איראן 1. נאום "מצב האומה" של הנשיא טראמפ לא פתר את התעלומה אם תהיה בסופו של דבר תקיפה אמריקנית באיראן, או שלא. גם סבב השיחות השלישי בין הצדדים, שנערך בז'נבה, הותיר סימני שאלה. נראה שגם לקראת סוף השבוע הזה העניינים ממשיכים לנוע בשני צירים מקבילים: הכנות לתקיפה, והותרת פתח למשא ומתן שיוביל להסכם.טראמפ הקדיש את עיקר הפרק האיראני בנאומו לסוגיית הגרעין. "הם רוצים עסקה, אך לא שמענו מהם את מילות המפתח - 'לעולם לא יהיה לנו נשק גרעיני'", אמר.
דומה שאם רק זה היה הרף שהוא מציב, לטהרן לא היה קושי לעמוד בו. היא כבר הסכימה לוויתורים מסוימים בתוכנית הגרעין שלה, ובאפשרותה גם להוציא מהבוידם את הפתווה הישנה של המנהיג חמינאי, שמתנגדת לגרעין. ממילא לאיראן אין שום בעיה לשקר אם תידרש: היא תצהיר כעת, ותשנה את דעתה בעוד חודשיים או שנתיים, כשטראמפ כבר יהיה בשלהי הקדנציה הנוכחית שלו.אפשר להניח שטראמפ פחות נאיבי מזה. שעות בודדות לאחר נאומו כבר צוטט סגנו, ג'יי.די ואנס, כשהוא אומר שאיראן מנסה לפתח מחדש נשק גרעיני. שר החוץ, מרקו רוביו, סייג את הדברים ואמר שאיראן אינה עושה זאת בפועל, אך מכינה את התשתית העתידית לכך.
במילים אחרות: אם צריך סיבה למה אנחנו עומדים לתקוף - הנה היא לפניכם. טראמפ הדגיש בנאומו גם את שתי הסוגיות האחרות שמטרידות את ישראל - הטילים הבליסטיים והסיוע לארגוני החסות באזור. הוא אמר שאיראן פיתחה טילים שמגיעים עד אירופה ומנסה לפתח טילים שיגיעו עד ארה"ב (המפעל שעושה זאת נשרף בעבר באורח מסתורי ופעילותו הופסקה), וכי היא "מממנת הטרור מספר אחת בעולם". איראן סירבה עד כה לדון בשתי הסוגיות האלה, והן לא היו כלולות גם במסמך שהעבירה השבוע לוושינגטון כהכנה לשיחות בז'נבה.
מבחינת הממשל, הכדור בידי האיראנים. אם ילכו קדימה, המשא ומתן יימשך והתקיפה תידחה. אם ימשיכו למזמז את הזמן בהצעות סרק, הם יביאו על עצמם מלחמה - אפשר שכבר בשעות או בימים הקרובים.בינתיים הכוח הצבאי נבנה, בחלקו סביב ישראל ועל אדמתה. הצבתם של מטוסי ה־F-22 בבסיס עובדה - כמו גם של מטוסי תדלוק, של נושאת המטוסים ג'רלד פורד ושל יכולות נוספות - נועדה לאותת לאיראן שארה"ב ניצבת לצד ישראל, כנף אל כנף, בהגנה וגם בהתקפה.
לא צריך להיות אסטרטג צבאי כדי להבין שהדרך שלה לטהרן תהיה קלה יותר ממערב, כלומר מישראל, מאשר מדרום, כלומר מהמפרץ הפרסי, משום שליטתה בשמיים של סוריה ועיראק, ומשום שחיל האוויר הישראלי כבר פילס את הנתיב הזה וחרש אותו במלחמת 12 הימים ביוני. גם אז תוכננו המפציצים האמריקניים להגיע לאיראן ממזרח, כלומר מכיוון האוקיינוס השקט ודרום־מזרח אסיה, לצורך תקיפת מתקני הגרעין, אולם בסופו של דבר הגיעו ממערב, כלומר מכיוון אירופה, משום שהבינו שזה הנתיב הפתוח והבטוח ביותר. הנחת העבודה גם לקראת סוף השבוע הזה היא שסיכויי התקיפה גדולים בהרבה מסיכויי ההסכם.
