ראש ממשלת שום מקום: השכונה הכי מפתיעה במזה"ת

איך נראים החיים ב־Nowhere Land? חיים שהם גם כאן וגם שם, או אולי לא כאן ולא שם? בכניסה למחסום קלנדיה שלט אדום, שאותיותיו הזוהרות בלבן מזהירות: "הכניסה לישראלים אסורה". גם הווייז משמיע קולות של אי־נחת ומתריע מפני כניסה לאזור מסוכן. בתוך הרכב של נאדרה ג'בר דווקא מרגיש בטוח. הקול השקט והרגוע שלה משרה שלווה שמלווה אותנו כל הדרך בואכה כפר עקב, בנתיב ממול ים של מכוניות צפופות העומדות וזזות באי־סדר מכושף בתור למחסום קלנדיה.

רוח חורפית מפיחה חיים בערימות פסולת הבנייה ושקיות הזבל. המחסום מאחורינו, ואנחנו נוסעים סמוך לגדר ההפרדה, שאת קירות הבטון הכעורים שלה ניסו לייפות עם ציורי חוץ ענקיים. ניסיון נחמד, אבל הכיעור הוא רק הבעיה הקטנה של הגדר. הבעיה האקוטית יותר היא התוואי המטופש שבו הוקמה, שאיננו חופף לשטח המוניציפלי של ירושלים. כאן, בצפון העיר, נבנה המכשול כך ששדה התעופה עטרות ז"ל יהיה בתוך הגדר, מפלט למקרה של מצור על ירושלים (ככה זה כשנלחמים את מלחמות האתמול). ואילו כפר עקב הסמוך, היושב בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים, הוצא אל מחוץ לגדר ההפרדה, אל המרחב שבשליטת הרשות הפלסטינית.

"הכיכר המבולגנת הזו היא בשטח של הרשות הפלסטינית, וחייבים לעבור דרכה כדי להגיע לכפר עקב. הכביש פה בהמשך, וכפר עקב, הם כבר חלק מהשטח של ירושלים", מסבירה נאדרה, תושבת אבו גוש ואם לארבעה, שנענתה לבקשתי ללוות אותנו לסיור בירושלים שמעבר לגדר. היא כבר 15 שנה מנהלת את המנהל הקהילתי בעוטף ירושלים, שהוקם בשנת 2006 סמוך לבניית גדר ההפרדה. זו ההגדרה הרשמית של התפקיד המורכב שלה. בסוף הסיור היא תקבל ממני – בלב שלם ובלי שמץ של חנופה – את התואר ראשת ממשלת ארץ שום מקום. היא אפילו הקימה "קריית ממשלה" במחסום קלנדיה עצמו. עוד נגיע לזה.

אל הסיור מצטרף גם אודי שחם, דובר בעיריית ירושלים, שהשפה והתרבות הערבית הן חלק מהזהות שלו. הנהלים מחייבים שכניסת ישראלים, בטח עובדי עירייה, תיעשה בליווי צבאי. מי שאמורה לספק את הליווי זו חטיבת בנימין, אבל יש לה צרות גדולות יותר, כך שאודי ונאדרה עוקפים את הנהלים. הם מבקרים בכפר עקב תכופות וכלל לא מבקשים ליווי. כך גם הפעם.

אודי ממליץ לנעמה הצלמת ולי לשחרר את חגורת הבטיחות, כדי שלא יזהו שאנחנו לא מקומיות. החוק הלא כתוב הראשון בארץ שום מקום הוא לא לציית לחוק. בירושלים נוהגים כמו בירושלים, בכפר עקב נוהגים במקרה הטוב בלי לאותת, במקרה הפחות טוב עם פעוטה על הברכיים שאוחזת בהגה וזוג עיניה הגדולות קורנות בגאווה. הבעיה היא שבכפר עקב שעות הנהיגה הן ארוכות במיוחד. צפיפות אנושית, דרכים צרות בין גורדי שחקים, היעדרם של מדרכות ורמזורים, דוכני עסקים על שפת הכבישים – כל אלה יוצרים עומסי תנועה אינסופיים. הכל תקוע. אם תרצה לצאת מכאן לירושלים, תעמוד שוב בפקק במחסום.

