. האחרים מנסים לגשת אל המחבלים שנפלו ולקחת מהם נשק, וגם בהם אנחנו פוגעים". רק לאחר זמן ממושך המחבלים מזהים את עמדת הצליפה ומתקיפים בחזרה. "זה השלב הכי קשה בכל היום הזה. רמי נפצע באופן משמעותי ואנחנו מסתתרים כאן", הוא מראה לנו מעין גומחה. "אני באפס כדורים, רמי נשאר עם כדור בודד. אני לוקח את הכדור מרמי, שם אותו בתוך הרובה שלי ונותן לרמי את האקדח שלי, דרוך. אנחנו די מבינים שיכול להיות שזה הסוף שלנו".

101 מתוך כ־1,000 חברי בארי נרצחו בטבח, צילום: רויטרס

בזמן שהוא נלחם, מחבלי חמאס רצחו וחטפו גם בתוך משפחתו שלו: אמו בת ה־81 נרצחה בידי מחבל ששלח להם סרטונים מהרגעים שלפני, ובזמן הזה, המחבלים זרקו אל בית אחותו צמיג בוער והבריחו החוצה את אחייניו, עידן וסהר. עידן נורה במקום, ואילו סהר נחטף לרצועה חי, אך נרצח כחודשיים לאחר מכן, במהלך מבצע חילוץ של סיירת מטכ"ל שנכשל. הלוחמים עזבו את הזירה והותירו אותו מאחור.

כשבכר מספר זאת כעת, על קברו, נשמע שהפצע והאכזבה עדיין שם - ולא רק מהסיירת. "הביקורת היא על הצבא, שהציב באזור כוח שלא מסוגל להגן גם אם היה בשיא התפקוד, ושהיה ערוך רק לאירועים נקודתיים. תוסיפי על זה שהיה חג, אז הצבא בכלל בבית, טוטאל. בתור אזרח, אתה יושב בבית בחג ומדמיין שהצבא שומר עליך".

בכר מודה כי לעיתים הוא מתעסק בשאלות "מה היה אילו?" על השעות ההן. "אני שואל את עצמי המון אם זה היה קורה אם אני הייתי מפקד האוגדה. אם הייתי מרים את כל האוגדה על הרגליים (בעקבות המידע הלילי; שא"כ), מביא את כל היחידות שאני מסוגל להביא ומתארגן לבוקר הזה, ואז, איך שהם מגיעים - פותח עליהם באש והורג אלפי מחבלים, ונגיד מסיימים את האירוע הזה עם 5,000-3,000 מחבלים הרוגים. 30-20 הרוגים לכוחותינו. תקשיבי, היינו לוקחים את האירוע הזה, מלמדים אותו, מספרים איזה תותחים אנחנו ואיך המודיעין שלנו מעולה".

"עזבי את נתניהו"

בבית הקברות, בזמן שאנחנו מדברים, נשלמות ההכנות לטקסי האזכרה. חלקה שלמה נוספה לבית העלמין עבור נרצחי הטבח. 101 מתוך כ־1,000 חברי הקיבוץ היו ואינם עוד. על קיר הזיכרון מונצחים גם הגיבורים שהגיעו לעזור בלי היחידה ובלי הכוונה של הצבא שקרס, ובהם אלחנן קלמנזון, נוה לקס ושילה כהן הי"ד. "מה האכזבה הגדולה שלי פה? נגיד שזה בסדר שלא היית מסוגל לדמיין 30 ומשהו צירי פריצה - אבל יכולת לדמיין שניים, למה לא נערכת מול השניים האלה?", הוא מתייחס לדיון הלילי בשב"כ.

ולא נערכים בכלל לתרחיש כזה של חדירה משתי נקודות. רואים את האימונים לאורך השנה בעזה, וכלום.

"פשוט בושה, כישלון", הוא לא מתחמק לרגע. "אני אומר בצורה ברורה מספיק שאם בלילה הזה היו מרימים את כל מי שצריך - בסבירות גבוהה הם לא היו עושים את הפעולה בכלל, כי הם היו קולטים את ההיערכות שלנו".

בשבוע האחרון אנחנו מתעסקים הרבה בסיפור ההתרעות שהיו או לא היו גם לנתניהו עצמו.

"עזבי את נתניהו, מה קשור נתניהו עכשיו?"

