בחסות התעמולה השמאלנית: המסר המעליב של מדינת ישראל לטראמפ

פאק באמינות

את הבעיה של הנשיא טראמפ עם הנשיא יצחק הרצוג צריך אולי להתחיל עם הנשיא הקודם, ג'ו ביידן. לא רק שביידן חזר בכל הזדמנות על אמירות וולגריות נגד ראש הממשלה נתניהו - הוא גם תכנן להפיל אותו על ידי התערבות גסה בפוליטיקה הישראלית, תוך כדי מלחמה קשה ביותר. אבל אולי זאת לא היתה מלחמה כל כך קשה. בספר "מלחמה" של בוב וודוורד, מצוטט הנשיא ביידן בנוסח של "איך נתניהו עדיין בשלטון?", כשהכוונה היא שמישהו צריך להזיז אותו. אחד מאלה שמאז ומעולם מבטאים את עמדת השלטון האמריקני ביחס לישראל, אמיר אורן, כתב ב"הארץ" שבועיים אחרי מתקפת הטבח של 7 באוקטובר כי "נתניהו הודח בפועל".

רביב דרוקר יצא בתחקיר שמכניס יותר תוכן לכותרת שלו: "יוזמת ביידן להדחת נתניהו". אחד מיועצי הבית הלבן התראיין אצל דרוקר מול מצלמה ואמר, שהתכנון היה לערבב את הפוליטיקה בישראל ולראות מה יוצא מזה.

שנתיים אחרי הערבובים של ביידן אומר הנשיא טראמפ כי "הנשיא הרצוג צריך להתבייש שהוא לא נותן לו (לנתניהו) חנינה", והארץ רעשה. התערבות פנימית וכו'. מגישות הטלוויזיה התייחסו בלגלוג לאמירה של טראמפ - שכמובן היתה מוזמנת על ידי נתניהו, לפי דף המסרים של השמאל שהתפשט כמו אש בשדה קוצים באולפנים ובמקלדות.

הסיפור האמיתי של טראמפ ביחסו לעניין החנינה הוא מאוד פשוט, אבל היהודים אוהבים לסבך ולהסתבך. לישראל יש איזושהי בעלת ברית שמוכנה בשנה האחרונה לסייע לה בכל. אולי כמעט בכל דבר. והסיוע הוא חשוב ביותר, כל אחד מבין את זה. ישראל נלחמה, הוכיחה רצון ויכולות מדהימות בלחימה בכל החזיתות, ובייחוד בזירה שאליה הצטרפה בפועל ארה"ב. איראן, מתקני הגרעין בעיקר.

טראמפ רואה את עצמו כשותף בכיר במערכה, אבל נתניהו - אף שאחד הטוענים לכתר רומז על כך שבסביבתו יש בוגדים (אולי ביבי עצמו, קטאר וכו') - הוא המנהיג שניווט את המערכה, הוביל אותה, ופרק ב' שלה נמצא בהמתנה. ישראל, שכל כך נעזרת בארה"ב, מתנהגת בצורה מעליבה כלפי נשיא ארה"ב; הבקשה לסיים את המשפט על ידי חנינה היא לא גחמה. גרירת הרגליים ביחס לחנינה למנהיג השותף במערכה, קרי ראש ממשלת ישראל, משדרת מסר הפוך למה שטראמפ ונתניהו משדרים במערכה נגד איראן; כי אם מדובר כאן בעניין גורלי, אינטרס קיומי של ישראל - משיכת הזמן במשפט, והגרירה של החנינה כבר על פני ארבעה חודשים, משגרת מסר שלישראל לא אכפת מהגורל הקיומי שלה.

