כל מי שמבין באוכל טוב יודע שהמאכלים הגרמניים הם מהטובים בעולם. כולם. חוץ מהגרמנים עצמם. הם, במיוחד המשכילים והמתורבתים שבהם, בטוחים שהאוכל הגרמני אין גרוע ממנו. ואם אני מנסה לקבוע פגישה עם גרמני מתורבת במסעדה גרמנית, השאלה הראשונה שהיא או הוא שואלים אותי היא: "מה, אתה נאצי?"
ככה.
אבל אני לא. עדיין לא.
מה שהם כן אוהבים זה אוכל וייטנאמי, סיני, אינדונזי, יפני, או כל מקום אחר באסיה. לא ישראלי, כמובן, כי הרי אין דבר כזה "אוכל ישראלי". יש אוכל פלסטיני, אבל זה לא בדיוק מה שהם אוהבים. אם אין יהודי באמצע, אגלה לכם סוד, הם לא באמת משוגעים על פלסטינים.
אז אני מסתובב לי ברחובות ברלין, מחפש משהו גרמני, ובין כל מיני אסיאתיים שאליהם אני לא נכנס, איכשהו אני מוצא את עצמי במוזיאון היהודי.
מה המקשר בין מוזיאון למסעדות? אולי, אני אומר לעצמי, ליהודים של ברלין יש אוכל גרמני טוב, ואף אחד לא יאשים אותי כי נאצי אני בתוככי ליבי ונפשי.
כמובן, לפני שאני שם את פעמיי לחלק האוכל שבמוזיאון, אני מתחיל את מסעי בהליכה לתערוכה אמנותית זו או אחרת.
ככלות הכל, אני גם אדם מתורבת.
והנה לפניי, מול עיניי, תערוכת וידאו.
ובה, כמו לקבל את פניי, אני רואה גבר כמעט עירום לחלוטין מתופף לו על הקיר.
זו תערוכת וידאו, כמובן, ועל מה יתופף לו העירום אם לא על הקיר?
בקיר הסמוך ילד צעיר שפניו מכוסות, וגם הוא מתופף לו.
על תופים אחרים.
ומאחר שזו אינה הופעה חיה, וגם העירום וגם הילד הם נשמות החיות בסרט שעל קירות, עדשות המצלמה הן הדבר החי ביותר בתערוכה זו.
ועדשות המצלמה נעות להן מלמטה למעלה, או שאולי להפך, על פני קיר, או משהו שדומה לקיר, ואז על פני בור, או משהו שדומה לבור, ותופים יורדים להם מלמעלה למטה, או אולי להפך, מלמטה למעלה.
זו, בסופו של דבר, תערוכה לאסיאתים משכילים, כאלו שלא אוהבים דברים פשוטים ומובנים מאליהם.
והתערוכה הזאת, מיצב וידאו בלע"ז, מוצגת בכמה חדרים, או במשהו שדומה לחדרים, ואיכשהו החדרים קשורים זה לזה.
או שלא.
בלי שטריימל טמבל
אני במוזיאון יהודי, מבנה שהוא פרי דמיונו של דניאל ליבסקינד, יהודי ממש משכיל. בכל יום שהוא עבד על הבניין הזה, שלמיטב ידיעתי אין לו אח ורע בעולם היהודי, הוא שתה לפחות שלוש כוסות של קפה וייטנאמי לפני שהתחיל לשרטט ולו קו אחד. שתיתם פעם קפה וייטנאמי? בואו לברלין, אם אין לידכם קפה וייטנאמי, ושתו כאוות נפשכם. בעיר הבירה ברלין הקפה הווייטנאמי נשפך כמים, כיאה ונאה לכל אדם הרואה את עצמו פרוגרסיבי דיו.
"אנחנו לא עושים תערוכות על ישראל כי אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה". ישראל היא פוליטיקה, ואסורה מדאורייתא, אבל עירום כשר גם מדרבנן. הגלות מסוכנת, אבל ישראל יותר
ליבסקינד, למען האמת, בנה פה בניין מורכב מאוד, עם משולשים ומרובעים ומעגלים המשתרבבים האחד במשנהו משל היה סוגיה תלמודית מפולפלת ולא בניין גרידא. ליבסקינד, אם עדיין לא הבנתם, הוא ה"שערי יושר" של עולם הארכיטקטורה, ועבודתו זו היא הרמז הראשון לכך שאנחנו במוזיאון יהודי. אחרת, לפחות בכניסה, אי אפשר לדעת.