רק הדרך לרמאללה פתוחה ואפילו מזמינה. ניסינו אותה. אין שום גבול או סימן מפריד בין כפר עקב לרמאללה, הכל רצף אורבני אחד. איך בכל זאת זיהינו? לפתע הכביש הצר הפך לרחב, ומדרכות של ממש צצו, הרחובות נקיים, ורמזורים מכוונים את התנועה כיאה לעיר מודרנית. ויש אפילו שוטרים, מה שאי אפשר למצוא ביומיום בכפר עקב. על הכביש הראשי בשכונת אל־בירה ברמאללה, הנושקת לכפר עקב, חלפו על פנינו שוטרים פלסטינים הנעים על רכב חמוד בגודל של מכונית צעצוע. חוזרים אל הכאוס של כפר עקב, על הכביש מכוניות עם לוחית ישראלית צהובה לצד לוחית זהות פלסטינית לבנה.

על פי הערכות, כי אין שום גורם רשמי שפוקד את אוכלוסיית שום מקום, בכפר עקב חיים כ־100 אלף איש. רובם מחזיקים בתושבות ישראלית, כמו 95 אחוז מערביי מזרח ירושלים, מעטים עם תעודת זהות כחולה, והיתר הם פלסטינים שמחכים להכרה בתהליך של איחוד משפחות. יש גם כפר עקב הפלסטיני, הצמוד לזה הישראלי ובו חיים כ־6,000 תושבים תחת הרשות הפלסטינית, ובו המרחב נותר כפרי ונטול גורדי שחקים.

מדוע הפכה כפר עקב הישראלית לאחד המרכזים העירוניים הצפופים ביותר בעולם? בעיקר מפני שהיא אבן שואבת למשפרי דיור ממזרח ירושלים. כאן הם יכולים לקנות בתים מרווחים יחסית בזול, אך ליהנות מזכויות סוציאליות. כפר עקב יקרה יותר מרמאללה, אך זולה בהרבה מהעיר העתיקה וגם מבית חנינא. עבור תושבי מזרח ירושלים, אשר חייבים להוכיח בכל רגע שמרכז חייהם בירושלים כדי לא לאבד את תושבותם, כפר עקב היא פתרון זול. הביקוש הרב יצר את "מפלצות הבטון" – גורדי השחקים של כפר עקב הבנויים צמודים זה לזה, חלון נושק לחלון, עם צוהר דקיק לפיסת שמיים. כאן המושג "תכנון עירוני" הוחלף במושג "מקסום משאבות בטון". קבלנים בונים מגדלים של 15 קומות ללא פיקוח. אודי מספר לנו ששאל פעם קבלן למה דווקא 15 קומות, והקבלן הסביר לו שזה הכי הרבה שהמשאבה הרגילה יכולה לעשות. מאז השתפרו המשאבות, והבניינים החדשים מתנוססים לגובה של 18 קומות.

כבר אין הצפות

אל תוך הכאוס העירוני הזה מגיעה נאדרה מהשקט הפסטורלי של אבו גוש. היא אשת ניהול וחינוך שלמדה ב"דוד ילין", ובשעות הפנאי שלה רוכבת על סוסים. כשהציעה לה החברה למתנ"סים את התפקיד במנהל הקהילתי, לא ידעה למה היא נכנסת. "לא ידעתי שיש עוטף ירושלים", היא מספרת בכנות. "ידעתי שיש מזרח ירושלים, אבל המושג הזה, 'העוטף', היה לי חדש".

