78 שנים עברו על מדינת ישראל, ובבית המשפט העליון כיהנו בתקופה הזאת רק שמונה שופטים מזרחים במינוי קבוע. לא שמונה בכל רגע נתון. שמונה בסך הכל, על פני קרוב ל-80 שנה. אם משתמשים בהגדרה רחבה וכוללים גם יוצאי בלקן וכאלה שבילדותם היגרו למדינות ערב (כמו לבנון) מגיעים ל־12 בקושי.
כך או כך, ברוב השנים כיהן בעליון שופט מזרחי יחיד, ולעיתים גם זה לא. בכל השנים האלה היו רק עשרה חודשים שבהם ניתן היה לקיים הרכב שכולו על "טהרת" המזרחים. בין אוקטובר 2017 לאוגוסט 2018 כיהנו בעליון שלושה מזרחים במקביל - שיא שלא היה קודם לכן ולא אחרי כן. לשם השוואה, הרכב נשי ראשון היה בבית המשפט העליון כבר בשנת 1983 והרכב של שופטות במינוי קבע היה החל מ־1995. 34 ו־22 שנים בהתאמה לפני שהצליחו לקבץ הרכב מזרחי עלוב אחד (לעשרה חודשים בלבד).
ורגע לפני שתישמענה התגובות הפאבלוביות כנגד יללות ה"שפטו לי, פסקו לי" עוד עובדה אחת: רק בפברואר 2022, כשמונתה גילה כנפי־שטייניץ, ילידת הארץ להורים יוצאי קזבלנקה, זכתה המדינה לראשונה בתולדותיה בשופטת ממוצא מרוקאי בעליון במינוי קבוע. 74 שנים אחרי הכרזת העצמאות.
המספרים האלה, שאסף הסוציולוג אוהד כהן במחקר מרתק שפורסם ב"משפט וממשל", אמורים היו להיות מביכים. אבל הם לא. הם מוכרים. הם השתרשו בתודעה הציבורית כמעין חוק טבע. "הכיסא המזרחי", ביטוי שנטבע כדי לתאר בדיוק את שהוא מתאר: לא ייצוג, אלא מכסה. לא שותפות בהנהגת המשפט, אלא הרשאת ישיבה יחידה, שמורה, שאסור לחרוג מגבולותיה.
זה בולט במיוחד, כי מחקרו של כהן חושף שמערכת המשפט הישראלית בכללותה ממש אינה קפואה. להפך: ב־25 השנים האחרונות חלה בה תנודתיות מזרחית ברורה וגוברת. שיעור המזרחים בקרב השופטים היהודים עלה מכ־19% לכ־26%, וקצב העלייה מאז שנת 2000 מהיר כמעט פי שלושה מהקצב שאפיין את 75 שנות המדינה בכללותן. בערכאת השלום ובערכאה המחוזית מדובר בשינוי מורגש שהגיע בעקבות מהפכת המכללות למשפטים שפתחה את השערים בפני אוכלוסייה מזרחית, השתלבותם הגוברת של מזרחים בעמדות מפתח פוליטיות שהפעילו לחץ על הוועדה למינוי שופטים, ואקלים ליברלי שהפך את הגיוון עצמו לערך מוצהר. שלושה מנועים חיצוניים למערכת, שפעלו עליה כמעט מבלי שתוכל להתנגד והצליחו.
מתוך 12 השופטים המזרחים שכיהנו אי־פעם בעליון, רק אחת ממוצא מרוקאי, חמישה ממוצא עיראקי והשאר מתפזרים בין יוון, תוניסיה, מצרים ועוד. יוצאי מרוקו - הקהילה המזרחית הגדולה בישראל - נעדרו מהרשימה עד למינוי השופטת כנפי־שטייניץ ב־2022
אבל העליון סירב לקחת חלק בשינוי הזה. הוא פשוט לא זז. נדמה שאותם שלושה מנועים שממשיכים להסיע את שאר הערכאות קדימה, עוצרים בפתחו של הבניין רב ההדר והתפארת בגבעת רם. הסיבה ברורה ופשוטה: גודל. השלום והמחוזי הם ערכאות גדולות המונות מאות שופטים. ככאלה, איש אינו יכול "לשמור" עליהן כעל נחלה פרטית. העליון הוא, ותמיד היה, קבוצה זעירה של שופטים. כשהמושבים כה מעטים וכה חשובים, ההרכב אינו תוצר של תהליך דמוגרפי סטטיסטי אלא של בחירה. בחירה שנעשית, שוב ושוב, בידי אנשים שכבר נמצאים בפנים, ושרואים בהרכב הקיים את המצב ה"טבעי" והראוי.
