"היהודים תמיד אשמים": מסע אל תוך נבכי הצביעות האירופאית

אני עבדכם הנאמן כרגע בציריך, שווייץ, עיר הכסף במדינת הכסף. אם מישהו מבין בכסף, ואם למישהו יש כסף, זה לשווייצרים. כך אומרות השמועות, שמועות שאני אישית שמעתי עוד בהיותי ברחם אמי.

באמת.

והיום, כשאני כבר ילד גדול, לא פלא הדבר שאני מוצא את עצמי בשווייץ.

יש במדינה הזאת, ובעיר הזו, כמה וכמה יהודים, הגרים פה ושם. ויהודים, אומרים הגויים, מבינים בכסף. האם זה נכון? אני לא יודע. בהיותי עובר, אם זיכרוני אינו מטעני, לא שמעתי מילה אחת בנושא.

על כל מקרה, מאחר שאני כבר פה, ויש יהודים פה, אני קובע עם יהודי חכם ומאוד מוכר שיראה לי את ציריך, רחובותיה, מטמוניה וכספה. אולי אלמד משהו, ומי יודע, אולי יום אחד גם אני אהיה שווייצרי עשיר.

הוא אוסף אותי מחוץ לדירה שבה אני שוהה בימים אלה, הממוקמת ליד תחנת רכבת, רכבת שנוסעת בתוך העיר. משהו כמו הרכבת הקלה בתל אביב, אם כי הרכבת פה לא נראית כל כך קלה.

היהודי הזה, שאת שמו אינני יכול לפרסם מאחר שלא אמרתי לו שאכתוב עליו, ואשר על כן אקרא לו "יהודי". ככה פשוט. ויהודי אומר לי שהוא רוצה להראות לי את אחד הרחובות היפים של ציריך, אבל כדי להגיע לשם צריך לנסוע בחשמלית. את הרכב שלו, מספר לי יהודי, הוא לא לוקח איתו כי "אי אפשר לחנות בציריך. אין מקום חניה בעיר". אם הוא אומר, הוא יודע. אם כי, ביניכם לביני, זה נראה לי די מוזר.

יהיה אשר יהיה, היום הזה הוא יום גשום. וקר. והגשם, מעשה שטן, לא מפסיק לשנייה. ייקח לנו, יהודי אומר, שלושים דקות עד שנגיע לחשמלית. ואחרי שנרד מהחשמלית, הוא מוסיף, ייקח לנו עוד כעשרים דקות עד שנגיע לרחוב יפה שהוא רוצה להראות לי, באנהופשטראסה, שזה ליד התחנה המרכזית של ציריך.

מה לא אעשה כדי שיהיה לי סיכוי להיות עשיר? הכל. אני נרטב עד לשד עצמותיי, קופא מקור, אבל כבן לעם היהודי המנוסה בייסורים, אני לא מתלונן. אני לא פותח את הפה.

שיעורים בכלכלה

בחסדי שמיים, ואחרי מאבק הרואי עם הטבע, אנחנו מגיעים בשעה טובה ומוצלחת לתחנה של החשמלית, שתיקח אותנו קרוב יותר למחוז חפצנו.

יהודי משלם את דמי הכרטיס גם עבור עבדכם הנאמן. המחיר: 2.9 פרנקים שווייצריים.

אני מתיישב על כיסא פנוי בחשמלית ופותח את האייפון שלי. אני מספר לגברת סירי איפה ישנתי הלילה ושואל אותה איך אני מגיע משם לתחנה המרכזית. גברת סירי עונה לי שעלי לחצות את הכביש, לעלות על הרכבת "הקלה", ותוך שתי תחנות, היא אומרת לי, אגיע לתחנה המרכזית. כל זאת, בלי להירטב.

למה, אני שואל את עצמי, יהודי סוחב אותי בגשם?

אני לא יודע, אבל אני יודע לשאול שאלות. סירי, אני שואל את הגברת מהאייפון, כמה תעלה לי הנסיעה ברכבת "הקלה"?

4.2 פרנקים, היא עונה.