מה הקשר, הגידו אתם, בין גבר עירום בגיל העמידה, או ילד שפניו אינן נראות, לבין יהדות? אני לא מזהה את הקשר, אבל אולי, מי יודע, התופים הומצאו בידי יהודים אי־שם בהר סיני או בסביבתו.
עבדכם הרעב ממשיך ללכת בין המשולשים של השערי יושר, עד שעיניו נתקלות בתערוכה של כובעים יהודיים, כפי שהשילוט פה מעדכן אותי, אם כי לעיניי הם נראים כמו כובעים שעיצב צועני רומני, או מישהו דומה לו. אולי סודאני. לא יהודים כלל וכלל. אם הם היו שטריימלים, לכל הפחות, או כובעי טמבל, אולי היה על מה לדבר. אבל פה אין ואין, לא שטריימל טמבל ולא מקצתיה.
סכנה: גן הגלות
ואי־שם בבניין זה, כשלאיטי אני מתרחק מן המתופפים ומן הכובעים, עיניי חוזות בדיבר "לא תרצח", ומייד לאחריו במספר שישה מיליון. איך הגענו מהאיש הכמעט עירום ומתופיו שעל הקירות אל ששת המיליונים שהלכו לבלי שוב, והדיבר הידוע? אני לא בטוח. אולי מבקר זר, גר צדק או דומה לו, הוא זה שהנחית את הדיבר לכאן.
לפתע, בשקט מופתי, מהבהב מול עיניי הפסוק "שמע ישראל".
נו, זה בכל זאת מוזיאון יהודי.
וכשאני ממשיך לצעוד בבניין ליבסקינד, אני מזהה עוד ועוד פסוקים מהתנ"ך, וזה גורם לי להרגיש כתלמיד מן המניין בחיידר בתוככי מאה שערים.
אבל אז מופיע למול עיניי פסלה של אישה עירומה. פחות או יותר.
לא, לא מאה שערים. לא פה. ברור שלא. במאה שערים לא הולכים בעירום, לא ישנים בעירום, ואפילו המילה "עירום" כשלעצמה זרה להם. הם מעדיפים מוות על עירום. נמות ולא נתפשט.
ומאחר שכך הדבר, מי היא, אם כן, הגברת העירומה? האם, אולי, קשורה היא למתופף העירום?
לא בדיוק, כפי שאני חיש־חש מגלה. הפסל הזה של אישה עירומה הוא חלק מרכוש שנבזז. פעם, לפני כשני יובלות, כשכולם אכלו במסעדות גרמניות, הפסל הזה היה שייך ליהודים. עד שיום בהיר אחד הנאצים גנבו אותו, הווה אומר אותה, ועתה היא ניצבת פה בגאווה, במערומיה, מיצג במוזיאון היהודי של ברלין.
הלא ברלין, בירת גרמניה, עירם היא של הנאצים המקוריים.
ככה. כה פשוטים הם החיים.
ומאחר שאני כבר פה, בין תערוכות ומיצגים, אני ממשיך לנוע עד שאני מגיע ל"גן הגלות".
"הכניסה לגן הגלות היא על אחריותכם בלבד", אני קורא אזהרה על קיר זכוכית לפני הכניסה לגן המסוכן.
אני אוהב סיכונים, וחוצה את דלת הזכוכית בדרכי לגלות.
גן הגלות, אני למד כשאני בתוכו, הוא גן למשכילים. מי שלא משכיל לא יבין מה מסוכן בגן. כל־כולו כעין מבוך קטן, קצר וצר, שרצפתו אבנים בגדלים שונים. מסוכן? נו, באמת.
אני עוזב את הגלות הלא מסוכנת כלל וחוזר למשולשי דניאל.
עירום כשר מדרבנן
ראו נא מה אני רואה ברגע זה ממש: כרך של ספר תלמוד, למקרה שמעולם לא ראיתם ספר כזה.
