מגן עדן לגיהינום עלי אדמות: המלחמה באוקראינה מזווית אחרת

כדי להבין טוב יותר את המלחמה העקובה מדם, שמתנהלת במזרח אוקראינה כבר קרוב לארבע שנים, אפשר לקרוא את העדויות מהחזית או לסקור את מפות הקרבות. אך אם הדיווחים של הכתבים הצבאיים אינם בשבילכם, פשוט לכו לראות את "גן החיות בקו האש", סרטו התיעודי של הבמאי האמריקאי ג'ושוע זימן, אשר יוקרן בשבוע הבא במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2025.

"גן החיות בקו האש" (Checkpoint Zoo) לא עוסק בפוטין וזלנסקי, במציאות גאופוליטית או בניתוחי מאקרו של מיהו מי במלחמה ששטפה את מזרח אירופה. במקום זה הסרט מתמקד באקו-פארק, גן חיות בפאתי חרקיב, גן עדן שעלי אדמות, אשר נפתח, פותח וטופח ביוזמתו – ובמימונו – של איש העסקים היהודי אלכסנדר פלדמן. תארו לעצמכם חלקת אלוהים קטנה, ובה לא פחות מ-5000 בעלי חיים, גדולים וקטנים, רגילים ואקזוטיים, חיים בהרמוניה מושלמת אלה עם אלה – ועם בני האדם העוטפים אותם באהבה – עד שהכל מתמוטט. עד שבמוסקבה הרחוקה ניתנת הפקודה "נוע!", ואוקראינה נופלת אל אש הפלישה.  

גן החיות יוצא הדופן של פלדמן הפך בן לילה מאטרקציה משפחתית שלווה לאתר הישרדות וזוועות. בשל מיקומו ממזרח לעיר החשובה מכל במזרח אוקראינה, האתר נמצא לפתע על קו המגע, בין הרוסים התוקפים לאוקראינים המתגוננים, בין פינוי חירום להפגזה.

בעוד העולם מרוכז בקרבות, בטילים ובחזיתות המדממות של מלחמת רוסיה-אוקראינה, "גן החיות בקו האש" מביא סיפור כמעט בלתי נתפס — סיפורם של בעלי החיים שנלכדו במלחמה, ושל האנשים שנאבקים להצילם תחת אש. כלובים שנפגעו, אריות שחיים ומתים בצל פיצוצים, קופים שנבהלים מכל אזעקה, ודובים שאיבדו את המטפלים שלהם — כל אלה מוצגים ברגישות ובכאב. הצוות המצומצם שנשאר במקום מתמודד עם מציאות בלתי אפשרית: כיצד מטפלים בטיגריס בזמן שמטחי ארטילריה רועמים מעל הראש של כולם?

"גיליתי שברגעי מלחמה חיות אחדות נוהגות כבני אדם, ובני אדם אחדים נוהגים כחיות", אומר אלכסנדר פלדמן (65) בשיחה בלעדית ומרתקת עם "ישראל השבוע". "6 חבר'ה נהרגו במהלך הניסיונות להציל את בעלי החיים של האקו-פארק. שני בחורים שביקשו להביא לחיות קצת אוכל, נרצחו על ידי הרוסים, וגופותיהם נמצאו כעבור כחודש וחצי. מטפל אחר נאלץ להיכנס אל כלוב האריה, אחרי שפגז ריסק את הכלוב, ונטרף מיד. החיילים הרוסים לא התירו למטפלים להזין ולהשקות את בעלי החיים. כלבי המאסטיף שבפארק, ששקלו בין 80 ל-100 ק"ג כל אחד, ורבים מהם זכו במדליות באליפויות העולם ואירופה, איבדו כשני שליש ממשקלם בגלל ההרעבה. זקן מקומי בן 85, שגר ליד האקו-פארק וכלל לא היה עובד שלנו, היה מגיע למקום מתוך רחמים ומביא קצת מים כדי שבעלי החיים ישתו, אבל החיילים הרוסים התעללו בו – דרשו ממנו שיעשה כפיפות ושכיבות סמיכה כתנאי לכך שהחיות יקבלו ממנו מים".

אריה בחצר, צב בבריכה

את מה שהפולשים חוללו באקו-פארק פלדמן מגדיר כקטסטרופה. האתר נהרס, שוכניו עברו את תלאות המלחמה וחוו על בשרם את האכזריות האנושית. מיליונים רבים שהושקעו בגן החיות ירדו לטמיון, אך פלדמן בוכה לא על הכסף, אלא על החיים שנלקחו ועל התקוות שהתנפצו. אף שעסקיו ספגו מכה אדירה ("איבדתי 70 אחוזים מהם", הוא מציין ביובש), הוא נחוש לשקם את האקו-פארק, גם אם ברור לו שלהקים את מפעל חייו בשנית ייקח שנים ארוכות. אולי עשרות שנים.

