"אתה לא חושש?": שלשום סיירתי עם איתמר כהן בשומרון, היום הוא נפצע קשה בפיגוע

"אתה לא חושש?", שאלתי את איתמר כהן בחווה שלו, בין שכם והבקעה. "הילד שלי, בן 5, רועה פה את העדרים", אמר לי כהן. ״וזה מספיק?", שאלתי, כשאני חושב על הילד שלי מוליך לבד 200 פרות. ״הוא לא הולך לבד - בן ה־7 הולך איתו״.

הסְפר שבו שוכנות החוות הוא מקום עם כללים קצת אחרים. הכללים נקבעו בעבר בידי הערבים, ובאזור הזה התאמנו מחבלי חמאס באין מפריע. עכשיו חוסמות את הדרך הצרה פרות בריאות בשר מובלות בידי נערים יהודים צנומים.

״זה כמו משחק טטריס ענקי״, אומר לי איתמר כשאנחנו משקיפים על עמק תרצה. בדרך הזו, מערבה, נכנסו לפי התנ״ך בני ישראל אל הארץ. היום מתנהל בעמק הזה טטריס בין שני גופים לא שווים בממדיהם: האיחוד האירופי מצד אחד - איגוד החוות מהצד השני.

למען הדיוק, לא מדובר במשחק טטריס, אלא במשחק הפרימיטיבי ״קסוניקס״, שבו צריך לסגור שטח בזמן שכדור מנסה לפגוע בך (בילדותי קראו לו ״סוגר שטחים״). אם סגרת את השטח - הוא שלך.

יהודה ושומרון מחולקת לבלונים של שטחי A ו־B הפלסטיניים ושטחי C הישראליים. המאמץ מתמקד בשטח הריק שביניהם. תוכנית פיאד המפורסמת, במימון בינלאומי, ניסתה לחבר בין אזורים סמוכים של שטחי A ו־B בשליטה פלסטינית. בית אחד ועוד צריף ועוד שדה ועוד בית ספר, ופתאום המובלעות הקטנות מתחברות לגוש גדול, ושטחי C הישראליים הופכים למובלעות בעצמם. ובדיוק להפך עושות כעת החוות, שמספרן הגיע בכהונה הזו ליותר ממאה: עוד עדר ועוד קרוואן ועוד שטח מרעה בין שטחי C - והפלסטינים הם שהופכים מבודדים.

רק באזור הזה השקיע האיחוד האירופי 1.3 מיליארד שקלים במרוצת השנים, ואכן, בתחתית העמק אפשר לראות מעין עמק יזרעאל פלסטיני מוריק וגדל. אבל בשנה האחרונה קמו ברכסים השולטים חוות ויישובים, ועכשיו נראה שהקערה התהפכה.

סמוטריץ׳ מתהדר, ובצדק, בהקמת יותר מ־100 יישובים, אבל התפשטות החוות היא האירוע הדרמטי שמעצב את עתיד יהודה ושומרון. כשגדלתי בבנימין, בזמן שבין בקבוקי התבערה של האינתיפאדה הראשונה ופיגועי הירי של השנייה, הנוכחות היהודית הלכה והצטמצמה אל תוך היישובים ובכבישים שמחברים ביניהם. חמישה מטרים מהכביש או 100 מטר מגדר היישוב - וחדלת להרגיש בנוח, כמו אסטרונאוט מחוץ לתחנת החלל בלי מכל חמצן.

החוות הן בעצם בלוני ענק שהולכים ומתפשטים בשטחי C, מיליון דונם עד עכשיו. מדובר בשילוב בין העיקרון המפא״יניקי, שלפיו היכן שתגיע הפרה האחרונה שם יעבור הגבול, לבין חזרה לטבע (כי חממות הייטק או מרכזים מסחריים פחות טובים בהשתלטות על שטחים גדולים) וברכת הדרך המפורשת מהצבא.

הציבור נוטה לבלבל בין החוות לגבעות, בין המיזם החקלאי למאחזים הלא מורשים שמהם יוצאת רוב האלימות כלפי פלסטינים ביהודה ושומרון. זה לא שאין חיכוכים גם בחוות, אבל החוואים עסוקים יותר ברעייה, בהאכלות ובשמירות, וה״גבעונים״ הם אלה שמתועדים בדרך כלל מתנכלים לרכוש פלסטיני.

מעולם, גם לא בשנות ה־80, לא התחוללה ביהודה ושומרון תנופת בנייה ופיתוח יהודית כמו בכהונה האחרונה. מה שמפתיע הוא האדישות המוחלטת בישראל, בטח כשנזכרים איך לפני עשר או 20 שנה כל בנייה של יחידת דיור היתה מחוללת סערות בינלאומיות וויכוחים פנימיים.

מומלץ לא להתרשם מהשקט. לנשיא ארה"ב הבא כמעט בוודאות יהיה אכפת יותר מהנושא הפלסטיני מאשר לזה הנוכחי, ולפי רוב הסקרים - גם לממשלה הבאה בארץ. משחק סגירת השטחים שמנהלים עכשיו החוואים הוא הכנה למאבק האמיתי, שעומד אחר כותלנו.

חצי שעה דיברתי עם איתמר כהן על הטענות לאלימות מתנחלים, בזמן שילדיו רועים בחוץ. אתמול בשעת צהריים הוא הוזעק לכבות שריפה שהציתו ערבים. כשהגיע לשם, הוא נדקר חמש פעמים בידי מחבלים פלסטינים בצוואר ובחזה. כשהגיליון הזה מודפס מצבו מוגדר קשה אך יציב.