בשקט, בלי לעשות עניין, רז הרשקו הופכת לאהבת השם גורדון

בדיוק נחת על שולחני ספר נפלא על סיפורי גבורה של נשים ב־7 באוקטובר. ובדיוק שודרה בטלוויזיה פרסומת עם אהבת השם גורדון. מי לא זוכר את אהבת השם גורדון? ובדיוק נכנסה הידיעה על זכייתה של רז הרשקו במדליית הזהב בגרנד סלאם של בודפשט, שזה בערך כמו לזכות בווימבלדון בטניס, אבל קצת פחות ססגוני מלנצח איזה טורקי אנטישמי בטורניר לא מאוד חשוב כשאתה בן ושמך הפרטי הוא אהבת השם.

אולי הספורטאית הישראלית המצליחה והבכירה בעולם. רז הרשקו קוטפת את המדליה

הספורטאית בת ה־28 מנתניה היא ככל הנראה הספורטאית הישראלית (בין הגברים והנשים כאחד) המצליחה והבכירה ביותר כיום בעולם, להוציא (אולי) את ארטיום דולגופיאט ואת דני אבדיה. גם, גבולי הדיון. מאוד גבולי. עד כדי כך היא גדולה: שתי מדליות אולימפיות (כסף וארד), שלוש פעמים אלופת אירופה, והשנה היא זכתה כבר בשלושה תוארי גרנד סלאם (תחרות שמכנסת למעשה את כל הג'ודוקאים הגדולים בעולם), והיא מדורגת במקום הראשון בעולם בקטגוריית המשקל שלה.

פעם אחר פעם, בזירות הבינלאומיות הכי חשובות, בלי הרבה תקשורת ובלי הרבה טררם גורדון, רז הרשקו עומדת מתחת לדגל ישראל ומקבלת את מדליית הזהב, ועל הדרך היא הופכת על גבן אינספור ספורטאיות־על, ומוכיחה לכל עולם הספורט שרוח הלחימה הישראלית, בעיקר בתקופה הזאת, היא דבר שאין לו יריב. גם לא יריבה.

ספורט הוא משל למלחמה. וכשהייצוג המובחר ביותר לרוח ולכישרון הלחימה הישראליים, בתקופת המלחמה הקשה והגורלית ביותר בתולדותינו, הוא אישה צעירה עם לב של לביאה ורוח קרב של סיירת גולני - איך אפשר לא להתאהב בה? כי מלחמה עושים באומץ, בנחישות, בכישרון, ברבאק, בגבורה. וזה לא משנה אם את אישה או אם אתה גבר. אז כמה נהדר שרז הרשקו היא הפנים של רוח הלחימה הישראלית בערוצי הספורט בעולם. כמה נהדר.