למעשה, השיקום כבר החל. בשלב הראשון השטח טוהר ממוקשים. הוצאנו מן המקום שלוש משאיות עמוסות בפצצות ואמל"ח, ממחיש פלדמן את גודל המשימה, ומדגיש שאשתו, שפחות התחברה לגן החיות לפני המלחמה, עובדת בו עכשיו מבוקר עד ערב – משפצת, צובעת, מנקה. המלחמה טרם נגמרה, הפגזים עדיין נוחתים באקו-פארק, ולעתים מה שכבר תוקן נהרס שוב. "לפני שהמלחמה הגיעה לאוקראינה, הייתי מבקר בישראל ונדהם כיצד זה שהטילים נופלים כאן, ובכל זאת המדינה ממשיכה לחיות", משתף פלדמן בהרהורי ליבו. "עכשיו בעצמי חי במציאות כזו. עכשיו אני מבין".

הרעיון של האקו-פארק של פלדמן נולד עוד כאשר היה ילד. "נהגתי להביא הביתה כל מה שזז וכל בעל חיים שהצלחתי למצוא בחוץ – קרפדים, לטאות, קיפודים", הוא נזכר בחיוך. "אני הבאתי אותם הביתה, וההורים ניסו להחזיר אותם לטבע. בשבילם זה היה סיוט, ובשבילי – ביטוי של תשוקה ואהבה גדולה".

כשגדל, עשה חיל בעסקים ובפוליטיקה (פלדמן מכהן כחבר הפרלמנט האוקראיני ברצף משנת 2002), החליט לחלוק עם אחרים את פירות ההצלחה. הוא הקים קרן פילנטרופית, שהתמקדה באיסוף חפצי אמנות, פעולות חינוך, פעילות הומניטרית ומתן סיוע לאנשים במצוקה. בשנת 2010 חש שהגיע הזמן לממש גם את האהבה הנושנה לעולם החי.

"קניתי חלקת אדמה, ותחילה הקמתי בה משהו כמו "חצר של סבתא": עזים, סוסים ועוד חיות כפר", מספר פלדמן. "בתוך שנים בודדות החצר גדלה לקומפלקס ענק, ובו אלפי בעלי חיים. "אבל הבטחת שיהיו רק עזים, מה פתאום אריות וטיגריסים?", קוננה אשתי".

על סף הפלישה הרוסית האקו-פארק כבר נחשב למוסד מוערך בקנה מידה אירופאי ולאוסף שרק גני חיות מועטים יכלו להתהדר בדומה לו. תושבי חרקיב, ובמיוחד הילדים, נהרו אל המקום ברבבות. מרביתם פשוט נהנו לחקור את בעלי החיים ולהצטלם באחת המכוניות העתיקות מהאוסף האישי של פלדמן – והכל בחינם. אבל אחרים זכו לקבל הרבה יותר מבילוי, חוויות ותמונות. ילדים חולים, שסבלו מליקויי התפתחות, קיבלו באקו-פארק טיפולים שיקומיים משולבי סוסים, בהשגחה של צוות מקצועי רב תחומי ומיומן, תוך התאמה אישית לצרכי כל ילד. באקו-פארק הופעלו לא פחות מ-18 תוכניות רפואיות, ונוהלו מחקרים מדעיים רבי ערך. חיות פצועות מרחבי המדינה הובאו אליו, כי כל אוקראיני ידע ששם הן יקבלו טיפול וטרינרי ובית חם ואוהב.      

ב-22 בפברואר 2022, יום הפלישה הרוסי, פלדמן שהה בקייב הבירה. "ברגע שאמרו לי כי חרקיב מופצצת, לא האמנתי למשמע אוזניי", הוא מודה, ונחרד כאילו לא חלפו כמעט 4 שנים מן היום הנורא. אבל הנורא מכל בא כמה ימים אחר כך, עם התקרבות הצבא הרוסי לעיר. הרוסים שתקפו ממזרח וקיוו לכבוש את חרקיב, תפסו את האקו-פארק וניצלו אותו כדי לירות ממנו על ריכוזי האוכלוסייה.