ההתחלה לא היתה פשוטה. "דרכתי על זבל, פשוטו כמשמעו", היא מספרת. "מכרזי הניקיון בשכונה היו מותאמים אז ל־20,000 איש בלבד, בעוד שבפועל חיו פה פי שלושה. היום בכל לילה יש פה פינוי של אשפה, אבל את רואה שכבר בשעת הצהריים כל הפחים מלאים. יש לי קבוצת ווטסאפ יחד עם עובדי הניקיון ועם המנהל הראשי של שירותי הניקיון בעיר. בכל מפגע אנחנו משתדלים לטפל בהקדם. עשינו שינוי גדול, אבל יש עוד הרבה עבודה".

אל תחומי הטיפול בתשתיות היא נשאבה בשל אהבתה לניהול פרויקטים גדולים ומורכבים, וגם מפני שהבינה כי בלי להוכיח יכולת בתחום המצטייר כגברי היא לא תצליח בתפקידה. "קודמי בתפקיד היה גבר יהודי. אז מצד אחד התושבים ראו שיש מישהי שמדברת בשפה שלהם, ומתחברת לקהילה ממקום של הבנה עמוקה של הצרכים שלהם כבני אדם. אבל מצד שני היותי אישה בחברה מסורתית שבה הסמכות נתונה בידי הגברים העמידה אותי במבחן. התושבים הגברים אמרו לי: 'איך נשלח את האישה והילדים לחוג במנהל הקהילתי אם כל הרחוב מוצף?'"

כך, כדי לזכות באמון התושבים, נאדרה הפכה את הבאת התשתיות הפיזיות לרמה שמאפשרת חיים למשימת חייה. אחד ממיזמי הדגל שהסתיים ב־2023 היה הסדרת מערכת הניקוז בשכונה, צעד קריטי במקום שבו כל גשם הפך את הרחובות לנהרות של בוץ וביוב. "הצפות של הרחובות והבתים בכפר עקב כיכבו בעיתונים. בהתחלה חשבנו לטפל בזה באמצעות חפירה מתחת לבתים, אבל בגלל הצפיפות הבנו שזה לא אפשרי. הקמנו מערכת ניקוז שאוספת את המים לפני שהם מגיעים לכפר עקב, ומזרימה אותם בצינורות לאורך גדר ההפרדה. זה היה פרויקט מורכב מאוד שהיו מעורבים בו גורמים רבים. הצלחנו למנוע 90 אחוז מההצפות, והיתר באמת בלתי פתיר. אין כלי תקשורת שיפרסם כותרת 'כבר אין הצפות בכפר עקב', אז הציבור לא מכיר את זה", היא מגחכת בצער.

"פרויקט נוסף שקידמנו הוא הסדרת הכתובות ומתן שמות לרחובות. בלי ניקוז ובלי כתובת אי אפשר לנהל שכונה. בשלב מסוים הגורמים מעלי בחברה למתנ"סים אמרו לי שאני צריכה לא לשכוח שעיקר התפקיד שלי זה קהילה ולא תשתיות", היא צוחקת.

נאדרה ג'בר: "קודמי בתפקיד היה גבר יהודי. אז מצד אחד התושבים ראו שיש מישהי שמדברת בשפה שלהם, ומתחברת לקהילה ממקום של הבנה עמוקה של הצרכים שלהם כבני אדם. אבל מצד שני היותי אישה בחברה מסורתית שבה הסמכות נתונה בידי הגברים העמידה אותי במבחן"

היא לא באמת שכחה. ביקור במרכז הקהילתי בכפר עקב מוכיח זאת. זהו מבנה מטופח בן ארבע קומות סמוך לגדר ההפרדה ששכרה העירייה בשכונה. בכניסה שלט בערבית ובעברית עם סמל של עיריית ירושלים. "בעבר לא יכולנו לשים שלט כזה פה, אבל כיום השלט כאן לא מפריע לאף אחד", אומרת נאדרה. המקום שוקק חיים, ובכל יום מגיעים אליו כ־500 מבוגרים וילדים. אחר הצהריים מתקיימים פה חוגי מוזיקה ועברית לילדים. מכאן גם יוצאים לטיולים ופעילויות מחוץ לכפר עקב.

