אמריקה בישראל: שגעת נתניהו הפכה רשמית למחלה

מקס ובר צדק

ביום שלישי הגיע אלי הספר של ויקטור דיוויס הנסון "מלחמה, סוף", בהוצאת שיבולת. מייד אחרי שחילצתי אותו מהמעטפה ראיתי דיווח שהנסון, אחד ההיסטוריונים הצבאיים הנחשבים ביותר בארה"ב ואוהד ישראל, נכנס באותו יום לניתוח מסובך במרכז הרפואי של סטנפורד בקליפורניה. לפי מה שהנסון עצמו אמר לצופיו בפודקאסט שלו, זה נשמע כמו עניין של חיים ומוות. אנחנו לא רוצים שהאיש הזה יעשה עכשיו צ'קאאוט.

באחד הדיווחים הזכירו שוויקטור דיוויס הנסון אמר בשנת 2022 שארה"ב מתמודדת עם התפרצות של "שגעת" תחת נשיאותו של ג'ו ביידן. "אנחנו בסיטואציה מהפכנית", אמר הנסון, "המטרה שלה היא להרוס אדם מסוים, את דונלד טראמפ".

לא קשה לתרגם את זה לשפה ישראלית מקומית. אנחנו בסיטואציה מהפכנית, שבמוקד שלה המטרה להרוס אדם אחד ושמו בנימין נתניהו. ניסיונות ההשמדה של נתניהו הם לא עניין של שלוש השנים האחרונות, אבל למצב של שגעת מהפכנית המחלה הזאת הגיעה רק בשלוש השנים האחרונות. הסימפטום הבולט ביותר לכך הוא הצמד גלי בהרב־מיארה המודחת ויצחק עמית. הם מגשימים את נבואתו הקודרת של אבי הסוציולוגים מקס ובר שלפיה ברגע ש"אנשי המקצוע", "המומחים", הפקידים, ישתלטו על "המדינה" וינטרלו את הפוליטיקאים שלכאורה לא מבינים שום דבר, הם יעמידו את עצם קיומה של "המדינה" בסכנה.

וזה מה שקרה בשלוש השנים האחרונות. עמית ובהרב־מיארה מובילים מערכה רחבה ודורסנית לחסימה ולנטרול כל פעולה של הממשלה. עכשיו העלו על המוקד את מבקר המדינה, ושאלת הסמכות עולה במלוא החריפות. לרגע לא עלה בדעתם ששאלת הסמכות ושאלת "מי שמכם" מרצדת כמו כתובת ניאון על המצח שלהם. הם תובעים את ליטרת השלטון, אף שהם לא גוף שלטוני. אז מה זה? תאוות כוח ותחושה שאין שום מעצור.

גם קודמיו של עמית נהגו כך, אבל באיפוק מסוים. חיות ופוגלמן. גם הם היו חסרי גבולות, אבל באיפוק. חיות ניסתה להסתתר מאחורי מסך העשן הכבד של המלחמה, אבל עמית פועל במודע לחסל את חקירת הפצ"רית המודחת וסייע למניעת סילוקו של רונן בר; אפילו הנימוק שהשמיע עכשיו, שראש הממשלה ביקש מבר לבצע איזה מעקב אחר פעיל זה או אחר ב"מחאה". האם באמת לא היתה הצדקה לחקור מה עומד מאחורי ה"שגעת" המהפכנית, שהיתה מהגורמים לפרוץ 7 באוקטובר? האם מנהלי האנרכיה ומיטוט המשטר ביטאו שאיפות דמוקרטיות, או שראש הממשלה עומד בראש דמוקרטיה מתגוננת? למרבה הצער, עמית מהמר על עם ישראל שיש לו הרגל לציית לחוק, ובניגוד לתחזית של בן־גוריון הוא לא מתקומם כאשר איש אחד או שלושה או שבעה אנשים מחליטים בעצמם ומאיינים את ריבונות העם המיוצגת בכנסת. או שלפרופ' רוזנאי ולברק מדינה יש איזו דעה אחרת היכן נמצאת הריבונות.