במילים אחרות, עלי להסתובב בגשם המקפיא בגלל שיהודי, אדם אמיד בעל נכסים וכספים, רוצה לחסוך 1.3 פרנקים.

הבנתי.

זה השיעור הראשון שלי, גבירותי ורבותי, בכלכלה שווייצרית.

אם ככה זה יימשך, אני מעדיף להיות סעודי.

ועתה, יקיריי, מגיע הזמן לשיעור השני.

רטובים לגמרי, אנחנו מגיעים בשעה טובה לבאנהופשטראסה, שאמור להיות אחד הרחובות היותר יקרים בתבל. הנה לפניי זוג יהודים מניו ג'רסי, בודקים שעוני יוקרה בחלונות הראווה, אבל מה שבאמת בראש שלהם, הם אומרים לי, זה לא שעונים אלא ממדאני, האנטישמי האסלאמי עם החיוך הקומוניסטי, שנבחר לא מזמן להיות ראש עיריית ניו יורק.

שלא כמוהם, אני לא חושב על ממדאני אלא על שעונים. הנה פה שעון, שלמען האמת מאוד קשה להבחין מה השעה שהוא מנסה להראות, ועל הפנים שלו יש יצירה שאמורה להיות אמנותית בצבעי אדום, כתום וצהוב. מה היצירה הזו אמורה להביע? אין לי מושג. אבל אם יש לכם בעיה נפשית כלשהי, זה שעון שיכול לעזור לכם לצאת מהבעיה. אתם רק שמים מבט בשעון הזה ומייד חוטפים סחרחורת, שאוטומטית גורמת לכם לשכוח מכל הצרות האמיתיות שבעולם. בשביל הרחוב הזה, אם אתם מעוניינים לדעת, הוא לא ממש יקר. כולה 81 אלף פרנקים, שזה בסביבות 326 אלף שקל. מי, אתם שואלים, יכול להרשות לעצמו 81 אלף פרנקים לשעון יד? אנשים כמו יהודי, שבוחרים להסתובב שעה בגשם זלעפות כדי לחסוך 1.3 פרנקים, הם הקונים הפוטנציאליים. אין עני, ולו המרוד ביותר, שיהיה מוכן להירטב בגשם מקפיא בשביל לחסוך 1.3 פרנקים. רק עשירים מופלגים מסוגלים לעשות את זה, בגלל שהם ורק הם באמת "מבינים את ערך הכסף", כפי שמסביר לי שווייצרי עשיר.

בעבור חופן חמין

האם אהיה מוכן לבוא אליהם לבית הכנסת, לאחר הקידוש בשבת קודש, ולתת להם הרצאה? שואל הרב של אחד מבתי הכנסת היותר יוקרתיים בציריך.

ומה יהיה שכרי? אני שואל.

"אנחנו ניתן לך טשולנט", הוא אומר מבלי להניד עפעף.

אנשים אלה, מהקהילה האורתודוקסית אשר בשווייץ, חוסכים גם את ה־1.3 פרנקים.

"קמצנות", אומר לי שווייצרי יהודי כשר למהדרין, "היא סימן ההיכר של השווייצרים. אנחנו הכי קמצנים שבין האומות".

אמר, כפי הנראה יודע.

הקהילה האורתודוקסית בשווייץ היא מאוד פרו־ישראל, הם אומרים לי כשאני מגיע לבית הכנסת שלהם. השאר לא. למשל: השבועון היהודי השווייצרי "תכלס", אומרים לי האורתודוקסים, מפרסם כתבות נגד ישראל ובעד הפלשתינים.

האם?

אני בודק את ה"תכלס", ואני קורא.

הנה שני משפטים לדוגמה:

"המלחמה בעזה כבר מזמן איננה מלחמת הגנה, לא נגד חמאס ולא למען שחרור בני הערובה. זוהי מלחמת התקפה של ממשלה בעלת מאפיינים פשיסטיים, המוכנה להשלים עם פשעי מלחמה. הדבר בא לידי ביטוי זמן רב לפני 7 באוקטובר בהתבטאויותיהם של הפשיסטים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר".