שלוש פעמים בשבוע יש פה פעילות במועדון הקשישים, שמקבלים גם ארוחה חמה. על התחזוקה והניקיון במועדון אחראים בעלי צרכים מיוחדים שעובדים בתעסוקה מוגנת, וזוכים גם לפעילות חברתית אחרי העבודה. בבוקר הפעילות דלילה יותר, אך בהחלט מרשימה. אנחנו עוברים בין הקבוצות השונות. באחד החדרים כמה עשרות נשים מבוגרות יושבות במעגל. אני מציצה מחלון הדלת ורואה אותן מתפקעות מצחוק. נכנסים פנימה, והן משתפות אותנו בפעילות ומבקשות גם מאיתנו לבחור אימוג'י המתאר את מצב הרוח מתוך הכרטיסיות שפרושות על השולחן. השיחה מתנהלת בערבית, ונאדרה ואודי משמשים כמתורגמנים.

אני מבקשת מהנשים לענות לשאלה מה הכי טוב בכפר עקב ומה הכי רע. הן סוערות ונרגשות כמו נערות מתבגרות. "הכי טוב בכפר עקב זו הקבוצה שלנו כאן", אומרת אחת, וכולן מריעות. ו"הכי רע זה הלחץ הנפשי מהחיים בתוך הבלגן, צפיפות ופקקים. כדי להגיע לתור לרופא בשייח' ג'ראח אני צריכה לעמוד שעתיים-שלוש במחסום", אומרת שנייה, וגל צונאמי על קשיי החיים פורץ מהן. אנחנו בורחים לקבוצה אחרת בקומה הבאה. כמה עשרות גברים יושבים מסביב לשולחנות עגולים, משחקים רמי בקלפים, פורטים על עוד, שרים עבד אל־חלים ושותים קפה.

פעילת תנזים

מהמרפסת אפשר לראות את גדר ההפרדה שנראית לפתע נמוכה, חסרת תוחלת וכל כך לא הגיונית. משמאל מחסום קלנדיה, מולנו מישור רחב וירוק – שדה התעופה עטרות שכבר הושבת מזמן, ועל פי החלטת הממשלה יהפוך לשכונה חרדית שוקקת. אין ספק שיהיה פה שמח. מימין מגרש ריק עם גרוטאות. "נקים פה בקרוב מגרשי כדורגל. התוכניות אושרו ואנחנו בשלב המכרז", מסבירה נאדרה. חדר אחר הוא מועדון לאימהות. הפעילות הסתיימה ונותרו במקום רק שתי נשים עם ילדים קטנים.

הן מתנדבות בצוות חשיבה לשיפור החיים בכפר עקב והן חלק מקבוצה גדולה יותר של אימהות שמגיעות בקביעות לפעילות ונהנות מסדנאות שונות, בזמן שהילדים משחקים במשחקייה היפהפייה שבמתחם. אחת מהן היא פלסטין בת 42, אם לשישה שלמדה ניהול וכלכלה. השנייה היא יארה בת 33, אם לחמישה שלמדה תזונה. שתיהן משכילות אך לא עובדות ומגדלות את הילדים. אני שואלת אם הן מרגישות ירושלמיות, והן עונות: כן, בטח. הן גרות כבר עשר שנים בכפר עקב, אבל שתיהן במקור מאזור חברון. הן נישאו לגברים עם תושבות ישראלית והן בתהליך לקבלת תושבות ישראלית במסגרת איחוד משפחות.

