לא רק ההשפלה: הדבר המדהים באמת בלכידת נשיא ונצואלה

אימפריות נופלות לאט, הם אומרים, ולפעמים צודקים. כי המהירות שבה איבד ניקולאס מדורו את אימפריית הנפט (והסמים) שלו אינה עניין שבשגרה. מבצע צבאי אמריקני באורך שעה וחצי, ונקסט ת'ינג יו נואו - הנה מדורו ורעייתו, סיליה פלורס, מובלים באזיקים שפלי קומה ומובסים אל בית המשפט בניו יורק.

אני זוכר את הרגע ההוא שבו ההמונים בעיראק הפילו את הפסל הענק בדמותו של סדאם חוסיין בלב בגדד. הפסל נפל, על מימדיו האפיים, וכשפגש בקרקע והתנפץ, חרתה ההיסטוריה את הרגע שיסמל את נפילת הדיקטטורה המפלצתית שלו.

הביטו בנשיא ונצואלה ורעייתו, מובלים לדיון בעניינם בבית המשפט בניו יורק כאילו היו "אל צ'אפו" גוזמן או ג'ון גוטי, אל השלב הבא בקריירה שלהם - מעצר פדרלי. רק שלושה ימים קודם לכן שלטו השניים באגרוף ברזל במדינה עתירת המשאבים, והנה - עכשיו תם שלטון מדורו והתחיל שלטון טראמפ.

המהירות הזאת שבה ההיסטוריה מסתחררת לנגד עינינו היא עניין מערער עבור כל אדם, אבל בעיקר - שוו בנפשכם את אזרחי ונצואלה ותחושותיהם ביום שישי, ואת מצבם הנפשי והלאומי בשבת בערב. דבר והיפוכו. או היפוכו של משהו אחר. משהו שאי אפשר באמת לעבד בכזאת מהירות.

כך או אחרת - אמריקה, שהמציאה את הקולנוע ואת הוליווד עצמה, יודעת להעמיד תמונות שיעוררו אפקט רב־עוצמה אצל צופיהן. והתמונה הזאת נועדה לשרת מסר אחד - אנחנו אמריקה, ואנחנו אדוני העולם, וכשאנו כובשים, אנחנו מתעדים זאת בדרך שבה העין תבין מצוין - מי שמתעסק עם אמריקה יגמור כך, מובל באזיקים לטקס משפיל שסיומו מאסר עולם. למען יראו וייראו. והעולם מתיירא השבוע מפני אמריקה. ואגב, כנראה טוב שכך.