הטשולנט, אני חייב לומר, די טוב. במהלך השנה שהייתי בכל מיני התנחלויות, ובשבתות סעדתי עם מתנחלים ומתנחלות למיניהם ולמיניהן, ושם - חוץ משתי שבתות - לא היה טשולנט ולא סימן של טשולנט. המתנחלים, אם לא ידעתם, אוכלים "בריא". הקפה שלהם כרגיל מגיע עם שיבולת שועל במקום חלב, ארוחות השבת שלהם עשויות מסלטי ירקות ללא שומן ולא, חס וחלילה, מקוגל וטשולנט, ולרובם אין מושג מה זה תה שחור. הם שותים תה צמחים.

למזלי, הקמצנים השווייצרים לא מתקמצנים על טשולנט, וזה מפצה אותי על כל החודשים נטולי הטשולנט שעברתי.

השבח לאל.

סליחה על השאלה

ומשתם הטשולנט, ותמה גם ההרצאה, אני מטייל לי ברחובות העיר ציריך, ובהם עיניי רואות, שוב ושוב, גרפיטי נגד ישראל, בעד עזה, ו"מהנהר עד לים, פלשתין תשוחרר".

אט־אט רגליי מובילות אותי למרכז התרבותי המוערך פוטובסטיי, דקות הליכה מתחנת הרכבת המרכזית של ציריך, ושם אני פוגש את רומאנו זרביני, המייסד והמנהל התרבותי של פוטובסטיי.

אני מספר לרומאנו את שחזו עיניי ברחובות עירו ושואל אותו, איש תרבות שהוא, להגיגיו בנושא.

"זה נושא קשה", הוא אומר לי.

אני אוהב נושאים קשים, אני אומר לו.

רומאנו, שאם צ'אט GPT צודק, נולד בשנת 1963, בוהה בי. הוא, כך נראה לי, מהרהר בינו לבין עצמו אם בכלל להיכנס לנושא.

והוא מחליט שכן.

"אני נולדתי למשפחה של בוגדים", הוא מתחיל בתשובתו.

סליחה, מה אמרת?

"אבי השתתף במלחמה".

איזו מלחמה?

"מלחמת העולם השנייה".

אביו, הוא מספר לי, עבד במחנה ריכוז באיטליה בתפקיד של מתורגמן לצבא האיטלקי, היה עד לזוועות שהתרחשו שם, והוא היה חלק מהמשוואה הנאצית נגד היהודים. במילים אחרות ופשוטות: אבא היה שווייצי נאצי.

"כשאתה שואל את מה ששאלתי אותי, אתה צריך להביא בחשבון את הקשר שיש לי לנושא השואה וההרגשות שיש לי כלפי יהודים וכלפי ישראל. הם מאוד מיוחדים".

מה אתה מתכוון לומר?

"המשפחה שלי, כחלק מהשלטון הפשיסטי האיטלקי, היתה מאוד פעילה בתקופת השואה. היא עבדה יד ביד עם הנאצים, וזה הרקע שלי; משם אני בא. ועם רקע כזה, התשובה לשאלתך בשבילי היא מאוד מורכבת".

דהיינו?

"זה יוצר מצב שיהיה מאוד קל לא להבין אותי נכון, ולכן לוקח לי זמן לענות לך".

תוכל לפרט?

"מצד אחד אני רואה את השנאה, ומהצד השני אני רואה את הטעויות האסטרטגיות".

מה כוונתך?

"אני רואה את השנאה שבאה מחמאס ומגופים מיליטנטיים אסלאמיים מהצד האחד, ואת הטעויות שממשלת ישראל עושה מהצד השני. ואני, עם ההיסטוריה האישית שלי, הייתי מאוד רוצה שיימצא הגשר שיוביל לשלום".

פה בציריך, אם הבנתי נכון, צעירים צועדים ברחובות וצועקים "מהנהר עד לים". האם אתה, אישית, יודע על איזה נהר ועל איזה ים מדובר?

"כן".

האם אתה יודע מה המרחק בין הנהר לבין הים?

"שישים קילומטר".

אם זה באמת המרחק, האם אתה חושב שזה בכלל פרגמטי לחלק את השטח בין שני עמים ולגשר ביניהם?