"הנשים בכפר עקב הן כוח אדיר", אומרת נאדרה. "מחלקות הנשים, הנוער והגיל השלישי שהקמנו הפכו לעוגן קהילתי. יש לי פה 13 עובדים מרכזיים קבועים, כולן נשים חוץ מאחד, שגם אותו אחליף בסוף באישה", היא צוחקת. כאישה, היא מצליחה לרכך קונפליקטים שגברים אולי היו מחריפים ומצליחה לבסס את סמכותה בעדינות ובחוכמה, גם מול הנהגות מקומיות קשוחות. כיום הגברים מתייחסים אליה בכבוד ורואים בה את זו שנלחמת עבורם על הפקקים, הביוב ועתיד הילדים.

מי שמנהלת את המרכז הקהילתי היא נג'וא חסין. כבר 15 שנים היא בכפר עקב, שאליה עברה משכונת ראס אל־עמוד. "בעבר הגישה הרווחת היתה שאנשים לא רצו שום קשר עם העירייה והייתי מקבלת הערות ברחוב על העבודה שלי", אומרת נג'וא. "אבל זה השתנה. היום אנשים רואים שיש פה שירותים טובים ומאות מגיעים בכל יום. יש ביקוש גדול, ואנחנו צריכים להרחיב את הפעילות".
תוך כדי השיחה עם נג'וא, שמלווה אותנו גם בנסיעה לרמאללה, מילה אחת שאני מזהה בתוך הערבית שלה מקפיצה אותי – "תנזים". בי זה מעורר אסוציאציה לפעילי טרור, אבל הכוונה שלה בדיוק הפוכה. תנזים משמעו ארגון, סדר ומשמעת, מסביר אודי, זה מהשורש נ-ז-ם, כמו רסן. נג'וא אמרה שהתושבים כאן משוועים למציאות קבועה של משטרה שתעשה פה סדר.

לכפר עקב נוצר דימוי של מקום עוין ומסוכן. אכן, "שטח ההפקר" הזה הפך בעבר לא פעם למוקד שבו מתנגשים חופש התנועה הישראלי עם תשתיות טרור פלסטיניות. העובדה שתושבי הכפר מחזיקים בתעודות המאפשרות תנועה חופשית בירושלים נוצלה בעבר על ידי ארגוני טרור. האירוע הקשה ביותר שנחקק בזיכרון הציבורי היה הפיגוע הכפול בכניסה לירושלים ובצומת רמות בנובמבר 2022 שבו נרצחו שני יהודים. המחבל שהניח את המטענים היה מהנדס תושב כפר עקב, שהשתמש במעמדו כתושב כדי לנוע ללא הפרעה ולזרוע מוות. לא היה זה מקרה בודד – לאורך השנים יצאו מהשכונה מפגעים נוספים, חלקם למבצעי דקירה בשער שכם וחלקם כחלק מחוליות ירי שפעלו באזור קלנדיה. דווקא מלחמת חרבות ברזל התאפיינה בשקט יחסי מצד תושבי כפר עקב. בחודשים הראשונים היה כפר עקב תחת סגר, בהמשך מחסום קלנדיה עבד במתכונת מצומצמת. עד היום לא שב המחסום לפעילות מלאה וחלק מנתיביו סגורים, מה שמגביר את הפקקים במחסום ומקשה על תושבי כפר עקב, תושבי ירושלים לפחות על הנייר, להגיע לעיר הבירה.

"בסופו של דבר, רוב רובם של תושבי כפר עקב הם אנשים נורמטיביים. בתוך המגדלים הגבוהים הללו שהוקמו בלי שום פיקוח וחוק חיים סמנכ"לים של חברות גדולות, או סתם אנשים משכילים מהמעמד הבינוני, או אנשים עובדים כמו נהגי מוניות ואוטובוסים. כולם נורמטיביים לחלוטין שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית ורוצים לנהל חיים נורמליים בתוך האי־נורמליות הזו", אומרת נאדרה. "את רואה שאין פה עוינות ומקבלים אותנו בחיוך. אף פעם לא חשתי כאן מאוימת".

