זה 30 וכמה שנים שספייק לי מבקש לחיות על תהילת שניים ורבע סרטים משמעותיים שעשה לפני, ובכן, שלושה וכמה עשורים. לי, במאי סרטים אמריקני שחור, הפך לדמות פופ בעלת נפח מסוים בתרבות השחורה והאמריקנית, והצליח להנכיח את שמו גם במיינסטרים האמריקני. אבל מאז שנות ה-80 וה-90 המוצלחות שלו, עיקר נוכחותו בעין האמריקנית הסתכמה בהופעות במשחקי הכדורסל של קבוצת ה-NBA האהודה עליו - ניו יורק ניקס, שאת משחקיה הוא פוקד באופן קבוע.
ספייק לי היה פעם בטרנד. בועט, מקורי, חתרני, מבריק. אבל הוא יצא מהטרנד. תוצאה של התבגרות - בלתי נמנעת - ועשייה קולנועית בינונית ונעדרת משמעות. איך שומרים על מיקומך בסביבת הטרנד, כאשר אתה לא רלוונטי? ובכן - מנסים לקפוץ על טרנד אחר, ולנסות לנכס לעצמך משהו ממנו.
ומה הטרנד הכי הכי בשואו-ביז באמריקה היום? נכון - פרי פלסטיין. אוסף הסלבריטיז הבורים, השטחיים והבנאליים להחריד גדול משניתן למנות, אבל גם ביניהם יש דרג א' ודרג ח'. לי שייך לתחתית הטבלה. ומהמקום הזה, של מצוקת הרלוונטיות שלו בשיח, הוא החליט להתייצב במשחק האולסטאר האחרון, מול דני אבדיה, לבוש באפודה בצבעי פלסטין.
עזבו לרגע את הגועל נפש של לנסות לגנוב צומי על גבו של שחקן כדורסל בן 23, באירוע שכולו כדורסל ואחווה בינלאומית. אלוהים אדירים: איזה סוודר מכוער! איזה מופע קטנוני, מזיע ומתאמץ, מתוך ניסיון להיות קול. זה היה בעיקר מביך, ועיתונות הספורט באמריקה כולה נתנה לו בראש.
הרגע המסוים הזה בחייו של לי בעיקר מזכיר לכולנו: א. כמה הידרדר וצנח מעמדו של האיש, ועד כמה הוא מתאמץ לא להכיר בכך. ב. כמה אידיוטים (אפילו לא שימושיים; סתם אידיוטים) עדיין מאכלסים את שורות הברנז'ה ההוליוודית.
זה בסדר. אבדיה בראשית הקריירה שלו. לי בסופה. טרנד "פרי פלסטיין" עומד לצאת מהטרנד. כי במקום שבו ספייק לי מנסה להיות קול, לא רוצה לעמוד שום אדם שהוא קול באמת. זה פשוט מביך מדי.
כמו כן, אלוהים שבשמיים (טייק 2), זה באמת סוודר מכוער בצורה יוצאת דופן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו