יש אנשים שמגיעים בזמן, ויש כאלה שמקדימים את המוות

יענקל פרוכטר ישב בקצה השולחן, הידיים הארוכות מדי שלו היו מונחות על הברכיים. הוא לא נגע בכוס המים. גדי אלמוג פתח במחשב קובץ וורד ורשם את התאריך והשעה.  בחדר הישיבות של קומה שלוש היה ריח חזק של חומר ניקוי זול. ריח שהיה בכל מקום בבניין. גדי הריח אותו רק כשחזר מחופשה. הוא הקליד: "הח"מ פתח בשעה 09:40. נושא הבירור: נסיבות פטירתו של דייר בחדר 118. העובד הוזמן ואישר את הזימון".

בית האבות היה בעיר קטנה בשרון והיו בו מאה ועשרים יחידות. דייר שמת עלה לבית כסף כי הפיקדון נגרע לפי טבלה, דמי האחזקה נפסקו באותו יום, והיחידה עמדה ריקה חמישה חודשים בממוצע עד שנמצאה משפחה חדשה. בית אבות מרוויח מאנשים שממשיכים לחיות. בסוף זה עסק אופטימי. גדי הכיר את הדיירים לפי מספר יחידה ולפי תאריך לידה.

בשנה שעברה מתו ארבעה. מתחילת השנה מתו תשעה. השנה עוד לא נגמרה. יענקל פרוכטר התקבל בפברואר, נהג הסעות וליווי. הוא הגיע מוקדם, זכר שמות, וידע לאיזה דייר פותחים את הדלת ולאיזה אסור. הדיירים אהבו אותו. הוא היה היחיד בבניין שחיכה לסוף המשפט. הראשון מת ארבעה שבועות אחרי שהתחיל.

"הח"מ בדק את מועדי הפטירות מול לוח המשמרות".

רות פלד, שהיתה הבעלים, ביקשה הסבר לפער בין השנים. גדי לא ידע מה לענות לה.

"הח"מ מציין כי העובד פוטר ממקום עבודתו הקודם".

גדי כתב את זה ולא כתב מאיזה מקום, כי זה לא היה קשור. הוא ידע את זה כי שנה קודם, בלילה, בכביש 2, הרכב שלו לא התניע והוא חזר הביתה עם ההסעה. הוא ישב מאחור כי מלפנים ישבו שתי מטפלות. אחרי מחלף הרצליה הוא רצה לומר ליענקל לרדת לפני הרמזור, ונגע לו בכתף. יענקל קפץ. הראש שלו לא זז. הוא סובב את כל גופו לאחור בבת אחת, כמו דלת, והרכב סטה ואז חזר.

"סליחה", אמר יענקל. "עבדתי בחברא קדישא תשע עשרה שנה. שם מי שיושב מאחור לא נוגע בך באמצע נסיעה". גדי ירד ברמזור ואמר תודה. למחרת בבוקר גדי התקשר לחברא קדישא והציג עצמו כמי שבודק תיק עובד. האיש בטלפון לא שאל שאלות. "פרוכטר", הוא אמר. "עובד מצוין. הבעיה היתה שהוא היה מגיע לפני הקריאה".

"לפני הקריאה?"

"לפני שהמשפחה מודיעה. לפעמים חצי שעה. תשמע, זה לא נעים. הם פותחים את הדלת והוא כבר עומד שם עם התיק".

גדי שאל אם היו תלונות. האיש אמר שהיו. "תשמע, בעבודה הזאת אתה לא רוצה עובד יוזם".  

"הח"מ פנה למעסיק הקודם. נמסר כי העובד הקדים להגיע".

המצלמה בחדר 118 הותקנה בגלל חשד לגניבות. הבת של ורשבסקי דרשה את זה בכתב, והעלות נרשמה על המשפחה. גדי סובב את המסך אל יענקל והריץ.

בסרטון לא היה קול ולא צבע. נורת הלילה שמעל הכיור האירה רק חצי חדר. התמונה קפצה  וספרות הטיימינג רצו בפינה הימנית התחתונה.

