מריבלין ועד אוחנה: יש חרם אמיץ, ויש חרם אנטי-ממלכתי | עירית לינור

בשנת 2021 עבר על הנשיא רובי ריבלין עוד אחד מהתקפי הרק־לא־ביבי שלו. נתניהו היה המועמד המוביל להרכבת ממשלה, וריבלין, בהיותו נשיא, היה מחויב על פי חוק לפגוש אותו ולהטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה. היו מאמצים למנוע את הקטסטרופה: התנועה לאיכות השלטון (כמובן), ועוד שוחרי דמוקרטיה, הגישו עתירה לבג"ץ כדי שיפסוק שמי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להרכיב ממשלה. 11 שופטי בג"ץ, פה אחד, אמנם דחו את העתירה, אך עצם העובדה שדנו בה מלכתחילה מעידה על סלידתם מחוקים בכלל ומחוקי יסוד בפרט. הנשיאה חיות אף הגדילה לעשות וכתבה על "הצורך להסדיר לעתיד לבוא בחקיקה מתאימה את הסוגיה הנוגעת להטלת מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת הנאשם בעבירות חמורות שיש עימן קלון", ושכחה שהחקיקה המתאימה קיימת. קוראים לה "חוק יסוד: ראש הממשלה".

כך מצא את עצמו ריבלין נאלץ לתת לנתניהו את המנדט להרכבת הממשלה, אך הוא כרע תחת נטל רגשותיו והתקשה לעמוד במשימה. כיוון שכך, מצא הנשיא פתרון למצוקתו ושלח את כתב ההאמנה על ידי שליח, בתוספת הצהרה נרגשת שבה חשף את כאבו: "הכרעה זו אינה הכרעה קלה בעיניי ברמה המוסרית והערכית".

אך בכך לא תמו ייסורי ריבלין, שכן לפתחו רבצה התמונה המשותפת של ראשי המערכות: ראש ממשלה, נשיא ונשיא בית המשפט העליון. חיות בלעה את הצפרדע והתייצבה לצילום, אך ריבלין נעדר, בלוויית תירוץ קלוש: מאז פטירת רעייתו הוא לא מגיע לצילומים של זוגות.

יש לברך את אסתר חיות על הרוח הספורטיבית ועל הסכמתה להצטלם עם ראש ממשלה כמו נתניהו, אך למרבה הצער, הרוח לא עמדה לה לאורך זמן. אחרי תקופת זוהר קצרה של ממשלת השינוי, שבה התייצבו כל סמלי השלטון לתמונה המסורתית, חמושים בחיוכים רחבים ובנשיא חדש - יצחק בוז'י הרצוג - אירע שוב מקרה מצער.

בשנת 2022 הבנימין בן צילה הזה נבחר - שוב!!!! - על ידי ציבור שלא שעה לאזהרותיו ולמכאוביו של ריבלין. וגם לא של חיות. ולא זו בלבד, לשר המשפטים של הממשלה הזו, יריב לוין, היו תוכניות להשבת האיזונים בין הרשויות ולהחזרת הכוח שנלקח מהרשויות הנבחרות על ידי מערכת המשפט למקומו הנכון, החוקי והדמוקרטי.

חיות התפלצה לנוכח חוצפתם של נבחרי הציבור, והרוח הספורטיבית נמוגה. בט"ו בשבט לפני שלוש שנים, ביום ההולדת המסורתי של הכנסת, נולדו לה בהפתעה גמורה "אילוצי לו"ז", וכך נמנעה מאזרחי מדינת ישראל תמונה של חיות מתאמצת להיראות ממלכתית ליד נו, איך קוראים לו - נתניהו. אותם אילוצי לו"ז מנעו ממנה להיענות להזמנתו של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחה רוטמן, להשתתף בדיוני הוועדה ולהביע את עמדתה בנוגע לשינויים המתוכננים במערכת המשפט.