מה יקרה בסוף? רק טראמפ יודע. מתי זה יקרה? רק טראמפ יודע. באיזה היקף? רק טראמפ יודע. מה היעד האסטרטגי של התקיפה? רק טראמפ יודע. כמה זמן היא תימשך? רק טראמפ יודע. אגב, לא בטוח שגם טראמפ עצמו יודע את התשובות לכל השאלות האלה, מכיוון שרבות מהן נגזרות אחת מרעותה. בישראל מקווים שארה"ב תפעל כמאמר המשפט המיתולוגי מהסרט "מבצע סבתא", שקובע ש"אתה מתחיל הכי חזק שלך, ולאט־לאט מגביר". הבעיה היא שטראמפ לא צפוי, וממילא גם לא ברורות כרגע מטרותיו: האם הוא מכוון למכת פתיחה שתבהיר לטהרן את הסיכון ותוביל להסכם בתנאים טובים יותר, או שהוא מכוון להפלת המשטר? ואם התשובה השנייה היא הנכונה - האם הוא מוכן ללכת את כל הדרך, ולשלם במהלכה גם מחירים כואבים?
איראן 2. אצל ישראל, לעומת זאת, יש רק סימני קריאה. היא לא רק מוכנה להילחם באיראן וללכת עד הסוף - היא משתוקקת שזה יקרה. כל הגורמים המדיניים והביטחוניים מאוחדים בדעתם שעכשיו זה הזמן. שיש שעת כושר נדירה, חריגה, אולי חד־פעמית, להוביל למפנה היסטורי באיראן, וכתוצאה מכך באזור כולו, ואולי אפילו בעולם כולו. האם יש בכך מעט הפרזה? יכול להיות. האם יש בכך סיכונים? חד־משמעית. אבל ישראל מוכנה לקחת אותם, את כולם, ובלבד שתדע שמיצתה את הסיכוי לשינוי. בהמשך לכך, קשה למצוא בישראל מישהו שחושב שאפשר להגיע להסכם טוב עם איראן.
הסכם טוב, כלומר כזה שיפסיק כליל את הפעילות הגרעינית ללא הגבלת זמן ותחת פיקוח תמידי ומחמיר; שיגביל את תוכנית הטילים שלה להיקפי ייצור וטווחים שלא יאיימו על ישראל, תחת מנגנון פיקוח קשיח (שאין כמותו בעולם, ונדרש להמציא אותו); ושיפסיק כליל את תמיכתה בארגוני החסות באזור. גם אם הסכם כניעה מוחלט כזה ייחתם (הוא לא), קשה למצוא מישהו בישראל שחושב שאיראן תקיים אותו ולא תתחיל לגנוב ביסים קטנים דקה אחרי שהכל יירגע. סביר שמרגע שהאיום הפיזי יוסר מעליה היא תחזור לסורה, כי בלי הגרעין והטילים וארגוני החסות ומשמרות המהפכה והבסיג', אין מהפכה ואין בשורה.
בין טהרן לעזה
ומאחר שמי שמקבל את ההחלטות בטהרן הוא קשיש בן (אוטוטו) 87, חולה בסרטן, הוא לא ירצה שמורשתו תהיה השמדת ערך מוחלטת של כל מה שהוא מאמין בו ועמל עליו במחצית השנייה של חייו. חמינאי הוא לא רק מנהיג: הוא נקודה ארכימדית. הזזתו יכולה להביא למפץ גדול, כמו חיסולו של מלך הלילה שהוביל להתפוגגותם של כל ההלכים הלבנים בסדרה "משחקי הכס". כולם באיראן שואבים את כוחם ממנו. פרסומים שונים אמנם מצביעים על כך שהוא מינה לעצמו מחליף למקרה שיחוסל, אבל ספק אם יש מישהו באיראן הנוכחית - השסועה, המוכה, המפוחדת - שייהנה מאותו קונצנזוס אצל מוקדי הכוח ומאותה יראה אצל העם.