"אני גר בשוויץ. אנחנו עשינו את זה!"

החלוקה לקנטונים בחלק זה של היקום, אם אינני טועה, החלה ב־1291, הרבה לפני ששווייץ אפילו נוסדה. וזה הרי לא הסיפור בין הנהר לים. האם אתה באמת חושב, אמור לי, שחלוקה לקנטונים תעבוד במזרח התיכון, בין עמים שונים ומשונים שידעו מלחמה מיום היותם? האם שכחת, רומאנו, מה שקרה ביוגוסלביה ומה שקורה בלבנון, בין שאר מקומות דומים בעולם?

לא, הוא לא שכח, הוא עונה. והוא מודה, הוא מוסיף, שהרעיון שלו הוא לגמרי לא ריאלי. אבל עדיין מותר לו לחלום. "יש לי חברים בישראל ויש לי חברים בעזה, אלה וגם אלה לא רוצים להילחם; הם רוצים לחיות בשלום. ואת האנשים האלה אנחנו צריכים לחזק".

ואז הוא נהיה אמוציונלי. "זה לא הוגן מה ששאלת אותי", הוא אומר לי, כאילו האשמתי אותו במשהו.

אתם האירופאים, אני משתף אותו במחשבותיי, מאוד אמוציונליים בנושא הזה של ישראל והפלשתינים. אני לא רואה אתכם מי יודע מה אמוציונליים כשמדובר במלחמה שבין רוסיה לבין אוקראינה, ששם, כך קראתי, אזרחים אירופאיים מתים לאלפי־אלפים. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם, אין לאף אחד שטח גדול ממנה, אלפי מונים מה"שישים קילומטר" של ישראל. אך צעירי שווייץ, העשירים והחכמים, לא צועדים ברחובות ציריך נגד רוסיה, רק נגד ישראל. אתה יכול להסביר לי את זה?

"לא".

ואז הוא שותק.

הדקות עוברות, עד שהוא מחליט לדבר שוב: "היהודים היו תמיד אשמים. לנו בשווייץ יש הרבה בעיות חברתיות ואנחנו מחפשים את האשמים לכך, ואת מי אנחנו מוצאים? את השעיר לעזאזל ההיסטורי שלנו, את היהודים. זה חלק מהדנ"א האירופאי, ואנחנו לא יכולים להיפטר מזה".

דעת מיעוט

פוטובסטיי הוא אחד משלושה מרכזי תרבות הנקראים בלשונו "בתים פתוחים" בציריך. ושלושת המרכזים האלה נמצאים בידיים של אנשי שמאל, הוא אומר לי. כן, רומאנו הוא איש שמאל. אבל יש הבדל חשוב אחד בין פוטובסטיי לשניים האחרים, הוא מספר לי. השניים האחרים מעלים על במותיהם לא רק פלשתינים אלא גם שמאלנים אנטישמים על טהרת השווייציות. נאצים, בקצרה. מרכז התרבות שלו, בשונה מהם, הוא היחיד בציריך שיהודים באים אליו. ועל זה גאוותו.

מה, לדעתך, חושב הדור הצעיר שלכם?

במקום תשובה, הוא אומר: "אני לא הייתי רוצה להיות יהודי בציריך".

הוא לא צריך להגיד יותר; זה אומר הכל.

אנחנו נפרדים לשלום.

ומשהלך רומאנו, שני גברים  מבוגרים, העונים לשמות לוקאס ואריק, הנראים כבני 60 פלוס, מתיישבים אל השולחן לידי.

רבותיי, אני פונה אליהם, כאילו היינו מכרים משכבר הימים, מה אתם חושבים על המלחמה בעזה?

למזלי, הם זורמים אתי.