חרמות אלה תויקו כבר בדפי ההיסטוריה של הזעזוע כהערות שוליים נשכחות, אם בכלל. ביזוי הכנסת, בית הנבחרים, היכל הדמוקרטיה, התקבל בהבנה על ידי מי שמבין שדמוקרטיה יכולה להביא לתוצאות לא רצויות, כמו מימוש מדיניות שעליה מסכים רוב הציבור במדינה, אך היא לצנינים בעיני מערכת המשפט.

חיות פתחה מבערים על בית המחוקקים, ממלא המקום פוגלמן המשיך בדרכה, סירב למנות שופטים שהציע שר המשפטים והתניע מהלך שבסופו מונה נשיא בית המשפט העליון בהכתרה עצמית, בהליך חדשני שמטבע הדברים לא נמצא בו פסול, שכן שופטי בג"ץ חתמו עליו. כך מצאה את עצמה הכנסת בחיקו הדוקרני של יצחק עמית, האיש שלא היו החלטת ממשלה, או מינוי בכיר, או חוק, או חוק יסוד שנשאו חן בעיניו. ומה שלא נושא חן בעיני עמית - לא יעבור. כמו בדמוקרטיה אמיתית.

מה נותר לכנסת וליושב הראש אמיר אוחנה לעשות? לא הרבה, לבד מהפגנת מורת רוח כלפי בית המשפט העליון בכלל ויצחק עמית בפרט. אוחנה סירב לפנות לעמית בתואר "נשיא בית המשפט העליון" בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ובתמורה זכה לעוד נשיא עצבני. הפעם בוז'י הרצוג.

"הלב שלי שותת דם", נאם הרצוג, והמשיך בכך את מסורת ריבלין לשתף את האומה במיחושיו, "יש הבדל בין ויכוח עקרוני (...) לבין חוסר נימוס, פגיעה בכבוד האדם, פגיעה בכבוד רשויות אחרות ופגיעה בכבוד שופטי ישראל". כבוד האדם, לא פחות. מרוב התרגשות שכח הרצוג שעמית אינו אדם. הוא הנשיא מטעם עצמו של בית המשפט העליון! "אדוני הנשיא, נשיא בית המשפט העליון, אני מקבל אותך בברכה", סיים הרצוג את דבריו. הפעם שכח שהכנסת היא ביתם של נבחרי הציבור. ברכתו לא תופסת שם.

בט"ו בשבט האחרון לא הוזמן עמית לאירועי יום ההולדת של הכנסת. ממילא הוא לא מסתדר עם דמוקרטיה, ומכאן גם לא עם סמכותה של הכנסת לחוקק. הוא הרי כבר התריע בנאום לפני שבוע על "מבול החקיקה שמתרגש עלינו", ורמז "נצטרך להתייחס לכך". וכשעמית אומר "נתייחס", הוא מתכוון אך ורק לפסילת חוקים, צווים על תנאי וכל הארסנל שהשתמש בו עד עכשיו כדי למנוע את מה שכינה "דמוקרטיה של כיתה ד'", כלומר: שלטון הרוב.

ההחלטה שלא להזמין את עמית לכנסת לא התקבלה יפה כמו שהתקבלו הנבצרויות של ריבלין וחיות מאירועים דומים. הו, לא. האופוזיציה החרימה את כינוס המליאה, והרצוג - כמו חיות לפניו - המציא לעצמו "אילוצי לו"ז" והעביר הודעה מ"סביבת הנשיא" שעל פיה "אפשר להגיד על הנשיא הרבה דברים, אבל לא שהוא מחרים".

אפשר להגיד על הרצוג הרבה דברים, כנ"ל על עמית. אחד מהם הוא ששניהם חולקים אותו בוז לדמוקרטיה ולנבחרי הציבור, ולכן נוכחותם בבית הנבחרים מיותרת. גם של זה שלא הוזמן וגם של ההוא עם אילוצי הלו"ז.