כרטיסים להצגת חייו. יכול להיות שזו הזדמנות נדירה. יכול להיות שלאחר 80 שנות או"ם, ניתן עכשיו, בגלל צירוף נסיבות, להקים סוף סוף מועדון בינלאומי של כל מדינות העולם המוגדרות על ידי הגורמים המעריכים עמידה במדדי הדמוקרטיה, "דמוקרטיות" או "דמוקרטיות חלקיות". האו"ם ימשיך למלא את תפקיד הארגון הראשון בהיסטוריה המכנס את כל מדינות העולם, והמאפשר, גם לאויבים, לדבר זה עם זה, ואילו גוש המדינות הדמוקרטיות יוכל לקבל החלטות בהתאם לערכים דמוקרטיים וליברליים, ולאפשר לחבריו להפעיל כוח על מנת להילחם במקרים קיצוניים של מדיניות אכזרית ורמיסת זכויות האדם.
ברגע כזה, כאשר האו"ם נחלש, ובגלל דלתו הפתוחה בפני כל מדינה הרוצה להיות חברה בו, הוא מוצא עצמו בוחר בנציגים של דיקטטורות מובהקות למוסדות כמו ראשות המועצה לזכויות האדם, ממש מתבקשת התארגנות חדשה של המדינות הדמוקרטיות, שתוכל לייצר אמנות בינלאומיות מעודכנות, ולהקים זרוע שתאכוף את החלטותיה.
אבל טראמפ עושה את ההיפך. הוא מנסה להפוך את "מועצת השלום" שהועיד, בתחילה, לרצועת עזה, לארגון שיחליף את האו"ם אך יהיה בן דמותו. עד לכתיבת שורות אלו כבר הביעו כמה ממנהיגי המדינות הסמכותניות ביותר בעולם את נכונותם להשתתף בארגון שטראמפ יעמוד בראשו כל חייו, וגם יקבע את יורשו. כרטיס הכניסה למועדון, מיליארד דולר, מעיד, גם הוא, משהו על כוונת מייסדו: טראמפ יוזם את הצגת חייו ומוכר כרטיסים ביוקר.
לכאורה מדובר בכישלון מובטח מראש. מי ייקח ברצינות מן ארגון שכזה, הסובב כולו סביב איש אחד? אבל במקום לקנות כרטיסים מצד אחד ולהתנער מצד שני, צריך להימצא מישהו בהצגת "בגדי המלך" שילחש על אזנו של מנהיג העולם החופשי, שזוהי ההזדמנות שלו. הוא יכול לנסות להקים את הארגון הדמוקרטי העולמי, ולזכות בתהילת עולם.
דיון מיותר במעמד צד אחד. לאחר שמליאת הכנסת אישרה את הקמתה של ועדת חקירה לאומית לאירועי 7 באוקטובר, בהיעדר חברי כנסת מן האופוזיציה, המשיכו השבוע ועדות הכנסת, לדון בהכנת החוק לקריאות הבאות.
יותר משנתיים חלפו. רוב האנשים שהיו מופקדים על ביטחוננו בשמיני עצרת הנורא כבר אינם בתפקיד. כמעט כל מי שהיו מופקדים על מדיניותה של ישראל באותו יום, ונשבעו בנקיטת חפץ, מיד לאחריו, כי בתום המלחמה ידרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק, נותרו במקומם. מי שרצה למנוע בכל מחיר ועדה כזו, על פי החוק הקיים, הצליח לדחות אותה, ולהעמיד את העדויות שיישמעו בפניה בסימני שאלה רבים, לנוכח העובדה שהזמן החולף הוא משכיח העובדות היעיל ביקום.
אבל לא הכול נשכח ולא הכול יישכח. הצבא השקיע הרבה בחקירות שערך. מבקר המדינה חקר. העיתונות חקרה. העולם לא המתין לוועדת החקירה הרשמית. התגלו טעויות רבות, ונחשפו חולשות לא מעטות. הסתבר שחלק מן המפקדים לא התאימו לתפקידיהם, ואכן, רובם ככולם הועברו מהם. אבל דבר אחד ברור, והוא איננו מחייב שום ועדת חקירה: אין מדובר בשגיאות טקטיות שתמיד היו ותמיד יהיו, גם אם הן ילבשו צורות אחרות. מדובר בשתי הכרעות אסטרטגיות שעלו לישראל מחיר יקר מאוד של דם ודמים: האחת - העדפה גלויה ומשודרת של החמאס, השולל את זכות קיומה של ישראל ומחוייב להשמידה, על פני אש"פ שחתם עם ישראל הסכם מדיני, ומתאם עם ישראל עניינים ביטחוניים מדי יום. השנייה - סירוב לעסוק, מראש, בבוקר שלאחר המלחמה, שבגללו אנו מקבלים בימים אלה את טורקיה של ארדואן בעזה, בלי שחמאס יתפרק מנשקו. שתי ההחלטות המוטעות הללו התקבלו, אישית, על ידי אותו אדם.
כמעט כל בר דעת מבין את חשיבות הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, ואת הצורך ללמוד ממסקנותיה כפי שנעשה בעבר, אבל באשר למסקנות האישיות - כבר אין בה צורך.
