הפרוטוקולים מוכיחים: מי באמת התנגד לחיסול צמרת חמאס

סיכול הסיכולים

באחת מסקירות המודיעין של אמ"ן בקיץ 2019, אפשר למצוא את מרכיבי ההערכה שסיבכה את צה"ל עד בוקר 7 באוקטובר. "בעת הנוכחית, המתווה ההתקפי עודנו רכיב מרכזי בתוכניות הפשיטה של הזרוע (הצבאית)... להערכתנו, הסיכוי לכך שמי מגורמי הכוח ברצועה ייזום מערכה בהפתעה הינו נמוך. בסבירות גבוהה מערכה תיפתח בשל יוזמה ישראלית..." (סקירת אמ"ן ב־22 ביוני, 2019).

מושיק קוברסקי, שריכז בעבר את פרויקט 315, עשה סדר לאחרונה במסמך שהגיש רה"מ נתניהו בתשובה לשאלות מבקר המדינה (בסוף 2025). הוא בעיקר סידר את הכרוניקה של הדיונים וההתבטאויות של אנשי המפתח בביטחון המדינה, ובראשם נתניהו, מאז קיץ 2014, במבצע צוק איתן. בסקירה של אמ"ן משנת 2019 בולטת צורת החשיבה של כוחותינו, המרמזת שההנהגה בישראל (קרי: ביבי נתניהו) עלולה לדחוף להידרדרות ולמערכה גדולה יזומה.

החומר המעניין בכרונולוגיה שערך קוברסקי נוגע לשנים האחרונות. בעבר היותר רחוק היו מעטים, ובהם בלט יובל שטייניץ, שניתחו את החולשות בתפיסה של צה"ל בראשותם של יעלון, גנץ ואיזנקוט. איזנקוט היה מאוד בטוח בעצמו וביכולות של המודיעין ושל המחסומים השונים, שנטרלו כביכול יוזמות התקפיות של חמאס.

מהמסמך עולה שבמודיעין ידעו על תוכנית שמטרתה להכריע את אוגדת עזה. כרגיל, היא "אינה סבירה לפי שעה".

התמונה העולה לאורך השנים היא שבכל הזדמנות, רה"מ נתניהו דוחף למתקפה של סיכולים ממוקדים, החל מחיסול מוחמד דף וסינוואר ועד למתקפה של חיסול שכבות הפיקוד של חמאס. לעומתו, הרמטכ"לים ושאר ראשי המערכת מתנגדים, למעט נדב ארגמן, ונראה שגם עמדתו של רונן בר לא שוללת בהכרח את הסיכולים.

לקראת סוף מבצע שומר החומות, ב־19 במאי 2021, שר הביטחון גנץ ונתניהו מתווכחים. נתניהו רוצה לחסל את דף, וגנץ אומר: "אז אני אומר שאנחנו צריכים לעצור את המערכה. היינו צריכים לעצור, ואנחנו נגררים ונגררים". נתניהו פונה ליו"ר המל"ל ומדבר על יעד שאינו כיבוש הרצועה, אלא "אתה גודם את שכבת הפיקוד, לא רק את שני הלצים האלה (סינוואר ודף), אלא שאתה מרכז מאמץ אדיר להיות מסוגל לגזום בכל פעם שכבת הנהגה גדולה (יותר) כדי לייצר הרתעה הרבה יותר חזקה. לא עריפה קטנה של אחד, אלא עריפה רבתית".

הוא שואף להגביר את ההרתעה, שלהערכתו נחלשה. הוא דוחף להסלמה - אך שדרת הביטחון מתנגדת, מתוך אמונה שהכלכלה העזתית תייצר שקט. הרמטכ"ל אביב כוכבי מתנגד בכל תוקף.
נתניהו מזכיר שראשי מערכות הביטחון ביקשו שיברר עם הנשיא ביידן אפשרות להארכת לוח הזמנים של שומר החומות, לצורך טיפול בסינוואר או בדף, ומזכיר להם שהשיג מביידן את הזמן הדרוש. אלא שברקע כבר מתנהלים המגעים להקמת "ממשלת השינוי" בראשות בנט (המנדט להרכבת הממשלה נמצא בידי לפיד).

