אסדות הגז על הכוונת: הצעד הדרמטי בתחילת המלחמה - והסערה בעקבותיו

בתחילת המלחמה הורה משרד האנרגיה לכבות את אסדות הגז "לוויתן" ו-"כריש", על-פי המלצת צה"ל ומשרד הביטחון. הן היו סגורות ל-30 ו-40 ימים בהתאמה, והנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מסגירתן מוערך במיליארד וחצי שקלים.

קצת היסטוריה. אתגר ההגנה על המים הכלכליים של ישראל, ובפועל על אסדות הגז, אינו חדש. הוא מלווה את משרדי הביטחון והאנרגיה, את צה"ל ואת חיל הים, ואת החברות שמפעילות את שדות הגז, כבר שנים רבות. מיליארדים רבים הושקעו בהגנה על הנכסים האלה: נקנו לטובתם ספינות (סער 6), הוקצו לטובתם אמצעי מודיעין וסיכול נוספים, ונדרשו השקעות שונות גם מצד החברות עצמן.

כל אלה נועדו לאפשר לאסדות לתפקד גם תחת איום, במטרה לקיים רציפות תפקודית מלאה של משק האנרגיה בישראל. בפועל, מייד לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, הורה משרד האנרגיה (על-פי הנחיית משרד הביטחון וצה"ל), לכבות את אסדת "תמר", שממוקמת כ-30 ק"מ ממערב לאשקלון. במלחמת 12 הימים מול איראן, ביוני אשתקד, הורה המשרד לכבות את אסדות "לוויתן" ו-"כריש".

הנחיה דומה ניתנה ב-28 בפברואר השנה, מייד לאחר תחילת מבצע "שאגת הארי". כאמור, אסדת "לוויתן" – שממוקמת כ-10 ק"מ ממערב לחדרה – חזרה לעבוד אחרי 30 יום, ו-"כריש" – שממוקמת כ-80 ק"מ ממערב לנהריה – חזרה לעבוד אחרי 40 יום. הסיבה לפער בהחלטות בין שתי האסדות נתונה לוויכוח; במשרדי הממשלה טוענים שהיא נובעת ממידת הסיכון עליהן כפועל יוצא מהיכולת להגן עליהן, וגם מחישובים פנימיים של קיום פעילות רציפה במשק האנרגיה. גורמים אחרים טוענים שההסבר קצת שונה, וקשור לרמות הגבוהות ביותר: "לוויתן" (וגם "תמר") מופעלת בידי חברת "שברון" האמריקנית, ואילו "כריש" בידי חברת "אנרג'יאן" הבריטית.

לכיבוי אסדות יש שלושה ממדים. הראשון, תפעולי-הנדסי: הנזק שנגרם למערכות כתוצאה מכיבוי והדלקה. השני, כלכלי: ההפסדים שנגרמים לחברות (ולמשק) כתוצאה מהכיבוי. והשלישי, תודעתי-פסיכולוגי: הנזק שנגרם כתוצאה מהשבתת פעילות מרכזית במשק האנרגיה, כלומר ההצלחה של האויב לפגוע בתפקוד המלא של מערכות המדינה בשעת מלחמה.

חן הרצוג, הכלכלן הראשי של פירמת רואי החשבון BDO, כתב בשלהי מרץ מסמך שבו העריך כי העלות למשק כתוצאה מהשבתת שניים מתוך שלושת מאגרי הגז בישראל נאמדת במיליארד וחצי שקלים. הסכום הזה כולל התייקרות של 22 אחוז בעלות החודשית של החשמל בישראל כתוצאה משימוש מוגבר בפחם וסולר (כ-600 מיליון שקלים), הפסד הכנסות המדינה מתמלוגים ומיסים שהיו מתקבלים מייצוא גז טבעי (כ-400 מיליון שקלים), ופגיעה ברווחי חברות הגז וכפועל יוצא מכך ירידה בתוצר הלאומי (כ-500 מיליון שקלים).

השפעה עולמית

בנוסף, גרמה הקטנת הייצוא גם להחמרת המחסור העולמי בגז – שמושפע בעיקר מהמשבר סביב מצר הורמוז – שתורגמה לעליה במחירי הגז בעולם ולפגיעה בחוסן האנרגטי הגלובלי. גורמים ביטחוניים תולים את ההנחיה לסגור את הפעילות באסדות באיומים השונים. אחרי 7 באוקטובר זה היה חמאס, ובשנה החולפת – חיזבאללה ואיראן.

מדובר בשלל איומים, מטילי חוף-ים ועד כטב"מים מתאבדים. לדבריהם יש הבדל תהומי בין פגיעה באסדה "קרה", לבין פגיעה באסדה "חמה". במקרה הראשון, ייפגעו לכל היותר ברזלים, שניתן לתקנם. בשני, עלולה האסדה כולה להתפוצץ ולא לפעול יותר לעולם, שלא לדבר על הנזק התודעתי האדיר שייגרם לישראל. "אין אצבע קלה על ההדק", הם אומרים. "יכולנו לסגור הכל, לכל הזמן, אבל השארנו בכל רגע אסדות פעילות כדי לשמור על רציפות תפקודית של משק האנרגיה, וגם כשהאסדות כובו המשכנו לשמור עליהן מתוך הבנה שמדובר בנכס חיוני".