חוזר לוויקטור דיוויס הנסון. בהקדמה לספרו "מלחמה, סוף" כותב המחבר כי "העכבות הישנות של התקופה שלאחר המלחמה... הולכות ומתפוגגות". נשברו החישוקים והטבואים שהוחדרו לתודעת המערב, ולא רק המערב, אחרי מלחמת העולם השנייה. למשל, ריבוי האיומים מצד כל דכפין להשתמש בנשק גרעיני. למשל, ירי טילים בליסטיים על אוכלוסייה אזרחית. למשל, פלישה ברברית לצורכי רצח המוני, התעללות ועינויים, אינוס ושאר מעשים סדיסטיים המכוונים נגד אוכלוסייה אזרחית. או השגעת האנרכיסטית במדינה היהודית החל מינואר 2023. גם זה סימפטום של הסרת העכבות.

הניסיונות להפיל את נתניהו או לחסל אותו ואת שלטונו נמשכו תוך כדי המלחמה. אחרי כל אלה מגיעים גם יצחק עמית וגלי בהרב־מיארה עם שימוש כוחני וחסר גבולות במערכת המשפט נגד החלטות חוקיות וסבירות לחלוטין של הממשלה והכנסת. הם לא חוששים שפריצת הגבולות שלהם תגרור תגובות דומות ברוח התחזית של בן־גוריון, כי העם לא יקבל פסיקות שרירותיות גחמניות וחסרות בסיס חוקי של שבעה אנשים שלא נבחרו לקבל החלטות במקום הכנסת והממשלה.

התרעה מאוקראינה

עכשיו, כשההתרעות למלחמה חזרו לאופנה, אני רוצה לצטט משהו שרשמתי משיחה שהתקיימה באפריל 2022, פחות מחודשיים לאחר פרוץ מלחמת אוקראינה: "מטרידים אותי יותר הסכנה והאיום שהאימפריאליזם הרוסי מציב לכל עבר. עם אידיאולוגיה אנטי־ציונית לא נוכל לעמוד מול האתגרים שרוסיה בברית עם ארצות מוסלמיות יציבו לנו בעתיד הלא רחוק. וזה מה שמעורר אצלי חשש גדול.

"...אנחנו רואים שלמלחמה באוקראינה יש הרבה השלכות וגלי הדף... זה לא רק אירופה; אם הוא מתנהג ככה מול אירופה, נראה את זה גם בסוריה ונראה את זה גם בחזיתות שלנו. (...) יכול להגיע רגע שנצטרך להשלים עם מצב שאנחנו עומדים מול ברית רוסית־אסלאמיסטית. והמצב של מלחמת ההתשה (1970-1967) ומלחמת יום הכיפורים יחזור. אני רואה כבר עכשיו איך הם מנצלים את הקלף הפלשתיני. ברגע שהם (רוסיה) במצוקה, הקלף הפלשתיני הוא מקביל למה שהיה לפני הרבה שנים הקלף האנטישמי. זה עוזר לפצל את המערב.

"(בימי טראמפ ונתניהו) הציר ארה"ב־ישראל היה מאוד עוצמתי, והנמיכו את הראש לאיראנים. ברגע שהשתנתה התמונה וקיבלנו את בנט־לפיד־ביידן, אתה מקבל את חמינאי בראש. אתה מקבל את פוטין, שפתאום צומח לממדים מפלצתיים. ואני - כן - מודאג. אני מזהה בעמדות של פוטין ושל אחרים (מסרים בעייתיים). שגריר רוסיה בביירות מדבר באותם מושגים של חיזבאללה! והדיבורים שלו על הנושא הפלשתיני ממש בשבועיים האחרונים; ואינטלקטואלים רוסים מדברים על זה שהסורים צריכים להילחם להחזיר את הריבונות שלהם על רמת הגולן. אלה דיבורים מדאיגים. מדברים ככה כי זו רוח המפקד. ואנחנו נצטרך לעמוד מול זה.