מסכת נידה היא־היא הכרך המוצג. נידה. מסכת נידה, כך נראה, חשובה מאוד להבנת היהדות, ובלעדיה תלכו לאיבוד לגמרי בין היהודים העירומים והכובעים הצועניים.
אני עבדכם באתי עד הלום בחיפושיי אחרי אוכל גרמני, לא גברים ערומים או נשים נידות. אך עד כה אוכל לא ראו עיניי, אבל עירום כן. משל לא היה בניין זה, אלא מוזיאון הסקס בניו יורק.
היה מעניין, אני שח לעצמי, לו היו מראים פה כמה ישראלים, כי הלא העולם כולו עסוק בישראלים השכם והערב, במיוחד הגרמנים.
פה, מתברר, טעיתי טעות מרה.
"תערוכת המתופפים", אומרים לי אנשי המוזיאון, היא מיצג וידאו של אמנית ישראלית.
אך כאן, פחות או יותר, נגמר הקשר עם ישראל. "אנחנו לא עושים תערוכות על ישראל", אומרים הם לי, כי "אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה". ישראל היא פוליטיקה, ואסורה מדאורייתא, אבל עירום כשר גם מדרבנן.
חופשית ממה, מיהודים? אני שואל. לא, הם אומרים. חס וחלילה. אז חופשית ממה? את זה הם לא יודעים, הם עונים. האם הכוונה לשחרר את עזה מיתושים? שואל אני. כן, למה לא? הם אומרים תוך כדי חיוך לטבי מרענן
הגלות מסוכנת, אבל ישראל יותר.
ומשאני לומד את כל זה, ובחסדי שמיים שלא תמו, אני מגיע ברוך הוא וברוך שמו לחדר האוכל, הווה אומר בית הקפה של המוזיאון.
מה יש להם להציע מבית המטבח הגרמני?
אפפלשטרודל, דהיינו שטרודל תפוחים.
אני מזמין מנה ומתיישב לאוכלה.
יסלח לי אלוהי ישראל, אלוהי העירומים, אבל אני חייב לומר זאת כאן ועכשיו: על השטרודל הזה צריך להיות שלט אזהרה - "האכילה על אחריותכם בלבד".
יכול להיות, אפשרי הדבר, כי אלה אשר קצה נפשם מפוליטיקה קצה נפשם גם ממאכלים.
יהיה אשר יהיה, עוגה זו אינה גרמנית כלל וכלל. אולי היא נאצית, אבל גרמנית היא לא. ועל אחת כמה וכמה שהיא לא אוסטרית, מקום שלפי המסורת בו נולדה עוגת השטרודל.
הכותל הברלינאי
במרחק לא רב מכאן, אומר לי הטלפון החכם שלי, אייפון שעליו כתוב כי הוא עוצב בקליפורניה, ישנה מסעדה מן הטובות שבטובות, והיא מתמחה באוכל גרמני מן המשובחים ביותר.
אמנם נכון הדבר כי הקליפורנאים, יצורים הנודעים כפרוגרסיבים ואנשי ווק טהורים, מבינים באוכל כשם שאני מבין בסינית, ומבחינתם אין אוכל טוב יותר מעלי ירק מסוג שהסוסים אוהבים, ואין שתייה טובה יותר ממי הברז של לוס אנג'לס. אך אני בכל זאת משתכנע, ופוקד על רגליי כי יוליכוני למסעדה המומלצת.
הדרך למסעדה זו, להפתעתי אני מגלה, עוברת דרך אתר ההנצחה לחומת ברלין, מעין מוזיאון באוויר הפתוח.
"בברלין יש כותל מערבי גרמני", אמר לי פעם יהודי משכיל, בכוונתו לחומת ברלין אשר בזמנו חילקה את ברלין למזרח, שנשלט בידי הרוסים, ולמערב, שנשלט באותם ימים בידי האמריקנים.
כיום עדיין נותרו חלקים מהחומה ההיא, והם־הם המוזיאון הפתוח.