"אני מבין את הישראלים", אומר לוקאס. "אני מבין שאין להם ברירה אחרת אלא לעשות את מה שהם עושים, ולנהוג כפי שהם נוהגים. מה שאני לא מבין זה את תגובות אזרחי מדינות המערב, שכמעט כולם מוטים נגד ישראל, ובעד הפלשתינים. הם מפגינים ברחובות, ובאלימות, נגד צד אחד, נגד ישראל. למה הם לא מפגינים נגד המוות המשתולל בסודאן או באוקראינה? את זה אני לא מבין. מסיבה כלשהי, המלחמה בעזה הצליחה להצית באירופאים משהו ששום אירוע אחר לא הצליח לעורר. ההסבר היחידי שאני יכול לתת לזה הוא אנטישמיות, האנטישמיות האירופאית שהיא חלק מהמסורת שלנו כבר מאות שנים".

כמה שווייצרים, לדעתך, חושבים כמוך?

"הרוב לא חושב כמוני".

אריק, שמשום מה מתפלא לשמוע שלוקאס חושב כך, שואל אותו: "הרוב שעליו אתה מדבר, האם אתה מתכוון לאנשים בני גילנו?"

"כל הגילים".

האם אתה דתי? אני שואל את לוקאס.

"לא הייתי מגדיר את עצמי דתי. אני לא מאמין בישו או ברוח הקודש, אבל אני מאמין שיש משהו ביני לבין השמיים".

האם מדי פעם אתה גם מתפלל לאלוהים?

"כן".

ומה אתה חושב, אריק?

"מה שקרה ב־7 באוקטובר, התקפת הטרור נגד העם היהודי בישראל, זו זוועה. יחד עם זאת, התגובה של ישראל, תחת הנהגת הממשלה הנוכחית, היא מוגזמת והרבה אנשים מאבדים את חייהם לשווא".

האם אתה מתכוון להגיד שמה שישראל עושה זה רצח עם?

"זה לא".

ומייד כשיצאו מילים אלה מפיו, פחד תופס אותו. "איפה אתה עומד לפרסם את זה?" הוא שואל אותי.

בעיתון יהודי, ישראלי, אל דאגה.

"אם ככה זה בסדר", הוא אומר ודעתו נחה.

הוא פחד שהשווייצרים, אחיו ואחיותיו, יתנכלו לו בגלל שהוא לא האשים את היהודים.

מעניין.

הם מ־פ־ח־דים

אני נפרד משני אוהבי היהודים המבוגרים האלה ויוצא לרחוב, לראות מה השווייצרים הצעירים חושבים.

הראשונים שאני פוגש הם אב ובנו, האוכלים להנאתם דונר טורקי על ספסל מחוץ למוזיאון מקומי.

"מה אתם חושבים על המשפט 'מהנהר עד לים, פלשתין תשוחרר', האם אתם מסכימים עם זה?",  אני שואל אותם.

הבן עונה "אין תגובה", והאב אומר "אני לא יודע".

על ספסל סמוך יושבים שני צעירים, ואני שואל אותם את אותה השאלה.

"יש לי תשובה, אבל אני חייב להגיד לך לפני כן: הדעה שלי מוטה", אומר לי אחד מהם.

למה היא מוטה?

"אני מצרי. זאת אומרת, המשפחה שלי".

מצרי זה טוב, אפילו מצוין. מה תשובתך?

"אני בעד!"

האם אתה יודע על איזה נהר ועל איזה ים מדובר?

"בטח!"

מה שם הנהר?

"זה קל, נהר עזה".

יפה. ומה שם הים?

"הים הערבי!"

יפה מאוד.

לא רחוק מאיתנו יושב בחורצ'יק אפגני שמאזין לשיחה, והוא שואל אותי: "מאיפה אתה?"

אני מניו יורק, אני עונה לו.

"וואו. בריטניה! מדינה כל כך יפה!"

אני שואל עוד כמה שווייצרים, אבל הם מסרבים לענות.

צעירי שווייץ, נראה לי, הם גיבורים גדולים כשהם צועדים ביחד, מאות או אלפים מהם, אבל די פחדנים אחד על אחד.

ואז אני שואל את עצמי: האם פחדנות וקמצנות הולכות ביחד?

זו שאלה שמעולם לא שאלתי בעבר. רק פה בציריך.

אני אישית, אם מותר לי להעיד על עצמי, לא קמצן ולא בן קמצן.

מה אני? אני תמים ככבש בן שנתו לעולה.