קורבן הלינץ' בעכו בזמן שומר החומות: "זה היה יכול להיגמר אחרת"

מאז 2014, וביתר שאת מאז 2018, ובייחוד הסבב של שומר החומות, מצטייר ניגוד קוטבי בין תפיסת ראש הממשלה לבין תפיסת מערכת הביטחון. זה לא ודאי, אך מתקבל הרושם שהמניע לעליית בנט לראשות הממשלה הוא רצונם של הממסדים הביטחוניים והתקשורתיים למנוע גלישה למלחמה. נתניהו במגמת הסלמה מול חמאס - ומנהיגי אופוזיציה, כולל יאיר לפיד, מייחסים לו שיקולים פוליטיים.

תנו לי שקט

הרמזים לכוונה לבלום את נתניהו נמצאים במאבק של גנץ לעצור את חיסול דף וסינוואר. הסלמה בסבב של שומר החומות עלולה היתה לשבש את ממשלת בנט־לפיד. כעבור שנה, בנט נותן אישור בעקיפין לקו החדש שאין בו סכנה להסלמה: "ההתלהבות בקרב תושבי עזה עצומה... כשהשקט נמשך, הגדלנו עד ל־14 אלף (פועלים עזתים. "ראש הממשלה הקודם חשש לעשות זאת", הוא מזכיר, "שיניתי זאת"). כרגע מאות אלפי עזתים מתקיימים על המשכורות של אותם פועלים. לכן אין לחמאס אינטרס לפגוע בהם". המסר נועד לחמאס ולמנסור עבאס. זה, פחות או יותר, מסכם את מהלך ההשתלטות על סכנות היוזמה הסיכולית וההסלמה שעלולה לבוא בעקבותיה.

כחודש לפני 7 באוקטובר, נרשמת ההתנגשות בין תפיסת ראש הממשלה (שוב נתניהו) לבין תפיסת צה"ל. בדיון הרמטכ"ל ב־7 בספטמבר, נקבע במפורש כי לא נכון להשקיע עלויות נוספות בהגנה על גבול עזה. אבל בהמשך, "ראש הממשלה מנחה על תגבור כוחות לקראת החגים. תגבור מודיעיני, מאמץ הגנה ומאמצי סיכול והרתעה מקדימים". צה"ל עם עניין ההדממה הלך בדרכו, ולא השקיע בתגבור. שר הביטחון גלנט, שהוא הישות הכי לא־קיימת, "רואה בשורה בכך שהם רוצים שקט".

גלנט לא דוחף להיערכות מתוגברת, אלא דואג ממעשים של גורם אחר: "עיקר הסיכון מול הפלסטינים בעת הזאת טמון בהחלטות או במעשים ישראליים לא מרוסנים..." הוא גם מסביר שהוא חושש מאיזה "שר משרי ממשלת ישראל... יש לנו אינטרס עמוק להגיע לשקט בעזה". גלנט מכתיב את מאמר המערכת הזה ב־1 באוקטובר, פחות משבוע לפני מתקפת הטבח של חמאס.

ראש הממשלה ממשיך לדבר על סיכולים, "גם לגבי ראש וגם לגבי ראשים". בניגוד לדיווחים המזויפים של פוליטיקאים וכתבים בכירים, שלפיהם נתניהו לא תפקד עד שעות אחר הצהריים המאוחרות - החל מרבע שעה לאחר ש"העירו" אותו ב־6:30 בבוקר, הוא כבר מבקש לדעת אם קיימת יכולת לסכל את צמרת חמאס. הוא מבקש לעמוד על היקף ההפתעה ובודק את נושא המילואים. כבר ביום הראשון למלחמה הוא פורס מתווה של כיבוש שטחים, כדי "שיהוו מנוף מול החטופים". הוא מתפלא שלא היה שום סימן מודיעיני.