כשאנחנו צועדים בחזרה לביתו, הוא מספר לי על שני אירועים שעליהם פיקד, כשההתרעות שניתנו פגשו היערכות מוגברת למרות הערכות מודיעין מקילות, ומסכם: "כשקיבלתי את האוגדה בטקס ההחלפה, התפקיד שלי היה לשמור פה על תושבי העוטף. בשביל זה האוגדה הזאת קיימת, ולכן אני לא לוקח שום צ'אנסים בלילה כזה. אני מרים את כל האוגדה שלי על הרגליים, מביא את כל החיילים מהבית. כן מקורות, לא מקורות - אני לא לוקח סיכונים על הגב של ה...", הוא נעצר. "אני מקווה, רוצה להאמין, שאם הייתי מפקד האוגדה הייתי מקבל החלטה כזאת. להגיד לך שאני משוכנע בזה במאה אחוז? אני רוצה להיות זהיר וצנוע - אבל בעיניי זה המצופה".

מעריץ כיפות סרוגות

עם הפנים לבאות ולבחירות, אני שוב שואלת את בכר מה הוביל אותו להחלטה להיכנס למערכת הפוליטית דווקא עכשיו. התשובה קשורה באופן הדוק ל־7 באוקטובר ולמלחמה שמתנהלת מאז.

"לפני שבועיים, באיזה כנס, נפרדתי עד אחרי הבחירות מהפורום המבצעי של הפיקוד. אמרתי להם 'הקו המפריד בין אומץ לטמטום הוא קו דק מאוד, וכנראה עברתי אותו'. זאת אומרת, יכול להיות שבדיעבד יתברר שעשיתי מהלך מטומטם, בכל היבט, חוץ מאשר הדאגה הכנה והעמוקה שלי לעתיד המדינה, לתושבי העוטף. חוץ מזה, ההחלטה שלי להצטרף לציונות הדתית, לפוליטיקה, היא טעות חמורה ביותר. קודם כל, בהיבט של האהבה הגדולה שלי לצבא. אני כבר לא אהיה באותו מעמד, אני כבר בא מפוזיציה. איך קראת לזה? יגידו שאני 'אוכל מוות' כזה, משיחיסט".

אז פוליטיקה, אבל למה הציונות הדתית?

"בכלל, הציונות הדתית, אני חייב להגיד - אני מעריץ אותם. לפני 40 שנה הייתי מ"מ של ביני"שים. כולם חבר'ה אינטליגנטים, מתוקים, ממושמעים - אבל לא יודעים להחזיק טורייה, לא יודעים לרתך, לא יודעים לנהוג בטרקטור, לא יודעים לגדל בעלי חיים. לא יודעים כלום. היום אתה בא לציונות הדתית - כולם מבינים בגידול של בעלי חיים, כולם מבינים בבינוי ובריתוך, והם כולם הלוחמים הכי נאמנים והכי שרידים שיש לעם ישראל. זו הציונות כמו שאני גדלתי עליה כשהייתי ילד בקיבוץ".

"לקרוא להם 'אוכלי מוות' זה בושה". הקמת חווה ביו"ש, צילום: נעמה שטרן

היו לך הצעות ממפלגות אחרות?

"כן".

לרוחב המפה הפוליטית?

"מימין וטיפה משמאל".

אתה מכוון לתפקיד מיניסטריאלי בממשלה הבאה?

"בגדול - לא. החלום שלי זה לחזור להיות חקלאי, להקים חוות סוסים ובזה להתעסק. אבל אני לחלוטין מעוניין להיות בצוות המייעץ למי שמתעסק בהתיישבות, כולל בהיבטים החקלאיים", הוא מדבר באופן ממוקד על פרויקט החוות שעליו חתום יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' בכהונה הנוכחית, וחוזר לחשש מפני הבאות.

"יש לי חששות כבדים ביותר שאם וכאשר גדי איזנקוט יהיה ראש הממשלה, ואנחנו נפסיד בבחירות - גם ההיבט הביטחוני וגם ההיבט ההתיישבותי יחטפו מכה קשה. אין מה לדבר על להגר מכאן את העזתים. גם בממשלת ימין היה קשה לדבר על זה. אני מקווה שלפחות קו התיישבות ראשון בתוחמת הצפונית נצליח לממש בקדנציה הבאה".

השעות עם יוסי מובילות ללא מעט שאלות חוזרות שלי. ההפתעה ניכרת בפניי בכל פעם שאני שומעת מהקיבוצניק שמולי, לא איש צעיר, דברים שלא מתיישבים עם הדעות המקובלות ביישובי העוטף הוותיקים. הוא מספר איך כנער "הייתי מדביק מדבקות של המערך, ואם היינו תופסים מדביקים של מחל (הליכוד) היינו הורגים אותם מכות", וגם כיצד הוא זוכר עד היום איך חש בושה כשסבו סיפר לו באחת ההזדמנויות שהוא מצביע מחל. "איך התביישתי", הוא זורק באותנטיות, ונראה שהוא חש כיום בושה על הבושה.