בהדרכת שמיים מעל קופצת לי הדרך על אדמת ברלין, ובתוך דקות אני ורגליי מגיעים למוזיאון, המוזיאון השני שלי היום.
מביט אני בכותל זה, חומה זו, ואת עצמי שואל: האם כותל זה אכן דומה לכותל המערבי?
לא בדיוק. ובמילים אחרות: בכלל לא.
וכל כך למה?
יחי ההבדל הקטן, כמאמר חכמי ישראל מימים ימימה. ומהו הקטנצ'יק? ובכן, בעוד היהודים חוגגים עבר של חורבן, הגרמנים חוגגים עתיד של בנייה.
הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהודים, מסמל יותר מכל את אשר לא שרד לידו, את בית המקדש, את החורבן, ואילו הכותל הגרמני מסמל עתיד של שלום ואהבה בין שני חלקיה של ברלין, של גרמניה.
שמא תשאלו, למה באמת היהודים חוגגים חורבן?
אני לא בטוח מהי התשובה לכך, אבל נראה לי שזה פשוט עושה לנו טוב. למה? לאלוהי ישראל הפתרונים. אני כשלעצמי אין ברשותי הזמן לחשוב על דברים מעין אלה. אני הולך למסעדה!
ואליה עתה הגעתי. אך מזל של יהודי לי: המסעדה סגורה. דווקא היום. מעשה שטן.
ברוך אתה האייפון
מעבר לכביש עיניי מזהות שני צעירים העומדים ליד קיר ומעבירים זמנם בפטפוטים. על הקיר, שימו לב, מאן דהוא שינה בשחור את האותיות מעל "תשוחרר עזה", שמאן דהוא אחר לפניו הטביע עוד מקדמת דינא. הזכר שבין השניים מספר לי שמוצאו מקניה, והצעירה אומרת לי שמוצאה מלטביה, וזו וגם זה היום גרמנים מושלמים וטהורים.
הם מעשנים, אני לא יודע בדיוק מה, אבל עשן סמיך יוצא מפיות שניהם.
בידי הימנית, בצידו של העשן, אני מחווה אל עבר הקיר ושואל את הצעירים במי הם תומכים יותר, בזה המתפלל למען עזה או בזה שהשחיר את מילות המשחרר.
כמקובל בימינו מלאי השלום בין כולם, הם עונים לי ששני צובעי הקיר צודקים. צריך לשחרר את עזה, היום ועכשיו. אבל לא רק את עזה צריך לשחרר, אלא גם את חרטום ואת קייב, ולכן צודק המשחיר, מאחר שעוד אנשים חיים בעולמנו מלבד הפלסטינים.
ומה בקשר לשחרור פלסטין "מהנהר ועד הים"? אני שואל אותם. שניהם בעד. חופשית ממה, מיהודים? אני שואל. לא, הם אומרים. חס וחלילה. אז חופשית ממה? את זה הם לא יודעים, הם עונים. האם הכוונה לשחרר את עזה מיתושים? שואל אני. כן, למה לא? הם אומרים תוך כדי חיוך לטבי מרענן. הם לא יודעים את שמות הנהר והים, הם מספרים לי, אבל המקום שביניהם צריך להיות חופשי. האם שם נמצאת פלסטין, בין הים לנהר? הם לא יודעים. אולי.
הם, כמו המוזיאון היהודי, לא בדיוק בקטע הפוליטי.
האייפון, שדואג לי תמיד כמו אבא לבנו היחיד, ממליץ לי ברגע זה ממש שאשים את פעמיי למסעדה סורית. כן, ככה. שכח מהגרמניות, שכח מהנאציות, ולך עם הסוריות.
וכחסיד השבוי בידי רבו, שבוי אני בידי אייפוני.
ומייד לסורית רגליי מוליכות אותי, ללא שאלות וללא השגות.
אבא, זה מוישה
קופצת לי הדרך פעם נוספת ולסורית גופי ונשמתי בשלום מגיעים.
אני מתיישב ומסתכל מסביבי.
המסעדה לא תוכננה על ידי היהודי ליבסקינד, עיניי מייד קולטות, אלא, מסתמא, על ידי ערבי מחאלב שבסוריה האהובה, בסגנון מזרחי, מלא חן ודמיון. משהו כמו שער שכם בירושלים, בין נהר לבין ים, אבל בלי יתושים.