"(...) יש רוח חדשה בחשיבה הצבאית. ראיתי נייר שחיברו גבי סיבוני ותא"ל (מיל') יובל בזק, ששם הם קובעים... שחמאס, חיזבאללה וסוריה - אלה הכלים העיקריים שמשמשים את איראן. אם אתה גודע את העוצמות האלה שמסביבנו, במידה רבה אתה מחליש את איראן עצמה. אתה מנטרל אותה למעשה. ייתכן מאוד שישראל צריכה להשמיד אותם. פשוט לחסל אותם. וקודם כל, תנסה את כוחך מול חמאס. שמעתי אתמול זלזול בכוחו של חמאס מצד טל רוסו (לפניו, גדי איזנקוט בראיון לבן כספית). אני לא מקבל את זה בכלל. אני חושב שהם איום אסטרטגי. הם מטלטלים אותנו כל הזמן. הם הצליחו לגבש שליטה על ערביי ישראל. אני חושב שצה"ל חד־משמעית אולי לא צריך לחשוב על כיבוש עזה, אבל צריך לחשוב על חיסול כוחו הצבאי של חמאס. זה יעזור לנו מאוד, זה יחליש את איראן. וכן - גם את חיזבאללה...

"אני לא יודע איך. תחשבו. שיהיה לכם תרגיל בית ספר: איך לחסל את חמאס בלי להישאר (בעזה) אחרי החיסול. יכול להיות שזה פרויקט לחודשיים או משהו. תמיד יגידו, תראה מה קרה לפוטין באוקראינה. אז תחשוב יותר טוב. נוצר פולחן הטכנולוגיה בישראל. לכל בעיה ביטחונית נמצא איזה פטנט טכנולוגי לפתור את זה. וזאת כאשר הפטנט הישן של רגליים על הקרקע ופעולה ותחבולה עם מכה על הראש, זה מה שתמיד עבד. התפיסה שלכל בעיה יש פתרון טכנולוגי - מכשילה.

"עובדה שהצרה הזאת שיש לנו על סף דלתנו בדרום הארץ - ניסינו לטפל בה כמה פעמים לאורך 12 השנים האחרונות, בעיקר באמצעים של חיל האוויר, וזה נשאר על כנו. זה לא עזר". אלה הדברים שאמרתי בפודקאסט עם עדו נתניהו באפריל 2022.

מינוי מחוץ להגמוניה

תקשורת הזרם המרכזי בישראל היא כמו שטיח מקיר אל קיר. כבר שנים רבות היא משמשת הכלי העיקרי מצד גורמים זרים להונאת הציבור בישראל. תפקידה שלילי במיוחד כשמדובר ברה"מ נתניהו ושלילי עוד יותר בכך שהאליטה הישראלית, אותם שמות שאהוד ברק פעם דיבר עליהם, מכורה לעיתון "איכותי" אחד ולעוד עיתון ערב המוני. יש היזון חוזר של מקורות וכותרות, והתוצאה - תמונת מציאות מעוותת. כל משפט נתניהו הוא תולדה של המעגל הצהוב הזה.

מה שנכון לגבי המינוי של דוד זיני לראשות שב"כ נכון גם לגבי רומן גופמן, שהתמנה לראש המוסד בכפוף לאישורים וכו': "מישהו" לא מרוצה - ומתנהל קמפיין תקשורתי. זה לא קמפיין כולל. מספיק שעיתון "הארץ" מוביל משהו כדי להשיג אפקטיביות. עדיין, למרות כל השתנות המפה התקשורתית והמדיה החברתית, מה שלא התפרסם ב"הארץ" או בעוד עיתון אחר - כאילו לא קרה. זה היה ברור כבר מזמן, אבל מי שרוצה סימוכין גבוהים יותר - אמר את זה אורי אבנרי ליואלה הר־שפי בספרה משנת 77' "לא בכותרות".