זה לא סוד, כולם יודעים את זה. ולא רק יהודי שווייצריה.

ילדים סורגים לא־לוהים

אחרי שלא קיבלתי ולו אגורה אחת מבית הכנסת בציריך, שמעו סיפור, גם בית הספר היהודי בפראג שבצ'כיה שואל אם אהיה מוכן להרצות בבית הספר היהודי היחידי במדינה, בי"ס הנקרא על שמו של רון לאודר. תשלום: אפס. טשולנט: אין. מה יש? קולה זירו, מצרך נוסף שכמעט ולא נראה על שולחנות השבת של המתנחלים.

בשמחה, אני התמים אומר.

וכך, כשגם פראג מכוסה בעננים אפורים והגשם בה יורד, אני הכבש יושב על כיסא המורה בבית הספר היהודי, מוקף בבנות ובבני 16, בעיקר בנות, וחלקם עסוקים עד למעלה ראש בסריגה.

זה מחזה מוזר, צעירים יהודים עם מסרגות, אבל אמיתי.

לא פלא, כמובן, שהגולם מפראג מגיע מפה.

"תודה שבאת", אומרת אחת המורות. "אנחנו נשמח מאוד אם במהלך 45 הדקות הבאות תוכל להציג את עצמך ולספר לנו על ההישגים שלך".

זה לא בדיוק נראה לי, לשבת ולדבר על עצמי 45 דקות. זה משהו שפוליטיקאים עושים, לא כבשים. אני, לצערי, לא יאיר, לא זמיר; לא בוז'י, ולא ביבי.

ומאחר שכך, אני מדבר עם היהודים הצעירים עליהן ועליהם. אני שואל אותם מה הנושאים המעניינים אותם ושעליהם היו רוצים ללמוד עוד ועוד. "הפלות, למשל", משיבה אחת הסורגות.

מעניין. בהתנחלויות, שזה יהודים, לא שמעתי על הפלות אפילו פעם אחת במהלך שהותי שם.

האם אתם יודעים, במקרה, איפה ההתנחלויות? אני שואל את הסורגות והסורגים הצעירים.

למעט סורגת אחת שנולדה בישראל, אף אחד מהם לא יודע. ומה יודעת הישראלית? "ההתנחלויות הן בירדן".

ההתנחלויות, אני אומר להם, הן איפה שרוב הסיפורים בתנ"ך התרחשו. למדתם תנ"ך?

לא, התנ"ך הוא לא חלק מתוכנית הלימודים פה.

ברגע זה המורים, אחד מהם ישראלי, אומרים שאולי יותר טוב אם אדבר על עצמי, על ההצלחות המדהימות שלי.

היום אני המורה, אני אומר להם, ואנהל את השיעור כראות עיניי. סליחתכם.

הם די המומים מהתשובה שלי, אני מתרשם, אבל מה הם יכולים לעשות, לשלם לי פחות?

האם אתם מכירים, אני שואל את התלמידים, את שמות ספרי התנ"ך? למשל, על "שופטים" שמעתם, על "מלכים", "קהלת", "עמוס"?

לא, הם לא מכירים. לא יודעים.

"פה לא מלמדים אותנו דת", מסביר לי סורג צעיר.

אז אני מספר להם קצת על התנ"ך, והם בהלם מוחלט.

ביום שלמחרת, בית הספר מזמין את האימאם המקומי שיבוא להרצות על האסלאם. לא על הצלחותיו המדהימות, אלא על תורתו של הנביא מוחמד. בלאודר לא מלמדים תנ"ך, אבל קוראן זה משהו אחר בכלל.

האייפון שלי מצלצל; יאן על הקו. מה קורה? "המורה הישראלי בלאודר מתלונן שהטרדת את הבנות והבנים הצעירים. מה אתה אומר?"

מה אומר ומה אדבר?

חג חנוכה שמח לכולכם, מנהר עזה עד לים הערבי, וסריגה נעימה.

ספרו הבא של טוביה, "סליחה, זה שלך?", על המתנחלים וההתנחלויות, יופיע בקרוב בהוצאת סלע מאיר