בזמן שרצתם לממ"ד: כתבנו נתקע בחו"ל ו(לא) חזר בשביל לספר

שבת בבוקר יום קפה, ברחובות בוקרשט השלג נוצץ על המדרכות. בוקרשט כונתה פעם "פריז של המזרח", כמו כל עיר בירה במזרח אירופה. העיר עוטה על עצמה מעטה של אלגנטיות אירופית ישנה, ובתוכו נוכח גם צל העבר היהודי. אלא שהמציאות הישראלית רודפת אותך לכל מקום - או לפחות האפליקציה של צופר. בית הקפה הומה דיבורי בוקר, שברי תוכניות לראות ולשבוע, ובתוך כל זה בוקעות התרעות ממ"ד רחוקות, מבהירות מייד: החופשה נגמרה. תם מעמדנו כתיירים בחופשת יום הולדת, ועכשיו אנחנו ישראלים תקועים בחו"ל ללא יכולת לחזור הביתה.

בבתי הקפה, או בפתח בית המלון, הישראלים מתבדלים מיידית. מתגודדים בקבוצות, העיניים מתעדכנות מהנייד, מדי פעם משתפים את האחרים במה שקורה שם, במקום האמיתי של הלב, בצד השני של המסך. כמעט לא מודעים לפער המוזר בין גוף ב"מזרח המערב" ונפש ב"מערב המזרח". תלאות השנים האחרונות הרגילו אותנו בשגרה של חוסר שגרה, ועדיין ההסתגלות קשה. יש משהו מוזר בלהיות ישראלי מחוץ לתודעה הישראלית.

בתוך בועה

המועקה עוטפת אותך כמו הפתרון הרומני לישיבה מחוץ למסעדה בחורף: חצאי בועות שקופות מפלסטיק - נוכחות, אבל מנותקות לחלוטין מהסביבה. אנו מתעניינים אצל פקידת הקבלה אם נוכל להאריך את השהות, והיא עונה בקול אדיש שמתחפש למנומס: "הו, כן, שמעתי על זה משהו". בהכנה לראיון זום התחקירן שואל אם חווינו אנטישמיות, ואני תוהה אם האפתיה המקומית, הניכור הקר של עיר שראתה כבר פוגרומים ודיקטטורות, יכולים להיחשב גם הם תחת ההגדרה.

בכל מקרה, נגמר המלון ואנו מתחילים לנדוד עם מזוודות "מתנה לחג" ברחובות האבן והשיפוצים של העיר העתיקה. אפילו אחרי מאה שנה אתה מגלה שפעם פעמו כאן חיים יהודיים ענפים, לפני שההיסטוריה העלימה ורמסה אותם. אנו מגיעים אל קפה טוקנו מול הקזינו המרכזי של מסיבות הרווקים. הקפה בינוני, אך כך גם הניסיון שלנו לשמור על פאסון. לידי יושב בחור לחוץ, שקוע במסך הטלפון. כשאני מנסה להתעניין אם הוא מחפש טיסת חילוץ, הוא יורה בחזרה: "אני לא ישראלי", בעברית זעמנית, ניסיון נואש להשיל זהות בתוך הבלבול.

בבית הקפה אנו פוגשים במקרה זוג חברים חובבי אקסטרים, שבאו לעשות אופנועי שלג ב־48 שעות של גחמה ונתקעו בעיר. יש משהו מנחם בלפגוש פרצוף מוכר באותה צרה. ואולי זו המשמעות האמיתית של מדורת שבט, עשן הקיטור ההדדי על הקושי המזרח־תיכוני גם מעל קפה משובח ומאפה רך בלב אירופה. קשה להתנתק ממעגל הדאגה למשפחה ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. תחושת האשמה שאתה לא שם, להיות חלק מהעשייה. בין שזה החבר שרוצה לחזור למילואים ולחייליו, ובין שהבדיחות הווירטואליות שמאווררות ומקילות, ותוך כדי מזקקות את הגורל היהודי כמו בירה ישראלית בהירה: "רק בישראל טיסות חילוץ הן ממקום שקט לתוך אזור מלחמה".

