במקום מבטיחי הנקמה והדם, נשמע קולו השפוי של האזרח מספר 1 | יוסי ביילין

כמו הרבה מסגרות אחרותשסיימו את תפקידן ונשארו נטועות בהווי חיינו, גם לתא"ל גל הירשאין שום סיבה למהר ולסיים את תפקידו כמתאם השבויים והנעדרים. במקום זאת הוא מוצא עצמו בעימות עם משפחות החטופים, הטוענות כי נמנע מלספר להן את האמת לגבי מצב יקיריהן, מתוך מטרה להרגיע את המחאה הציבורית על כך שהממשלה אינה עושה די לשחרר את החטופים, וטוען כי יש הוכחות מודיעיניות לכך שהתגברות המחאה שימחה את ראשי חמאס.

אין שום צורך במודיעין כדי להוכיח זאת. מחאה בצד אחד של הגבול מעוררת שמחה בצידו השני ומעוררת, לעיתים, תקוות לכך שהיא תביא לנפילת הממשל או המשטר בצד השני. הבעיה איננה ה"אבחנה הדקה" של הירש אלא המסקנה שהוא גוזר מן המידע הזה. כאשר מדובר במשטר סמכותני (העושה תמיד פרצוף של מי שאין גבול לביטחונו העצמי, אך רועד מכל רוח קלה, פן יכוהו הקמים עליו), אין יכולת אמיתית להכיל את ההפגנות, השביתות והמחאות, ולכן הן מסתיימות לעיתים מזומנות בעימות אלים, ואילו יתרונה הגדול של הדמוקרטיה, הוא היכולת שלה לאפשר לציבור למחות, לדרוש, להשבית שירותים ולחזור הביתה בשלום.

לא אחת מפנים הממשל הדמוקרטי את הכעס הציבורי, ומקבל החלטות המאפשרות לו להמשיך ולמשול, ולציבור - לחוש כי עלה בידו להשפיע. ועדת כהן שקמה בעקבות מחאה ציבורית גדולה מאוד, על מה שנראה כהעלמת עין ישראלית מן הטבח שערכו הפלנגות הנוצריות בלבנון בפלסטינים שחיו במחנות הפליטיםסברה ושתילה, בספטמבר 1982, היא דוגמה לכך.

מחאת ההמונים כנגד מה שנראה בעיניהם ככוונה של הממשלה להאריך את המלחמה בחמאס, תוך סיכון חטופינו, שימחה אולי את המנוולים שהחזיקו בהם, אבל היה לה, בלי ספק, חלק חשוב בהחלטה להעמיד את שחרור החטופים במקום גבוה הרבה יותר על סדר היום (בהשוואה למטרות המלחמה שפורסמו בראשיתה, ואפילו לא כללו שחרור זה). אמור מעתה - המחאה הציבורית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, היא מאפשרת לציבור להתבטא בנושאים המתרחשים בין בחירות לבחירות, ומאפשרת לממשלה להבין את החשיבות שמייחס הציבור לנושאים אלה. אוי לדמוקרטיה שתתנהג כדיקטטורה, ותמנע את הביקורת הציבורית עליה רק בגלל חשש שהנבלים בצד השני של הגבול ימחאו כפיים או יחלקו סוכריות.

ביקור הנשיא באוסטרליה.יהדות התפוצות שילמה מחיר כבד מאוד בעקבות תגובת ישראל על הטבח הנורא ב-7 באוקטובר. ישראלים רבים יכולים להבין זאת, כאשר ממליצים בפניהם לא לדבר עברית בחו"ל ולא להבליט סממנים יהודיים, אבל מי שחי בחו"ל ומוצא עצמו מעביר את המזוזה שעל דלתו אל פנים הבית, או חרד לחייו, נתקל בתופעות שמזכירות את הימים האפלים ביותר בתולדותינו. העובדה שלא נועצנו ביהודי העולם במלחמת השנתיים, ורק מעטים מממלאי התפקידים הבכירים בישראל מצאו לנכון לבקר אותם כדי לשמוע את הקהילות, להבין את מצוקתן, להציע להן סיוע ולא רק להסביר את צדקתנו, היא האנטי-תזה הבוטה ביותר לסיסמת האחריות ההדדית בין יהודי ישראל ויהודי התפוצות.

ביקורו, השבוע, של הנשיא יצחק הרצוג באוסטרליה בעקבות הטבח בבונדיי ביץ' לפני כחודשיים, בחגיגת הנר הראשון של חנוכה, בלט מאוד על הרקע הזה. לא היה זה ביקור קל.אלפי שוטרים נאלצו להגן על הרצוג ומלוויו מפני המוחים והצווחים, אבל המסר שהעביר ליהודי אוסטרליה היה חד וברור: אנחנו ביחד. פגיעה בכם היא פגיעה בנו, ופגיעה בנו היא פגיעה בכם. בלי התלהמות, בלי היסחפות, אמר הנשיא את מה שהיה צריך לומר לאחינו הרחוקים. במחשבה שנייה, כשאני סוקר בדמיוני את נציגי ישראל שהיו אמורים להגיע לקהילות היהודיות בעולם ולא עשו זאת, אני סבור כי טוב שכך. במקום מבטיחי הנקמה והדם נשמע קולו של האזרח מספר אחת שלנו באיפוק, תבונה, והרבה מאוד אמפתיה חיונית.