מחותני החרד"לי

כשאני שוב נעצרת ושואלת אותו: אתה רוצה לבנות בעזה? הוא עונה: "בטח, כי - ואני אומר את זה בסוג של כאב - היישובים של העוטף היום, ברובם, הם לא יישובים שנועדו להיות יישובי ספר. זאת אומרת, בחוזק הנפשי של האנשים הם כמהים לשקט. הם לא קהילות ואנשים שמאורגנים כדי להגן, לא נפשית ולא פיזית".

המהפך הושלם: מתומך התנתקות - לתמיכה בחידוש ההתיישבות בעזה. "חשבתי שזה (ההתנתקות) טוב לביטחון המדינה, ודאי בעזה. בצפון השומרון היה לי קשה עם זה ברמה האישית. הייתי מפקד שא־נור והגזרה בחודשיים-שלושה לפני ההתנתקות, ואני הייתי אחראי ספציפית על הפינוי של שא־נור. היו לי שם עימותים לא פשוטים עם הנוער שניסה להחזיק את המקום.

"בסופו של דבר, המקומות האלה שאנחנו לא נמצאים בהם - המחבלים חוגגים בהם. הם יוצאים לעשות אימונים בשטח, יורים. אף אחד לא שומע את היריות האלה, את האימונים שלהם, את ההתארגנות שלהם. פתאום ג'נין הופכת למקום שאנחנו לא מסוגלים להיכנס אליו, ועכשיו צריך לעשות איזה מבצע מי־יודע־מה של קומנדו כדי לכבוש את העיר ג'נין מחדש". ההתרעות של תושבי גוש קטיף המגורשים קמות לתחייה לנגד עיניו בבארי.

אנחנו מבקשים ממנו גם התייחסות לאירועי האלימות ביו"ש בתקופה האחרונה בכפרים הפלסטיניים, וגם כאן בכר לא מפסיק להפתיע: "הם עושים נזק גדול. במקום שכל המדינה תישא את החוואים על הכפיים ותדאג לחזק להם את התשתיות וליצור להם יכולת התפרנסות - הפורעים האלה, הבודדים, גורמים לנו נזק תדמיתי נורא", הוא מגנה, ואז אומר: "זה שאני חושב שצריך להפוך מחדש הרבה משטח B לשטח C ולהשתלט עליהם, זה נכון ולא קשור. צריך לעשות את זה בחוק מסודר, הכי מוקדם שניתן".

בקרוב ייסגר המעגל. הרב דוב ליאור, צילום: אורן בן חקון

ההפתעות לא מסתיימות כאן. יוסי מחותן עם לא אחר מהרב דוב ליאור, רבה של מפלגת עוצמה יהודית ומהמוכרים בזרם החרד"לי. אבל החיבור בין השניים, כך מתברר, החל הרבה קודם לכן.

"הקשר שלי עם ליאור התחיל למעשה לפני הרבה מאוד שנים, כשאני ואשתי החלטנו להתחתן. כששאלנו את עצמנו מי יחתן אותנו, פנינו לחבר שלי מהשירות הצבאי, גרשון בר־כוכבא, שהיה אז רב־סרן, והוא קיבל הסמכה נקודתית מהרב דוב ליאור לחתן אותנו, אבל עם תנאים.

"הוא שלח אותנו לרב יוסי קלנר ולאשתו כדי ללמוד על מוסד הנישואים, על המשמעות של הקמת בית ועל החיים המשותפים. זה היה למעשה הקשר העקיף הראשון שלנו עם הרב ליאור. שנים אחר כך המעגל הזה נסגר בצורה מאוד מיוחדת, כשהבן שלנו, נדב, שחזר בתשובה, הכיר את אדר, נכדתו של הרב ליאור. לפני כשנה וחצי, כאן בקיבוץ, הרב ליאור גם חיתן אותם". נדב הוא כיום תושב היישוב הר ברכה, ובימים אלה הוא נמצא בשירות מילואים בעזה. "ממש בקרוב הוא ואדר אמורים לעבור להתגורר בחווה באזור הר ברכה", בכר מספר.

שירית אביטן כהן

כתבת מדינית ופרשנית פוליטית. נולדה וגדלה בשדרות. נשואה ואם לשלושה ילדים, כיום תושבת ירושלים. בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת ותואר שני ביחסים בין לאומיים מאוניברסיטת בר אילן. החלה את דרכה בתקשורת בעיתון מקור ראשון כעורכת תוכן ולאחר מכן ככתבת חינוך. במקביל שימשה כראש דסק באתר החדשות NRG ובהמשך מונתה לכתבת פוליטית, תפקיד אותו נשאה בשנים האחרונות במקור ראשון ובהמשך בגלובס תוך סיקור חמש מערכות בחירות תכופות. כיום מסקרת את התחום המדיני עבור ישראל היום וכן כפרשנית פוליטית.

כדאי להכיר