אמנם ביידן חשב ש"נתניהו מזיק לישראל יותר מכפי שהוא מועיל", אבל טראמפ חושב אחרת, הפוך ממנו. והוא חוזר ומזכיר לקהל הישראלי השרוי בעולמות התעמולה השמאלית, כי נתניהו הוא מנהיג מלחמה מזהיר. הרואי. המסר לנשיא הרצוג הוא, שראש הממשלה כקודקוד הוא חלק הכרחי בברית ובמערכה, ומדינה שלא משחררת את האיש ממטלות המשפט, שנחשף כמאוד בעייתי - פוגעת באמינותה. כי אולי הדיבורים על צורכי הביטחון שלה לא ראויים להתייחסות רצינית. זה מסביר את דרך ההתבטאות של הנשיא האמריקני, שהוא ידיד אמת של ישראל.

אבל ישנה גם אפשרות אחרת, ברוח "ד"ר סטריינג'לאב", וכותרת המשנה שלו: "איך למדתי להפסיק לדאוג ולהתחיל לאהוב את הפצצה". ספר חדש שהוציאה המפלגה על הימין בישראל טוען, ש"הטרור" והגרעין האיראני הם סתם המצאות של משפחת נתניהו.

ברז'נייב באמריקה

"ברצוני לומר משהו על האנטישמיות", אמר השר זבולון המר, שדיווח בישיבת הממשלה על ביקורו בבריה"מ המתפרקת בתחילת 1990. "בשבוע שהותי שם סיפרו לי על ארבעה מקרים, חלק מהם פורסמו בינתיים. אני דיברתי שם עם מישהו שפגש אשת סופר, שסיפרה שהיתה נוכחת ב'בית הסופר' כשפרצו לשם אנשי ה'פאמיאט' וצעקו: 'לזרוק את היהודים' וכו'. עד כדי אווירת פוגרום. שמעתי כאן שאמרו, שכאילו גם היכו אותם. הם לא דיברו על הכאה, אלא על התנפלות אלימה, חזקה מאוד.

"אשת הסופר חזרה מזועזעת ואמרה שהיא רוצה לעזוב מייד... שנית, סיפרו לי על בתים שגרים בהם יהודים, שמסמנים אותם. סיפרו לי על אנשים שבודקים דירות בבתים, כדי לרשום את היהודים שגרים שם... הם נכנסים ושואלים: יש כאן יהודים? גרים בבית הזה יהודים? ורושמים... היו בלנינגרד ובמוסקבה אסיפות של פאמיאט, שבהן השתתפו מאות אלפים. זה ארגון אנטישמי אנטי־יהודי שמדבר בפירוש על פוגרום" (ארכיון המדינה).

ההבדל היחיד בין ארגון עוצמתי רוסי אנטישמי שמייצר אווירת פוגרום ב־1990 לבין הארגונים שעושים בדיוק אותו דבר בערים שונות בבריטניה ובכמה ערים בארה"ב, כולל אפילו בוסטון, הוא שפאמיאט נחשב לארגון ריאקציוני לאומני קיצוני, ואילו הארגונים שמובילים את האנטישמיות הפוגרומיסטית בארצות המערב החשובות הם פרוגרסיביים, ווקיסטים. התפרצות לדירות פרטיות כדי לדרוש חרם על יהודים, סימון דירות, אסיפות אלימות - זה קורה עכשיו בדמוקרטיות הליברליות לכאורה. זו טוטליטריות שצומחת מלמטה. ברז'נייב מת והוא מתגורר באמריקה. בבלגיה. וצילו מתהלך גם בישראל בדמות האנטי־ציונות שמחברת את אינטרנציונל השמאל העולמי עם ארגוני שמאל מקומיים בשנאה למדינת ישראל ולדת היהודית.

עמוק העצב בעיניים

הדבר המוזר לגבי רוברט דובאל, שמת השבוע בגיל 95, זה שאף שבמחצית השנייה של הקריירה שלו הוא מילא כמה תפקידים ראשיים בקולנוע, הוא בכל זאת זכור בזכות תפקידי המשנה שלו. הוא איבר מהגוף הקולנועי הקלאסי של שנות ה־60 וה־70, ומי שהבריג אותו למעמד הזה הוא פרנסיס פורד קופולה בסרטיו האפיים "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו". הוא זה שנשלח להציג את ההצעות שאי אפשר לסרב להן.