הלחץ והלילה שיורד מהר כל כך מובילים אותנו להחלטות נמהרות. אנחנו מוצאים דירת סטודיו דרך אחת האפליקציות להזמנת בתי מלון. רק כשמגיעים אנו מגלים את הריח המבחיל, הכריות המוכתמות ופשפשי המיטה. למחרת אנחנו בורחים משם כל עוד נפשנו בנו. בעל הבית מסרב להכיר במציאות וגונב מאות שקלים, באפליקציה מפצים אותנו ב־8 יורו. אנו נשבעים שגם אם אנחנו פליטים חסרי בית לא נידרדר לבתי זוועות שכאלו; העם היהודי סבל מספיק ברחובות האלו. מעכשיו - רק בתי מלון סטנדרטיים ומעלה.

פגיעה קרובה

אחר הצהריים פגיעת הטיל בבית שמש מגמדת הכל. דרך המסך הקטן אני רואה סרטונים: המכתש הוא החצר האחורית שבה שיחקתי עם בני דודיי. זה פגע צמוד לבית הדודים, באותה שעה שהייתי אמור להיות באזכרת השנה לדוד מנחם ז"ל. הנס שהציל את דודה מרים לא כיסה את כולם. אני מזהה את השכנים, את אורן כץ, את שרה אלימלך שנרצחו. הכל רחוק כל כך, והכל קרוב עד כאב. פגיעת הטיל בתל אביב הרסה גם את בית אחותי. האירועים מבהירים כמה עמוקה האשליה שישראל היא מדינה גדולה - למעשה אנחנו כפר קטן שבו לכל טיל יש שם. וכמעט כולם מכירים מישהו שזה קרה ממש קרוב אליו.

הריחוק מחדד את מועקת הפליט דה־לוקס. ללא אפשרות לחזור, תחושת התייר נעלמת ובמקומה נותר חוסר ודאות משתק. היציאה ממסלול הטיול ממלאת את חיינו בטפסים. בעוד הממשלה והשגרירות המקומית מתפקדות במצב של "ניפגש ב־9 אחרי המלחמה", דווקא חברות מסחריות כמו מגלות הבנה לצורכי גוף ונפש ומאריכות את ביטוח הבריאות ואת חבילות התקשורת לארץ ללא עלות והפצרות.

מנגד, חברות התעופה חושפות את הבלוף הגדול של הבינה המלאכותית. "הגבינה המלכותית" של אחת מהן מתקשרת לשאול אם אנחנו מרוצים מהשירות בטיסה שבוטלה. כשאנו מנסים להסביר לבוט מה זו מלחמה, ושהטיסה בוטלה, הוא מסיק שאנחנו עסוקים ומבטיח להתקשר שוב בעוד חצי שעה כדי לחזור על אותה שיחה שוב ושוב ושוב. זו הטרגדיה של המאה ה־21: כשהכל תקין הטכנולוגיה היא גן עדן; כשמשהו משתבש היא הופכת לכלא של לולאות מוביוס.

אנו פוגשים במקרה זוג חברים חובבי אקסטרים, שבאו לנסוע באופנועי שלג ונתקעו בעיר. ואולי זו המשמעות האמיתית של מדורת שבט: עשן הקיטור ההדדי על הקושי המזרח־תיכוני, גם מעל קפה משובח ומאפה רך בלב אירופה

בינתיים, חברה מעדכנת אותי במצבה ובשאר סיפורי הזוועות של קבוצת הישראלים שתקועים בדובאי, מופצצים ללא אזעקות ויכולת לצאת לשום מקום. זה, והשוואת ההוצאות העצומות שלהם, נותנים פרספקטיבה וממלאים אותנו ענווה ביחס למצב הנוח יחסית שלנו. אך הקריאה הפנימית לשוב הביתה לא פוסקת. צמד החברים חובבי האקסטרים מתייאשים מאי־הוודאות ומתקופת ההמתנה לפתיחת נתב"ג, ומחליטים לצאת למסע מפרך מבוקרשט לישראל דרך מצרים. לאחר טיסות מבוטלות, לילה בשדה תעופה נטוש, גנבי בקשיש מצרים וחוויות נהיגה מטורללות השניים מגיעים ארצה. הפעם זה לוקח להם קצת פחות מ־40 שנה. אחרי 48 שעות הם שולחים את תמונת הניצחון: שותים קפה במרפסת הביתית, בין הסירנות ותחת שובלי הטילים.

"אתם עם מוזר", אומר לי אחד המוכרים כאן. "אין לך מושג כמה", אני עונה לו, ושב לחפש לנו טיסה חזרה הביתה.