מה בתפריט היום? ובכן, עוף טרי עם תמרים, קפה טורקי, גלידה עם פיצוחי גן עדן, וכל מיני מאפים כאילו הייתי עכשיו בעיר אהבתי שכם, ולא בברלין שבגרמניה.
"אבל המשפחה שלי לא התחילה בסוריה. סבא של סבא של סבא שלי הגיע מספרד. משם הוא גורש בזמנו. אנחנו 'אנוסים', יהודים במקור. ואם הבת שלי תרצה להתחתן עם אחד בשם מוישה, אשמח מאוד"
במילים פשוטות: אוכל מהשמיים. בלי כותל זה או אחר, רק גן עדן.
מאיפה אתה בעולמו של אללה? אני שואל את בעל המסעדה.
דמשק, הוא עונה. ומאיפה אתה? הוא שואל.
אני מפולין, אני עונה לו. מלודז'.
מפלבל הוא בעיניו לשמע שם העיר. הוא בלודז' לא מתמצא, לשמחתי, כך שלעולם הוא לא יידע שאני לא משם.
ומאחר שאני פולני בדמיוני הסוחף, אני מוסיף ואומר לו שלודז' היא עיר מלאה ביהודים.
הסורי בוהה בי אך לא מגיב, כאילו שתקן היה מיום היוולדו, ומפיו לא יוצאת ולו הברה אחת.
בראותי זאת, אני ממשיך. תגיד לי, אני שואל אותו, מה תעשה אם הבת היפה שלך, אם במקרה יש לך אחת כזאת, באה אליך יום אחד ואומרת לך: "אבא יקר, התאהבתי היום בבחור ממש מיוחד, זכר נאה שקוראים לו מוישה, השוכן כבוד במאה שערים אשר בירושלים החרבה"? מה תגיד לה?
אתה יהודי? הוא שואל.
כן, אני עונה לו. כמו רבים מתושבי לודז', גם אני יהודי. יהודי פולני.
אך האמת היא, אני מוסיף ואומר לו, שיקרתי לך. אתה רואה, לא רק שאני יהודי, אני גם ישראלי. נולדתי בישראל, ולא בלודז'. נולדתי בין הנהר לבין הים.
מביט אני לתוך עיניו של הסורי ומנסה להבין איך מה שאך עתה יצא מפי משפיע עליו.
הוא שם בי מבט חד, ואז מתיישב לצידי.
ואת פיו פותח: "לא חשבתי להגיד לך, אבל אומר. המשפחה שלי בדמשק היא אכן סורית, אבל היא לא התחילה בסוריה. סבא של סבא של סבא של סבא שלי הגיע מספרד, שמשם הוא גורש בזמנו. אנחנו "אנוסים", יהודים במקור. ואם הבת שלי תרצה להתחתן עם אחד בשם מוישה, אשמח מאוד. בעוד חודשים מספר אני טס לדמשק. אם תרצה להצטרף אלי, תפאדל".
ככה.
"הארוחה, יקירי, היא עלי", מוסיף הפליט מדמשק.
זה מה שקורה, רבותיי ורבנותיי, אם אתם לא אוהבים אוכל סיני ולא נרתעים מלדבר "פוליטיקה": תקבלו ארוחת חינם מהחותן של מוישה.
והאוכל פה, אם חשקה נפשכם לדעת, טוב יותר מכל אוכל גרמני.
האנוס ואני קובעים להיפגש בדמשק. נראה לי ששם, בדמשק העיר, פחות מסוכן מאשר ב"גן הגלות" של ברלין. מתי בדיוק ניפגש? את זה עדיין לא קבענו. אולי, מי יודע, בחג הסוכות הממשמש ובא אחגוג ברינה את חתונת הסורית היפהפייה עם מוישה החסיד בעל הפאות הענקיות.
תפריט: עוף צלוי בהשגחת הבד"ץ, עם תמרים רותחים בהשגחת הבית יוסף.
אתם מוזמנים לחגוג איתנו.
עד אז, מזל טוב וחג שמח.