טום הייגן, הקונסיליירי, הילד האירי המאומץ שמעניק בבגרותו נופך תאגידי־ניהולי לעסקי המאפיה המשפחתיים. אצלו עמוק העצב בעיניים. אליו פונה גנגסטר קשיש שמבין שהולכים להוציא אותו להורג, שיעשה טובה לזכר הימים ההם; והוא עונה בלי למצמץ: "אני לא יכול לעשות את זה, סאל".

אבל ב"אפוקליפסה" התפקיד של קולונל קילגור וחדוות המלחמה שלו הוא תערובת מקפיאת דם של צחוק ורצח. "דהרת הוואלקיריות" של ואגנר וגלישת גלים בדלתת המקונג העקובה מדם של וייטנאם. עם מותו של דובאל, אין מנוס מחזרה עוד פעם על שורת הנצח שלו: "אני אוהב את ריח הנפאלם על הבוקר". כן, הנפאלם כבר יצא מהאופנה, וג'יין פונדה וברני סנדרס מכתיבים ממרום גילם את סדר הדברים. האנשים שקשורים בעבותות להיסטוריה ולתרבות האמריקנית היו כנראה מעדיפים שהנכד של הגנרל גייאפ יהיה ראש עיריית ניו יורק על פני זוהראן ממדאני.

לפני שני הסרטים האלה, רוברט דובאל נכנס לאזור סיכון של תפקידים סטריאוטיפיים די דוחים למעשה. כשחיפשו שחקנים לתפקידי דרומיים מסוג נאלח, דובאל היה שם. הוא שיחק טיפוס כזה ב"אל תיגע בזמיר" (1962), וב"הרדיפה" של ארתור פן הוא גילם פקיד בכיר בבנק, כשהובילו  את הסרט שני ענקים כמו מרלון ברנדו ורוברט רדפורד. זאת היתה דמות פחדנית בכל המשמעויות של המושג.

בגרסה הראשונה של המערבון "אומץ אמיתי" הוא נחלץ מהפוזיציה הזאת. בסוף הסרט, כשהוא רכוב על סוס, הוא מנהל דו־קרב עם ג'ון ויין. הוא היה שחקן של תקופה, של ערכים מהעבר, של אישיות. אבל הזמן עבר וכל זה כבר איננו.

 הם לא שמעו

לפני כשבוע התפטרו חברי ועדת הבדיקה לעניין הרוגלות. זה אחד האירועים האנטי־דמוקרטיים בתולדות המדינה. ועדת חקירה מתפטרת כי רשויות אכיפת החוק, בראשותה של היועצת המשפטית המודחת גלי בהרב־מיארה, מצאו טכניקות שונות ומשונות לסכל את עבודתה כוועדת חקירה. ממש כפי שבג"ץ פגע וסיכל למעשה את המשך חקירת מחדלי 7 באוקטובר על ידי מבקר המדינה.

"במשך שנתיים וחצי גורמי אכיפת החוק שהם המשטרה, הפרקליטות והיועצת המשפטית סיכלו את רצוננו לחקור", הסביר סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים בדימוס, השופט דרורי, לכתב ערוץ 14 מוטי קסטל. לשאלתו למה רצו לסכל, עונה דרורי: "הם נתלו במילים 'תיקים תלויים ועומדים'". כביכול אסור לחברי הוועדה המורכבת מאנשים בעלי הסיווג הגבוה ביותר, שכבר נחשפו בעבר לחומרים הכי סודיים והכי מסווגים, לראות או להתייחס לחומרים מסוימים. מאחר שאיננו יכול לבוא עם המכשירים המתאימים ולפרוץ למקומות שבהם מונח החומר הרלוונטי לחקירה, "הפתרון היחיד שאני מכיר זה להתפטר".