בחדר היו שתי מיטות. שמחה בורנשטיין, בן תשעים ואחת, שכב בשמאלית. יענקל נכנס בשלוש ושבע דקות, גבו למצלמה. הוא לא הדליק את האור הגדול. הוא עמד ליד המיטה הימנית ודיבר.

זיגי ורשבסקי, בן שמונים ושמונה, סובב אליו את הראש. אחרי כמה שניות הוא פער את פיו, כתפיו רעדו, הוא הרים יד כאילו הוא מבקש רגע, ואז הניח אותה בחזרה. הוא צחק. אחר כך הוא הרים את הברכיים אל החזה ונאחז במעקה המיטה ביד אחת, והשמיכה נפלה לרצפה, והוא לא הרים אותה.

שמחה מסתכל.

יענקל יוצא בשלוש ושבע וארבעים ואחת. לפני הדלת הוא עוצר ומיישר תמונה על הקיר. ארבע דקות ושתים עשרה שניות אחרי היציאה, התמונה נעצרת כאילו מישהו לחץ על עצור. גדי בדק את הספרות בפינה. הן המשיכו לרוץ.

"הח"מ מדד את משך השהייה בחדר: 41 שניות. הח"מ גבה עדות ממר בורנשטיין, אשר הוציא את מכשיר השמיעה לאחר כיבוי האורות".

"אני לא יודע. הוא צחק. שאלתי מה מצחיק. הוא לא ענה, הוא רק המשיך, ואז הוא הפסיק". את הקטע הזה גדי כבר הריץ פעמיים לבד, כי בפעם הראשונה מדד מהדלת ורצה למדוד מהמיטה. ההפרש היה שתי שניות. הוא רשם את המספר הנמוך.

"הח"מ שאל את העובד מה נאמר על ידו לדייר".

"מה אמרת לו?"

"סיפרתי לו בדיחה".

"הח"מ הבהיר כי אין בידי הבית מקור אחר לתוכן הדברים".

"אז תספר לי אותה".

יענקל לא ענה מייד. "אתה בחור טוב", הוא אמר. "אתה אמנם מבלה עם רויטל מהמשמרת של הערב וסוחב מוצרים מהמטבח, אבל אתה לא רוצה לשמוע את הבדיחה".

"העובד סירב".

גדי אמר ליענקל שהוא ירשום את הסירוב, ושזה ייגמר בפיטורים. יענקל הסתכל על כוס המים. "בסדר", אמר.

"הח"מ הבהיר לעובד את המשמעות. העובד חזר בו. הח"מ ביקש, והעובד נענה. תוכן הדברים אינו מהותי לבירור".

"זה לא מצחיק", אמר גדי.

"זה מצחיק בזמן הנכון", אמר יענקל, "אתה תראה". גדי כתב את השעה וסגר את המחשב.

"זה לא מצחיק", אמר גדי. "זה מצחיק בזמן הנכון", אמר יענקל, "אתה תראה". גדי כתב את השעה וסגר את המחשב

ועדת המשמעת לא מצאה קשר בין העובד לפטירות אבל אחרי חודש, יענקל הפסיק להגיע לעבודה.

שנתיים אחר כך גדי טס לניו יורק. רות פלד שלחה אותו לברוקלין לראות בית אבות שהיא שקלה לקנות. הוא ישב בלובי עם סטופר ומדד זמני תגובה, כי זה מה שמודדים חשבים.

אחר הצהריים נכנס גבר לאחד החדרים, וגדי לחץ על הכפתור מתוך הרגל. הדלת נפתחה אחרי ארבעים ואחת שניות. הוא רשם את המספר במחברת. זה זמן תגובה טוב.

הגבר לא יצא מייד. הוא עצר מול תמונה על הקיר, יישר אותה, והיטה את כל גופו הצידה כדי לבדוק שהיא ישרה. כמו דלת. גדי התחיל לצחוק. מנהל המשק, שטס איתו, לא הבין למה. אחר כך, בטלפון, הוא סיפר לרות פלד.

"אני לא יודע. הוא צחק. שאלתי מה מצחיק. הוא לא ענה, הוא רק המשיך, ואז הוא הפסיק".