החשד היחיד נגד גופמן זה שהוא נכנס למעגל הקרוב של נתניהו. כמו "הסלע האדום", אומרים ישנו מקום, לשכת נתניהו, שאיש ממנו חי עוד לא חזר. הרי אם פרשת הסוכנים המאוד לא ברורה היא דגל אדום שמסמן לשלילה או לדבר עבירה את האלוף גופמן, למה הוא בכלל קודם לדרגת אלוף? האם אלוף, חבר במטכ"ל, מפקד גזרות וחזיתות, מזכיר צבאי, לא מחויב באותה אתיקה כמו ראש המוסד? הוא לא חייב לעמוד באותן נורמות מוסריות? ומעבר לכך, שיקול דעתו של ראש הממשלה גובר על כל ההתארגנות לחיסולו של רומן גופמן. בכל מקרה, אם המינוי יאושר, גופמן ייכנס לתפקידו עם נכות. זה גם מצבו של דוד זיני. אלה שלא נושאים באחריות אבל מדברים על אחריות ממציאים פטנטים חדשים לבעלי תפקידים: מגבלות, ניגודי עניינים, סוגי פיקוח שלא לפי החוק. והתוצאות בתחום הביטחון לא טובות.

לא רק בעלי התפקידים שנכנסים לתפקידים הבכירים מהמעגלים שמחוץ להגמוניה סובלים; גם האישים שנכנסים לתפקיד ראש הממשלה או שר הביטחון. נגד ראש הממשלה הנוכחי והיועץ הקרוב אליו, השר לשעבר רון דרמר, הופעל מה שנקרא "טרור יבש". לפי השקפתם של גלי בהרב־מיארה וראש השב"כ לשעבר רונן בר, אם לא נשארים כתמי דם על הכביש או על השטיח, לא בוצעה אלימות. לא התקיים אפקט של איום והפחדה בלתי חוקיים.

אגב, גם בשיחות איום טלפוניות או פנים אל פנים מהז'אנר של סרטי המאפיה לא נוצר מגע פיזי. אבל ההתמדה בהטרדה המאיימת הקבועה, כמו שאירע לרון דרמר ולמשפחתו, יוצרת סוג של טרור. זה הטרור היבש. הוא הופך לסיוט של אישים בכירים ונבחרים. ידוע שהוא גורם לכך שרבים וטובים מסרבים להיכנס לביצה הפוליטית לא בגלל הבוץ המצחין, אלא בגלל רצח אופי, הכפשות בכל המעגל המשפחתי, ולסיכום - מדובר במחיר אנושי בלתי נסבל מבחינת משרת ציבור.

הדוגמה האחרונה, עוד לפני רומן גופמן, היא פרשת מינוי המשפטן הבכיר שיפקח וינחה את חקירת הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר־ירושלמי. לפי מה שמשפטנים מבחוץ ומבפנים אומרים, זה לא שאי אפשר או קשה למצוא בשירות הציבורי משפטן בכיר ברמה מתאימה לתפקיד - גם אחרי הנחיות בג"ץ; אלא שכולם שם יודעים שאם יקבלו את התפקיד משר המשפטים זה סוף הקריירה שלהם; הם נידונים להשחרה, להכפשה אישית, שלהם ושל מקורביהם, אולי גם להרס המשפחה. משום שנחצו כל הגבולות.

למה ללכת רחוק: הם רואים מה קרה לשר יריב לוין עצמו. לוין נכנס לתפקידו כאישיות מוערכת, אדם אידיאולוגי, שגם כאשר חולקים עליו אי אפשר שלא להעריך אותו. שמעתי את זה מאיש שמאל ששייך לזרם הביקורתי על בית המשפט העליון. הוא אמר בפירוש שברוב חלקי הרפורמה שלוין מציג אלו תיקונים נכונים שהוא מסכים איתם, למעט זאת שלוין נראה לו כאדם נוקשה מדי וחסר את הגמישות הדרושה כדי לממש את הרפורמה. כיום, אם להשתמש במילת השבוע, הוא כמו הולך רגל שנדרס במעבר חציה.