"ההשכלה הערבית" פוגמת
זו הנוחות של מי שהתרגל שהערכאה היא שלו, והיא מתגלה, באורח מביך, בדברי שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר. זמיר עמד ב־2001 בראש הוועדה הממשלתית לסדרי הבחירה של שופטים, וזו קבעה במסמך רשמי - על יסוד "התרשמות כללית" של חבריה, ובהעדר מוחלט של נתונים - כי "למעשה לא קיימת בעיה רצינית באשר לשיקוף של הרכב השופטים מבחינת המוצא העדתי". זאת, אף שאותו זמיר עצמו כתב במקום אחר משפט שסותר את מסקנתו הרשמית סתירה גמורה: "על פי רוב לא כיהן בבית המשפט העליון בכל זמן נתון אלא שופט אחד, מכל מקום לא יותר משני שופטים, ממוצא מזרחי. יחס כזה אינו משקף את משקלם של בני עדות המזרח בכלל האוכלוסייה".
למה מונו כל כך מעט שופטים מזרחים?
כלומר: זמיר ידע. לא היתה פה עצימת עיניים ולא עיוורון מכוון, זמיר פשוט לא הצליח לחבר בין מה שידע לבין ה"התרשמות הכללית" שלו. התרשמות שנובעת ממי שנמצא בתוך המוסד ורואה בו את ביתו הטבעי, באופן כזה שהוא לא רואה את שחסר בו. הכל בו נראה לו נכון ומדויק.
מקארתיזם כחול־לבן
אם אצל זמיר אפשר עוד לדבר על אי־חיבור תמים בין ידיעה למסקנה, בשורשי התופעה אין שום תמימות. מדובר במדיניות מוצהרת, שתועדה בזמן אמת, בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה. בשנת 1953 דחק בן־גוריון בשר המשפטים פנחס רוזן למנות שופט ספרדי לעליון. רוזן סירב, וההצדקה שנתן מתועדת מילה במילה: "אין אדם כזה, ואם אציע לשופטי העליון אחד מאלה שכנראה אתם חושבים עליהם, הם פה אחד יגידו שזה לא בא בחשבון... גם אליהו מני אינו בעל הרמה הדרושה. תשאלו את השופטים בבית המשפט העליון".
רוזן לא רק אמר, הוא גם דאג לכך. יחד עם מי שהיה לימים שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, הם פסלו את כל השופטים היהודים המזרחים ששירתו במערכת המשפט המנדטורית. למשל, השופט בכור־שלום שטרית, יוצא מרוקו, שמונה בידי הבריטים למשרה הבכירה של שופט שלום ראשי בתל אביב. למרות הוותק שלו, ואף ש"הצליח מאוד במשפטים", כמו שכתבו השניים ברשימתם המקארתיסטית, נקבע ש"אין למנותו למשרה משפטית יותר גבוהה".
