נוהל נתב"ג: לחזור ארצה בששון, ולהמתין בשקט לאסון

נתב"ג. 100 אלף ישראלים עברו כאן. אני כותב "ישראלים", מכיוון שלפי ההערכות, יותר מ־90% מהנוסעים הם ישראלים, מהסיבה שתיירים - יוק. זה בסדר, גם הם ישובו לכאן יום אחד. מתישהו. אי־פעם. אבל בינתיים: מלחמה? אנחנו בהפסקה. בחירות? רק בעוד חודשיים. יוקר מחיה? תלוי את מי שואלים. רוח נכאים לאומית? עד שזה מגיע לסוכן הנסיעות או לאפליקציה.

גם אני נסעתי לחו"ל הקיץ. קפיצה קטנה ליעד קרוב עם בת הזוג, כדי להתרחק. וזו מילת המפתח - "להתרחק". לא גיאוגרפית, אלא מנטלית. להתרחק מהחדשות, מהסקרים, מבנות יהלומי, משלטי החוצות, מהמחיר בסופר, אולי גם מארוחת ערב משפחתית. רק להתרחק.

למקום שבו השמש זורחת וחוויית השופינג פורחת. למקום שבו המחירים ביורו, והדיוטי פרי הוא הגורו. למקום שבו תפגוש הרבה ישראלים, אבל כולם יהיו מסבירי פנים. למקום שבו הבופה מלא עסיס, וצלחת אחרי צלחת אפשר להעמיס. למקום שבו יש ריזורט או מלון, והקוקטייל ליד הבריכה עולה המון. למקום שבו האאוטלט הומה, והקניון מלא. למקום שבו השקיות כבדות מקניות, ואיש לא חושב על להיות או לא להיות.

שבוע לאחר מכן חוזרים למציאות, ללחיות או למות. לשלטים של גדי איזנקוט, וכאמור: ללמות או לחיות. זה הקלונקס הלאומי, זה הציפרלקס העממי. יש אמנם אוברדראפט בבנק, אבל מי כאן לא נחנק? ואם כבר להיחנק, מוטב תוך כדי להתנתק. ואז לחזור ארצה בששון, ולהמתין בשקט לאסון. עד אז: עומדים בתור לבידוק בביטחון, וחולמים חלום על שלום וביטחון.