חיים נורמליים

בתוך הוואקום השלטוני עיריית ירושלים מתאמצת להנכיח ריבונות. לפני כשלושה שבועות העירייה, יחד עם צה"ל ומשטרת ישראל, יצאה למבצע אכיפה נרחב בכפר עקב. זה לא היה מבצע צבאי למעצר מבוקשים, אלא מבצע אזרחי להחזרת הכבישים לתושבים. 100 פקחים ועובדי עירייה פשטו על הכביש הראשי והסירו פלישות בלתי חוקיות של דוכנים ובתי עסק שחסמו את התנועה. המספרים של המבצע מדברים בעד עצמם: 164 דוחות חניה, 155 דוחות על עישון והשלכת אשפה, וכ־100 הריסות של מפגעים במרחב הציבורי, כולל שלטי חוצות פיראטיים ומבנים ארעיים. אפילו שבעה רכבים גנובים אותרו בשטח הכפר. מבחינת העירייה, זו היתה הצהרת כוונות: אנחנו כאן גם מעבר לגדר. אבל בסופו של דבר, במרחב שבו עשרות אלפי בניינים לא חוקיים, מדובר בטיפה באוקיינוס.

אבל השינוי העמוק ביותר, זה שנאדרה גאה בו במיוחד, קורה בתוך בתי הספר וגני הילדים. בעבר רוב מוחלט של התלמידים בכפר עקב למדו את תוכנית הלימודים הפלסטינית (התווג'יהי). בשנת 2022 היו רק 31 תלמידים בכל כפר עקב שלמדו לבגרות ישראלית. כיום, בשנת 2026, המספר זינק ל־1,609 תלמידים. "אנחנו לא מכריחים אף אחד לבחור בתוכנית הלימוד הישראלית", מסבירה נאדרה, "אבל המדיניות של ראש העיר היא שכל בית ספר חדש שנבנה יוקצה לתוכנית הבגרות הישראלית. ההורים מבינים שזה מה שיאפשר לילד שלהם להגיע לאוניברסיטה ולמצוא עבודה בירושלים".

במזרח ירושלים כולה המגמה דומה: זינוק מ־5,000 תלמידים ב־2019 ליותר מ־25,000 כיום. בכפר עקב פועלים 14 גני ילדים של העירייה, אך רק 6 בתי ספר רשמיים, אל מול 23 בתי ספר המשתייכים לזרם המוכר שאינו רשמי. בסיור בשכונה אנחנו רואים את סמלי עיריית ירושלים מתנוססים בגאון בכניסה למרחבים החינוכיים. בנסיעתנו בדרכים החנוקות נאדרה מצביעה על שטח מוגבה ומגודר של כ־90 דונם. זהו מתחם בבעלות המדינה שבמשך שנים פעל בו מוסד הכשרה של האו"ם. כעת עיריית ירושלים מקדמת בו פרויקט ענק: קומפלקס של שישה מוסדות חינוך, 140 כיתות לימוד – כולן עם תוכנית לימודים ישראלית – ולצידן מתנ"ס, בריכה, ספורטק, מעונות יום ופארק. "זה הולך לשנות את כל פני השכונה", היא אומרת בביטחון. תוכנית דומה עם 120 כיתות לימוד חדשות כבר נמצאת בביצוע במחנה הפליטים שועפאט, שגם הוא נמצא באותו הסטטוס – בתוך ירושלים אך מחוץ לגדר.