בשל כך בחר שטרית לפרוש מהמערכת ולעבור לפוליטיקה. הוא לא היה חריג. זה גם היה גורלו של ד"ר אהרון שמש, יליד ביירות, ששימש שופט מחוזי בחיפה. גם לגביו נקבע ש"מבחינה מקצועית אין להמליץ עליו" אף שעלה בכל מדד על השופטים משה לנדוי ושמעון אגרנט (אשכנזים, כמובן), ששניהם דווקא כן הומלצו. 21 שנותיו על כס השיפוט והדוקטורט המבריק שלו במשפטים מארה"ב לא עזרו לו. כך גם קרה לשופט יעקב אזולאי, מאותו מחוזי בחיפה. אף שכהן מודה שהוא "שופט פלילי טוב", הוא מציין ש"השכלתו הערבית" פוגמת בהתאמתו. וכך שופטים מזרחים נוספים. תוצאת מעשי רוזן וכהן היתה שאם ב־1948 עמד שיעור השופטים המזרחים מבין השופטים היהודים שירשה המדינה הצעירה ממערכת המשפט המנדטורית על 34%, ב־1953 הוא צנח ל־6% בלבד. בהתאמה, שיעור השופטים האשכנזים זינק ל־94%.
לא רק בן־גוריון ביקר את פעולות כהן ורוזן. נשיא העדה הספרדית בארץ, אליהו אבישר, כתב מכתב חריף לשר רוזן כבר ב־1948, ובו ציין שהעליון "מורכב רק משופטים אשכנזים... ואין אף ספרדי בתפקיד נשיא מחוזי". רוזן לא טרח לענות לו. גם הכרוזים שנתלו על קירות ירושלים וזעקו ש"בירושלים ש־60% מתושביה ספרדים אין שופט שלום ספרדי אחד!" לא הזיזו לו. הוא וחיים כהן המשיכו למנות אשכנזים בלבד.
ב־1953 דחק בן־גוריון בשר המשפטים פנחס רוזן למנות שופט ספרדי לעליון. רוזן סירב, וההצדקה שנתן מתועדת מילה במילה: "אין אדם כזה, ואם אציע לשופטי העליון אחד מאלה שכנראה אתם חושבים עליהם, הם פה אחד יגידו שזה לא בא בחשבון... גם אליהו מני אינו בעל הרמה הדרושה..."
התנגדות הממסד המשפטי היתה כה גדולה, שאפילו לבן־גוריון, עם כל כוחו הפוליטי, נדרשו 14 שנות מאבק עד שהצליח ב־1962 לכפות את מינויו של אליהו מני, השופט המזרחי הראשון בעליון. אגב, כשהוצע לו התפקיד לראשונה, ב־1959, מני סירב לקבלו, כי הבין שהכיסא ניתן לו בזכות מוצאו ולא בזכות כישוריו. הוא חשש שיבולע לו ולמרבה הצער הוא צדק. דורות של תלמידי משפטים, ואני מעיד על כך מגוף ראשון, למדו מפי מוריהם בפקולטות למשפטים לגחך עליו. הוא תואר כעוד מזרחי עצל שלא אוהב לכתוב פסקי דין ומסתפק לרוב ב"אני מסכים". את האמת שלפיה מני דווקא השפיע רבות על פסקי הדין מתוך תובנה שהסכמה מוקדמת עדיפה על חוות דעת מיעוט (כמו אלה שהנפיק בהמשך חיים כהן ביד רחבה) המנפחת את אגו כותביהן אבל לא משנה את המציאות - לא לימדו את פרחי המשפט. זה לא התאים לנרטיב.
הכיסא והסכין
יש שכבה נוספת בסיפור הזה, עדינה וחריפה לא פחות: מתוך 12 השופטים המזרחים שכיהנו אי־פעם בעליון, רק אחת ממוצא מרוקאי. חמישה ממוצא עיראקי והשאר מתפזרים בין יוון, תוניסיה, מצרים ועוד. יוצאי מרוקו - הקהילה המזרחית הגדולה בישראל (עד 1967 עלו לכאן כרבע מיליון מהם) נעדרו מהרשימה כאמור עד למינוי השופטת כנפי־שטייניץ בשנת 2022. 74 שנים ש"הכיסא המזרחי" היה ברובו "כיסא עיראקי" ולא במקרה: יהודי עיראק הביאו עימם מוניטין של קהילה משכילה ואמידה יחסית, עם מסורת משפטית שנרכשה תחת המנדט הבריטי והשלטון העות'מאני, כלומר הקרובים ביותר, מבחינת ההביטוס התרבותי־מעמדי, ל"מועדון" האשכנזי הוותיק. לעומתם יוצאי מרוקו נשאו את מלוא משקל הדימוי הפריפריאלי וה"פרימיטיבי". עוד הוכחה למערכת סגורה, שכשהיא נאלצת לבחור "מזרחי" היא בוחרת כמעט תמיד את המזרחי הכי פחות מזרחי בעיני עצמה. וכך גם בתוך תת־הייצוג נשמרת היררכיה: מי "ראוי" ומי, גם אחרי 78 שנה, בקושי נראה.