אפשר להבין את הדאגה שהובילה להחלטה, ואפשר גם להתווכח עליה משני ההיבטים – זה של הרציפות התפקודית, וזה הביטחוני. משק האנרגיה אמנם תפקד, אבל הנתונים שפרסם הרצוג מלמדים שהוא בוודאי נפגע. הייצוא, למשל, למצרים וירדן, הופסק כליל במהלך המלחמה, והמדינה נאלצה להשתמש בחליפי גז שהם יקרים ומזהמים יותר.

בפן הביטחוני נבנתה חליפת הגנה מתוך ניתוח האיומים, שלא השתנו אלא רק פחתו בשנים האחרונות, כתוצאה מהפגיעה ביכולת של חיזבאללה ואיראן. עדות לכך ניתן למצוא בהודעות דובר צה"ל שפורסמו מאז 7 באוקטובר.

בחיפוש קצר תחת צירוף המלים "טילי חוף-ים" מצאתי עשרות הודעות כאלה, למשל הודעה מ-1 ביוני 2025 של תקיפת טילי חוף-ים במרחב לטקיה (בסוריה), "שהיוו איום על חופש השיט הישראלי והבין-לאומי"; או הודעה מ-25 בנובמבר 2024 על תקיפת "מפקדה בשימוש יחידת טילי חוף-ים"; או הודעה מ-28 בספטמבר 2024 על השמדת "מחסנים של טילי חוף-ים של חיזבאללה אשר הוטמנו בתשתית תת-קרקעית מתחת לשישה בניינים אזרחיים שונים בלב הדאחיה בביירות", ואשר "איימו על נתיבי השיט והסחר הבינלאומיים ועל הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והאיזור"; ישנן עדויות נוספות להשמדת יכולות של האויב, וגם ליכולות יירוט – למשל הודעה מ-2 באוגוסט 2025 על "ניסוי יירוט מוצלח באמצעות מערכת LARD", שהיא חלק ממערכת ההגנה "ברק מגן" שמותקנת על ספינות סער 6, והיא בעלת "יכולת התמודדות עם מנעד איומים רחב, ביניהם: מטוסים, כלי טיס בלתי מאוישים, טילי שיוט, איומים תלולי מסלול, טילי חוף-ים ועוד". ויש עוד.

אבל ההצלחות הרבות האלה, שכאמור פורסמו בהודעות רשמיות, לא שינו את ההחלטה להורות על כיבוי האסדות במערכה הנוכחית, ובקודמותיה. גורמים שמעורים בתחום תוהים על ההיגיון, בוודאי כאשר מתקנים אחרים – מבתי הזיקוק בחיפה ועד למתקני התפלה – המשיכו לעבוד כסדרם, למרות שהאיום על חלקם גדול יותר (בבתי הזיקוק גם היתה פגיעה במהלך המלחמה).

בהמשך לכך, הם תוהים, האם מדובר במציאות שתהפוך לשגרה. לכיבוי האסדות לתקופות כה ממושכות בפרקי זמן כה קצרים יש השלכות כלכליות עצומות עבור החברות, שנדרש לקחת אותן בחשבון אם סבבי הלחימה עם איראן וחיזבאללה יחזרו מדי כמה חודשים. כאמור, ההשלכות האלה נוגעות גם למשק הישראלי, בהינתן העלויות הישירות והעקיפות של ההשבתה.

אחד הגורמים אף העלה סברה שמאחורי ההנחיה להשבית את האסדות מסתתרת קונספירציה: הרצון לקבל עוד תקציבים כדי להצטייד בעוד אמצעים (בעיקר ספינות קרב). אחרת, הוסיף, אין דרך להסביר את העובדה שצה"ל לא מצליח להגן על אתגר מוכר מפני איום מוכר בעזרת האמצעים שרכש לטובת המשימה הזאת בדיוק. גורם ביטחוני שנדרש לכך השיב שמדובר בטענת סרק. לדבריו, חיל הים הצליח לשמר רציפות תפקודית במשק האנרגיה למרות האיום, וזאת בהשוואה למערכות קריטיות אחרות (למשל נתב"ג) שהפסיקו לתפקד כמעט לחלוטין.

תגובות

תגובת דובר צה"ל: "הערכות מצב מתקיימות בנושא זה באופן עיתי ותכוף, יחד עם משרד האנרגיה, רח"ל והמל"ל. במסגרת זו נלקחים בחשבון סך השיקולים הביטחוניים, כדי לאפשר רציפות תפקוד לצד שמירה על ביטחון נכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל לאורך זמן. ספינות המגן פועלות ברצף לאורך כל הלחימה ובכלל, ומבטיחות הגנה על הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל גם כעת".

תגובת משרד האנרגיה: "משק האנרגיה תפקד ללא דופי בזמן המלחמה. עקב המצב הביטחוני ובהתאם להערכות גורמי מערכת הביטחון, חלק מהאסדות הודממו במהלכה. יחד עם זאת, האסדות שפעלו סיפקו את כל צרכי משק האנרגיה, ולרגע אחד לא היתה חסרה אנרגיה למדינת ישראל".