סינוואר לא נלחם אלא התחבא מתחת לשלוש שמיכות: בתוך ביתו של בכיר חמאס 

היום, אותם כוחות שהנדסו את "ממשלת השינוי" כדי למנוע יוזמות "מסוכנות" דוחפים את גדי איזנקוט לתפקיד ראש הממשלה. בגרסת איזנקוט (בשונה מבנט), "אף חזית לא סגורה". ישראל במוכנות קבועה ליוזמה התקפית. תפקידו של איזנקוט יהיה לעבור מכוננות התקפית להסדרה.

שלטון הפחד

עכשיו זה ממש מרגיש כמו חונטה. השופט יצחק עמית אומר לראש שב"כ דוד זיני: "טוב יעשה ראש השירות אם ישקול שוב את עמדתו. לא בטוח שזה עושה לו טוב".

פרשנים כבר העירו שעמית ירד לחלוטין מהצורך להציג טיעון בשפה משפטית בבית המשפט. יותר נכון - שאין שום ביסוס חוקי או משפטי למשפט הזה. העובדה שהוא נותן לגיטימציה לעותרים ששמותיהם חסויים מפני האיש שהם עותרים נגדו היא פגיעה בזכויות בסיסיות; האירוע שייך לעולם הסובייטי עם צל כבד של איום. ביום שני הצטרף לאיומים על זיני גם ראש שב"כ לשעבר יורם כהן, איש צללים שרוב מילותיו בפומבי מיותרות. "יש סדקים בהחלטות שלו", הוא אמר על ראש שב"כ המכהן.

נראה שהחונטה סוגרת מעגל על זיני. זה לקוח מעולם הסיכולים הממוקדים. מי שהוביל את המתקפה, בסיוע עיתונאים בכירים, הוא יאיר גולן. בהתחלה אלו היו איומים בוטים להדיח את זיני "ברגע שנעלה לשלטון". זה עבר לעסקי אבטחה אישית. אומרים שהעותרים נגד זיני באים מהסקציה של אלה שחוששים מנקמנות אישית כלפיהם. עד עכשיו, הכל נראה כמו ונדטה של קבוצה ביטחונית נגד ראש שב"כ זיני, שנבחר מחוץ לרחם של מערכת הביטחון הכושלת של העידן הקודם.

הסופה התקשורתית הסתמית סביב עניין האבטחה לאיזנקוט ולאישים אחרים נועדה לצרף כל מיני גורמים, שלא אמורה להיות להם שום סמכות כלפי ראש שב"כ, להיכנס ולהתערב בנושאים שמחוץ לתפקידם. למשל, נשיא המדינה. למשל, יו"ר ועדת הבחירות. אם הם משתתפים בשיקולי האבטחה של ר' שב"כ - למה שוועדת הבחירות לא תראה עצמה מוסמכת לדרוש משב"כ גם האזנות סתר?

יותר מדי ראשי שב"כ מסתובבים לאזרחים בין הרגליים. מה נעשה אם כל הרמטכ"לים, האלופים, הניצבים וראשי השירותים החשאיים בעבר יהפכו חברי כנסת ומחוקקים? זאת תהיה אווירה מתוחה, רווית פוליגרפים ואיומים סמויים על בעלי תפקידים בכירים לחשוף שיחות, בקשות והנחיות מהעבר. איך אמר יורם כהן: "ראש שב"כ מרסן את כוחו מול ההתנהגות הנלוזה של ראש הממשלה". ברררר.

בשירות האויב

א' הוא קרוב משפחה. לפני שבוע וחצי, כחלק מקבוצת אנשי שמאל מארגונים שונים, הוא הגיע לכפר ג'נאתא, שממוקם אי־שם בין בית לחם לתקוע. הם מגיעים כדי לבצע מה שנקרא "נוכחות מגינה" ביישובים פלסטיניים, כדי לצמצם את הפגיעות של פורעים או לתעד אותן בציפייה לאכיפת החוק. כשהתקרבו למאחז הבלתי חוקי שהקימו צעירי הגבעות, אחד הפורעים זרק אבן לפניו ופגע באפו ובעין ימינו.