לפער יש כמה הסברים. הראשון נוגע להיקף. יוצאי מרוקו היו הגל הגדול והמאוחר ביותר, שמילא את המעברות ועיירות הפיתוח בשיא משבר הקליטה, ולכן היו הפנים הנראות ביותר של "הבעיה". השני: תזמון. עורכי הדין העיראקים כבר היו ותיקים ומוכרים כשמערכת המשפט התעצבה (1962-1948), בעוד עיקר העלייה ממרוקו הגיע רק מאמצע שנות החמישים. השלישי, והכואב מכולם: הסטיגמה שליוותה את "המרוקאים". כבר ב־1952 תיאר "קול העם" אותם כ"קבוצת סכינאים". מי שתויג כאלים ופרוע - קרי: "מרוקאי סכין" - התקשה להיתפס כמועמד ל"רמה" השיפוטית הנדרשת.
הפער לא נותר תיאורטי. באפריל 2023 חזר ברק על הטענה הזו בראיון. לדידו, הקושי למצוא שופט מרוקאי נבע ממיעוט עורכי דין מרוקאים בראשית המדינה - "חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו". ימים קודם לכן הוצב שלט חוצות על איילון שייחס לו ניסוח חריף עוד יותר, "לא נמצא מרוקאי אחד טוב מספיק בשביל בית המשפט העליון" - ציטוט שמקורו בספרה של נעמי לויצקי, ושמבדיקה שאני ערכתי אינו נכון. כך או כך, תשובת ברק עוררה זעם, ומחאה נגדית סאטירית, "חפלה מרוקאית", אורגנה מול ביתו. יוצאי עיראק, סביר להניח, לא היו עושים זאת. טוב, הם הרי לא "בורכו" ב"פראות קדמונית" או ב"אינטליגנציה נמוכה", כפי שקבעו שופטי העליון בעשורים הראשונים ביחס ליוצאי מרוקו.
בין הברירה למחדל
כך שהטענה כאן אינה שמערכת המשפט הישראלית "מדירה מזרחים". אוהד כהן עצמו, בזהירות המחקרית הראויה, מראה שהיא אינה מדויקת עוד. הטענה היא ממוקדת יותר, וחדה יותר: המערכת כולה עברה, ועודנה עוברת, תהליך אמיתי של פתיחת שערים - אבל העליון אינו חלק מכך. שופטיו הצליחו להרחיק את עצמם. לא שזה קשה. כשמי שממנים, מי שממליצים, ומי שמדרגים "רמה מקצועית" הם, שוב ושוב, אותם אנשים שכבר יושבים בפנים, אין צורך במאמץ כדי לשמר את המצב הקיים. מספיקה "התרשמות כללית". מספיק שההרכב הקיים ייראה, בעיני מי שקובע אותו, כדבר הטבעי ביותר בעולם.
זמיר ידע את זה. הוא כתב את זה במו ידיו, במאמר שאיש לא טרח לצטט לו בחזרה כשישב בראש הוועדה שקבעה את ההפך הגמור. זה אולי הלקח המדויק ביותר שאפשר להפיק מהמחקר של כהן: לא נדרשת תיאוריית קונספירציה כדי להסביר מדוע העליון נשאר כפי שהוא. צריך רק להבין שמי שרגיל להיות הרוב אינו רואה את עצמו כרוב. הוא רואה את עצמו כברירת המחדל המועדפת. וברירת מחדל, בהגדרה, אינה זקוקה להצדקה. היא רק זקוקה למישהו שימשיך לבחור בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