חזרה למחסום קלנדיה. אנחנו עוקפים משמאל את התור הארוך בנתיב התחבורה הציבורית שמשמש גם כמסלול VIP. לפנינו אוטובוס קו 218 שמחבר בין שער שכם לרמאללה, ואפשר לשלם בו ברב־קו ישראלי. השער הכחול נפתח גם לנו, בלא שום בידוק ועיכוב, הודות לנאדרה המוכרת כאן לכל. בסופו של דבר המחסום והמבנים שלצידו הם הממלכה שלה. כאן גם המשרד הקבוע שלה, שצילומי סוסים מקשטים את קירותיו. היא פותחת וילון גדול בחדרה ומעבירה אותנו דרך דלת הזכוכית אל מתחם רחב ידיים שבו יושבים ברוגע אנשים רבים. "את המקום הזה מכנים קריית הממשלה", היא מסבירה. "בגלל שאין עדיין שירותים ממשלתיים בתוך כפר עקב הקמנו פה מתחם שיש בו שירותי דואר, ביטוח לאומי, לשכת אוכלוסין ואפילו עמדת רב־קו. פעם התושבים היו מפחדים למסור תעודת זהות כי הם חששו שישתמשו בזה לצרכים ביטחוניים. היום אנשים קובעים תור מראש, מגיעים בזמן ובאים לקבל שירות". את המעבר עצמו, שנראה כמו מעבר גבול לכל דבר ועניין, עם בידוק ביטחוני קפדני, דאגה נאדרה לקשט עם צילומי ענק של תמונות מירושלים שהיא בחרה בעצמה, כדי להעניק תחושה אזרחית ונעימה יותר. האם זה עוד פלסטר לאנומליה שיצרה גדר ההפרדה, או שמא סמל לשינוי עומק?

"המטרה שלי היא שאפשר יהיה לחיות בכפר עקב חיים נורמליים", אני נזכרת במילים שאמרה לי נאדרה בתחילת הסיור. קשה לומר שהאופן המופקר שבו מנהלת מדינת ישראל את השכונות הירושלמיות שמעבר לגדר מאפשר חיים נורמליים. אפילו אמבולנס או ניידת כיבוי אש ישראליים מנועים מלהיכנס לכפר עקב, ובמקומם מגיעים רכבי חירום מהרשות הפלסטינית. אבל תחת החזון של עיריית ירושלים והמנהיגות השקטה של נאדרה, ראשת ממשלת ארץ שום מקום, המילה "נורמליות" מתחילה אט־אט לקבל צורה, ובעיקר תקווה.

"כפר עקב, כמו שאר השכונות מחוץ לגדר, הינו חלק בלתי נפרד מירושלים, כך היה וכך יוסיף להיות", נמסר מראש העיר, משה ליאון. "עיריית ירושלים בראשותי הרימה את הכפפה, אחרי שנים של הזנחה, והחלה בהכנסת שירותים עירוניים לתוך השכונה והמשיכה בפתיחת מוסדות חינוך וחברה. אנו עדים לכך שכמו בשאר חלקי מזרח ירושלים יש ביקוש אדיר לחינוך הישראלי, ולכן אנו שוקדים על פיתוח קריית החינוך שתספק מענה לאלפי תלמידות ותלמידים בשכונה ותיצור חינוך איכותי ברמה הגבוהה ביותר, קרוב לבית. לאחרונה התחלנו בפעילות אכיפה לשיפור המרחב הציבורי. הצלחנו להביא לשולחן את הצבא, את המשטרה וגורמים אחרים, ויחד נכנסנו לפעילות שבמסגרתה פינינו צירים והקלנו את עומסי התנועה. התגובות שקיבלנו היו חיוביות, התושבים שמחו ובירכו, ורבים שאלו מתי ייצאו לדרך מבצעים נוספים. אני מקווה שאלו ייצאו לדרך בהקדם, ולצד האכיפה יבוצע גם שיפור ושדרוג המרחב הציבורי עם פרחים, עצים, גינות, מגרשים, ועוד. אנו עובדים בצמוד למינהל הקהילתי אשר מביא לפתחנו את קולות התושבים, ושיתוף הפעולה הזה מניב פירות. נמשיך לעבוד יחד ולבסס את מקומה של עיריית ירושלים בשכונה זו, על אף האתגרים והקשיים".