אנשי נוכחות מגינה ניגשו אל המאחז, לאחר שהתברר להם שאנשיו ריסקו את חלונות המכוניות שלהם וחתכו את הצמיגים. חלק מהם דתיים שחשבו בתמימותם למלא את מצוות "הוכח תוכיח". הפורעים קיבלו את פניהם בגז פלפל.

בעודם עומדים מולם, הגיח טנדר ובו רעולי פנים. "הם פרקו מתוכו, ובתוך חמש שניות התחילו להכות באלות. חשבתי שחטפתי אלה בפנים. אחר כך זיהיתי את עצמי בסרטונים, וראיתי שמישהו רעול פנים זורק עלי אבן ממרחק של שני מטרים לכל היותר", סיפר א'. הוא אמר שזאת היתה התגלמות הרוע.

הסיפור הוא לא חד־משמעי מבחינת הצבא. צה"ל שיגר לאירוע בג'נאתא חוליה שמורכבת מקצין ומשלוש חיילות. הם עמדו חסרי אונים נגד המתנחלים. תחנת המשטרה הקרובה בביתר עילית אספה עדויות מאוחר יותר. צה"ל מגיע מדי פעם ומפנה ומפרק את המאחז, והצעירים חוזרים לשם שוב ושוב.

לפי העדות, הכוח הפורע מורכב משתי אוכלוסיות. קודם מגיעים נערים בני 17-14 לכל היותר. הם מתמקמים בתוך בית בכפר ומפגעים ביושביו ובשכניהם. לאחר מכן, כשנוצר החיכוך, מגיעים צעירים מבוגרים יותר - לפני שבוע וחצי הם היו ממש מעטים - אבל הם מייצרים את האלימות במהירות.
על פי האבחון בחדר המיון בשערי צדק, א' ספג שברים באפו, פנס בעין ושטפי דם בפנים כמדליה על ההשתתפות באירוע. אבן בידיהם של בריונים יכולה להרוג, והוא יצא יחסית בזול.

בשבת היתה התקרית בקוסרה. זה אירוע מתגלגל שנמשך ונמשך כבר שבועות ארוכים. הנזק שהפורעים האלה גורמים הוא אסטרטגי, וממחיש את חוק הברזל שכמעט כל ארגון גדול - כמו מדינה, למשל - נראה כאילו הוא מנוהל בידי האויב. הפעולות האלימות האלה ביו"ש משיגות את כל התוצאות הרצויות לאויב. הן מייצרות תגובות אנטי־ישראליות של ממשלות בעולם. הן משבשות את פעילות צה"ל, שמותח את כוחותיו באזור שקיים בו חשש תמידי לטרור (אסלאמיסטי־פלסטיני). הפעולות גם מאפשרות לשמאל לפתח את האגדה שזוהי ראשיתו של הטרנספר.

זאת אלימות עם מטרה מסוימת. היא משפילה את החיילים, ומציגה את מדינת ישראל כמי שלא מסוגלת לשלוט בשטח שלגביו היא טוענת, ובצדק, שלא תיסוג ממנו גם אם לא תחיל עליו ריבונות. כלפי פנים, היא משרתת את כל הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים שמבקשים לצייר תמונת מציאות של אנרכיה והתמוטטות הסדר.

בעבר, תמונת האנרכיה והתמוטטות הסדר שירתה גורמים אנטי־ממשלתיים. היום, הפורעים מצטרפים לאלבום של איתמר בן גביר כשהוא משתולל באולם שבו מוחזקים משתתפי המשט הפרו־חמאסי - דיוקנה של הנערה ששכחה את עגיל הפנינה, גידלה פאות והביאה מהבית מקבת ארוכת קת כדי להסתער על אנדרטה. צרפו אליהם את הפיגוע של עובדי רשות שדות התעופה ביום טיסות עמוס במיוחד - ואתם מקבלים תבהלה. 

לגבי הפצוע מג'נאתא, רציתי לסיים בשורה הנפלאה: "כואב לך?" והוא אמור היה להשיב: "רק כשאני נושם". אבל טוב שזה לא המצב.