חמינאי הוא גם אבן שואבת למיליוני שיעים ברחבי האזור. ביום רביעי פורסם בלבנון כי חיזבאללה יצטרף למלחמה רק אם חמינאי יחוסל. מהימנות הדיווח לא ברורה, וממילא יש בו כשל לוגי: אם הארגון רוצה לשמר את חמינאי, פטרונו, כערובה לשימור הארגון עצמו, הוא צריך לתקוף לפני החיסול ולא אחריו, כי אם יתקוף אחרי שחמינאי יחוסל הוא מגביר את הסיכוי שישראל תחסל גם את מה שתוכל מחיזבאללה עצמו. דילמות מהסוג הזה מלוות כמעט כל גורם באזור. הן יאופסנו אם בכל זאת ייחתם הסכם, ויגברו אם תתחיל מלחמה. כתמיד, הן יושפעו בעיקר ממה תעשה (ותאמר) ארה"ב, ובמידה פחותה ממה תעשה (ותאמר) ישראל.
כמות התרחישים שעשויים להתפתח היא כמעט אינסופית: מהצלחה מהירה ועד דשדוש ממושך, כולל אפשרות שישראל מתחילה וארה"ב מצטרפת, וכולל אפשרות שארה"ב מתחילה ונסוגה ומותירה את ישראל לנהל לבדה מערכה ממושכת וסבוכה. על ישראל להיערך גם לאפשרות שמערכה כזאת תלווה במחירים לא פשוטים לעורף, לכלכלה, ליחסי החוץ, וכנראה גם להחמרת הבידוד הבינלאומי כתוצאה מעלייה במחירי הנפט וברמת הסיכון הגלובלית.
אלה מחירים שאפשר לשלם אותם, ובלבד שהיעד שיוצב בקצה ברור ובר השגה בפרק זמן סביר. איש בישראל לא מוכן להתחייב לכך - המלחמה היא הרי ממלכת הלא נודע - מה שעלול להגביר את השסע הפנימי על רקע הבחירות שבדרך.
עזה. טראמפ התייחס בנאומו גם לעזה. הוא חזר על דבריו כי הצליח לסיים כבר שמונה מלחמות מאז החל בקדנציה הנוכחית שלו בבית הלבן, כולל זאת שבעזה שעדיין נמשכת "אך בלהבות נמוכות". בהמשך לכך הזכיר הנשיא כי כל החטופים הוחזרו מעזה, חיים ומתים. "איש לא חשב שזה אפשרי. חמאס עבד לצד ישראל. הם חפרו וחפרו עד שהם מצאו את כל הגופות". חבר העיר את תשומת ליבי לדברים האלה, לא רק משום הסימטריה שהנשיא יצר בין ישראל לחמאס, אלא משום הקרדיט והפרגון שניתן לארגון הטרור על ש"חפר וחפר ומצא את כל הגופות" של מי שהוא בעצמו הרג וקבר.
חמאס לא ימהר למסור את השליטה בעזה. וגם אם ייאלץ לעשות זאת בסופו של דבר לטובת מנגנון כזה או אחר, הוא ינסה להתקיים בתצורות אחרות. המועדפת עליו תהיה תואמת חיזבאללה, כלומר שהוא יחזיק צבא שינהל ג'יהאד ושמישהו אחר יטפל בבעיות הקיום של תושבי עזה.
ישראל כמובן תתנגד לכך בתוקף, ותדרוש כי ההסכם - ובליבו פירוז הרצועה ופירוק חמאס מנשקו - יתבצע במלואו. צריך מידה גדושה של אופטימיות, או נאיביות, או שתיהן גם יחד, כדי להאמין שחיילים אינדונזים, או קזחים, או שניהם גם יחד, יעשו את מה שצה"ל לא הצליח לעשות במשך שנתיים של מלחמה אינטנסיבית.ישראל נותנת בינתיים לתוכנית טראמפ להתנהל, מבלי שהיא תוקעת לה מקלות בגלגלים.