בעבר נאמר שאנשים עושים מה שעושים כשהם שוחים בבריכה, אבל בסקציית היועצת המשפטית לממשלה משקיעים מאמץ מיוחד בטיפוס על המקפצה הכי גבוהה, ומשם זה נעשה. "זה התחיל בזה שדוח מררי אמר שהיו ארבעה מקרים", סוקר דרורי את ההיסטוריה הלא סודית של החקירה הראשונה של נושא הרוגלות. היה ברור שחלק מהחקירות בתיקי נתניהו נוהלו בצורה בלתי חוקית בין השאר באמצעות ההאזנות הבלתי חוקיות שהתאפשרו באמצעות הרוגלות. המפכ"ל בדימוס אלשיך הכחיש אז שהמשטרה בכלל משתמשת בכלי הזה. האם הוא לא אמר את האמת? בכל אופן, הוא היה רחוק מאוד מהאמת, כי כפי שציין השופט דרורי, "דוח מבקר המדינה אמר שהיו אלפי מקרים וכנראה היו עוד אלפי מקרים".

מדברים הרבה על הדמוקרטיה הליברלית ועל ערכי כבוד האדם המעוגנים בחוק יסוד. ישראל של פרשת הרוגלות מצטיירת כמדינה שהדמוקרטיה בה נהרסת בהנהגתה של עורכת דין שבעיתונים קוראים לה היועצת המשפטית. "אני לא רק חרד אלא חרד מאוד לפרטיות של אזרחי מדינת ישראל. ואני אומר: אני נשלחתי למשימה להגן על הפרטיות של עשרה מיליון איש ואני מסתכל עליהם בבושת פנים ונאלץ להגיד: אני מרים ידיים", אמר דרורי.

המאמץ העיקש של מערכת המשפט, בעזרת התנועה לאיכות השלטון של אליעד שרגא, תנועת המחאה הקפלניסטית והתקשורת, הצליח להחליש את הכנסת עד כדי כך שהיא לא מסוגלת למלא את התפקיד הבסיסי שלה מטעם האזרחים שבחרו אותה.

היועצת המשפטית לא היתה מסוגלת לחבל בצורה כזאת בעבודתה של ועדת חקירה בארה"ב מבלי לתת את הדין. תחילה מול חקירה צולבת בקונגרס ולאחר מכן בבית המשפט.

הדרך של הכנסת להחזיר לעצמה את כוחה כגוף הריבוני בישראל אל מול המנגנון של פקידוסטאן, היא לחזק את סמכויותיה. לא בדרך הקשה והמאוד מוגבלת של איזו פסקת התגברות, שגרמה לאנשים לקפוץ לתקרה במסגרת ההתנגדות לרפורמה; אלא על ידי הקניית סמכויות מחייבות לחלק מוועדות הכנסת וכן למליאה - מעבר לחקיקת חוקים.

אפשר לראות שלחוקים אין שום ערך כאשר גוף שיפוטי ביצע מהלך בונפרטיסטי והתחיל לפעול באמצעות מערכת האתחול של אליעד שרגא בתור ממשלה מקבילה. זה אומר, למשל, שימוע בכנסת לבעלי התפקידים הבכירים ובייחוד לשופטי בית המשפט העליון, כאשר הכנסת היא זאת שתאשר את מינויים. זה מחייב גם סמכויות משפטיות, שיאפשרו לזמן ולהעניש אישים שיוזמנו לעדות בכנסת.

פרשת הרוגלות והתפטרות ועדת החקירה שרקו הרחק מאוזניהם של "הליברלים" ובוודאי של "הדמוקרטים". כמו שלא נשמעו כל ציוץ של גינוי ודרישה כלשהי מאהוד ברק בעקבות התבטאויותיו החמורות, כך גם הפעילות של מערכת אכיפת החוק נגד אזרחי ישראל באמצעות הרוגלות כאילו לא חודרת את קרום התודעה של מגיני הדמוקרטיה מטעם עצמם. אם הפתרון למפעל הרצח ההמוני במגזר הערבי הוא לבצע רצח המוני בשכונה יהודית, אז אולי הרעיון הוא שרק השתלת רוגלות אצל כל אזרחי ישראל תאפשר להגן על הפרטיות ועל חירויות האזרח.