זה האתנן שהיא נדרשת לשלם עבור השבת החטופים, וגם כדי לשמור על חזית אחידה עם האמריקנים בסוגיה האיראנית. ובכל זאת, מפליא לראות את שרי הימין - שהתגאו כי טרפדו הסכמי חטופים ונשבעו שהמלחמה לא תסתיים עד להכרעה - כשהם חיים עם מציאות שבה חמאס שולט בעזה, כשהגורמים הדומיננטיים מאחורי הקלעים הם חמאס וטורקיה וכשהרשות הפלשתינית פועלת ברצועה באופן רשמי וגלוי. מתברר שמי שאמר ש"הכל פוליטי" המעיט בערך האופורטוניזם.
בינתיים, נמשכות פעולות השיקום בקיבוצי הדרום. ביום שישי שעבר ביקרתי בכפר עזה, שבו מתקדמות עבודות הבנייה בשכונת "דור צעיר" החדשה, שתחליף את הקודמת שהיא אחד הסמלים הבולטים ביותר של 7 באוקטובר. בשכונה הזאת, שנושקת לגדר הקיבוץ, נרצחו 11 צעירים ונחטפו שבעה, וכל הבתים בה נפגעו קשות. תושבי כפר עזה יכריעו בימים הקרובים אם לשמר אותה במקומה כחלק מהנצחת האסון, או להעתיק כמה בתים לאתר חליפי שבו תתבצע ההנצחה, ולהרוס את הבתים הנותרים כדי שלא לשמר בקיבוץ "אתר השמדה".
העיסוק העצמי של כפר עזה בהנצחה נובע מחשש שהמדינה תנסה לכפות עליו את אופן ההנצחה. ברקע הדברים נמצא הדיון הטעון סביב הניסיון להשמיט את המילה "טבח" מהחוק להנצחת 7 באוקטובר, וההתחמקות הנמשכת של הממשלה מהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון.החשש של כפר עזה מובן, אבל מנגד עומד חשש אחר. אם כל קהילה תבצע הנצחה משלה, בדרכה, לא ייוותר מקום להנצחה לאומית, והממשלה תרגיש פטורה מעיסוק בנושא.
מדובר בסוגיה שחשיבותה משתרעת מעבר לקדנציה של הממשלה שבאחריותה אירע האסון: אם מדינת ישראל לא תנציח אותו כראוי, הדורות הבאים לא ילמדו אותו כראוי ולא יזכרו אותו כראוי.אחרי כפר עזה המשכתי לאתר ההנצחה לחללי הנובה. המוני מבקרים פקדו את המקום. חלקם הגיעו לראות את פריחת הכלניות וייחדו גם כמה דקות לנרצחים ב־7 באוקטובר, וחלקם (בעיקר זרים) הגיע במיוחד. החברים שהגיעו איתי, שביקרו שם לראשונה, התקשו לעמוד בעומס הרגשי.
נזכרתי בפעם הראשונה שהגעתי לכאן, פחות מיומיים לאחר האסון, כשסימני המסיבה עוד היו מסביב, וגם המכוניות, וגופות המחבלים, ובעיקר הריח. הריח שכל מי שביקר בעוטף בימים שאחרי 7 באוקטובר לא ישכח לעולם. שום דבר מכל אלה לא נותר, ועדיין - יש משהו באתר ההנצחה המאופק הזה (שאפו לקק"ל) שנותן מכה חזקה בבטן. תהיתי איך זה שמשרד החינוך לא מורה לכל תלמידי ישראל להגיע לכאן, ועל הדרך גם לאחד הקיבוצים או לשדרות ולאופקים, כדי לראות בעיניים. בדיוק כמו בפולין. לזכור, ולא לשכוח.
yoavlimor1@gmail.com