"האקו-פארק היה למוקד קרבות והחליף ידיים: פעם הכוחות האוקראיניים היו מצליחים לדחוק את הרוסים ממנו, ופעם הרוסים היו כובשים אותו שוב", מספר פלדמן. "יותר מ-1500 בעלי חיים נהרגו. את כל מה שיכולתי – העברתי לביתי הפרטי במרכז חרקיב. במשך שלושה חודשים הבית והחצר נראו כתיבת נוח: אריות בכלובי ענק על הדשא, ציפורי מראבו וצבים ענקיים בבריכה שרוקנה, חיות קטנות בכל ארון ועל כל ספה, קופים בחדרי מגורים וקרקל בחדר השירותים. את האחרים ניסינו לפנות מן המקום ולהעביר לאתרים אחרים ברחבי אוקראינה. לא בכל הצלחנו. הטורפים הגדולים המיתו את גוריהם, בגלל הסטרס. הקופים ברחו אל היערות שמסביב - תארו לעצמכם כיצד הם סבלו בקור המקפיא של החורף האוקראיני. כעבור שלושה חודשים יחידה אוקראינית שפעלה באזור איתרה קוף אחד, שגפיו היו שחורים לגמרי ממכות קור. הקוף נצמד לאחד החיילים, וניסה – כאילו היה בן אדם – להיכנס מתחת למדים שלו, כדי להתחמם".

הקור, הצמא והרעב לא היו הסכנות היחידות לחיות. פלדמן מעיד שהחיילים הרוסים ששכנו במקום ירו בהן להנאתם, לשם שעשוע, כאילו היו במטווך: הם חוררו לגמרי ויטרינה של ביתן ארוך, ששימש כפינת ליטוף. אורוות הסוסים וחדרי הטיפולים הוצתו ונשרפו כליל. מצד שני, המלחמה חשפה גם את הטוב ביותר שקיים בבני אדם. רבים מאוד פתחו את הבתים ואת הלבבות בפני כל הסובלים, בין אם אלה היו אנשים או חיות.

"הרב משה מוסקוביץ', רבה הראשי של חרקיב, הפך את ביתו הפרטי למוקד סיוע לכל הנזקקים, בלי הבדל לאום או דת", מדגיש פלדמן. "הוא בחר שלא לעזוב, ונשאר בעיר המופגזת עם בני ביתו – אשתו הגיבורה ו-12 הילדים. לא סתם נשאר: בית הכנסת בהנהגתו סיפק לכולם מזון ואת המצרכים החיוניים בימים הקשים ביותר, כאשר לא ניתן היה להשיג דבר. זאת התשובה הטובה ביותר לכל האנטישמים. אני גאה ברב מוסקוביץ': הוא ההוכחה שהגבורה, טוב הלב וחמלה הם נורמה".   

שימפנזה בכיכר החירות

בהרמוניה מופלאה עם דברי פלדמן, הכוח של "גן החיות בקו האש" טמון ביכולת וירטואוזית לחשוף את הגבורה, טוב הלב והחמלה של אנשים רגילים. גם יתר סרטי הפסטיבל, שמתקיים השנה במהדורתו ה-27 וייערך בין 13 ל-18בדצמבר בסינמטק ירושלים, עוסקים בכך, בדגש מיוחד על זהות יהודית, גישור בין תרבויות ותפקיד הקולנוע בעיתות שינוי. הפסטיבל יתקיים כמיטב המסורת בחג החנוכה ויארח מעל 40 סרטים מ-15 מדינות ומחווה מיוחדת למקצוע האחיות, לצד מפגשים, הרצאות, פאנלים ואירועים מיוחדים.

לאורך הסרט מלווה הצופה את המאמצים הדרמטיים לפנות את החיות מהאזור המסוכן. הכבישים זרועים מחסומים, והווטרינרים והמטפלים נעים בשיירות מאולתרות — לעיתים כשהם סוחבים כלוב של חיית טרף במשאית רעועה. כל מעבר מחסום הוא רגע של מתח: האם יתירו להם לעבור? האם יש זמן? האם תתרחש עוד תקיפה אווירית ותכה באנשים וחיות?

אחד מרגעי השיא הוא מפגש בין מתנדבים אוקראינים לבין אריה פצוע, שמסתכל עליהם בעיניים מלאות חשד — ואז בפתאומיות בשלווה שמעוררת דמעות. "גן החיות בקו האש" מדגיש גם את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין המטפלים לבין בעלי החיים. האנשים מסרבים לנטוש את החיות אפילו כאשר הפינוי של עצמם מוטל בספק. בין אזעקות וטילים, הם ממשיכים לערבב מזון, להחליף מים וללטף גורים מבוהלים.

"גן החיות בקו האש" הוא הוא מסמך אנושי וחודר לב בזכות עבודת הבימוי הנדירה של ג'ושוע זימן. זימן הוא אחד היוצרים הבולטים בדור החדש של הקולנוע הדוקומנטרי האמריקאי — כזה שמצליח לשלב עומק חוקר, רגישות אנושית וראייה קולנועית חדה המזוהה יותר עם סרטי עלילה מאשר עם דוקו. בעשור האחרון הפך זימן לשם נרדף ליצירות שמבקשות לחשוף את הצדדים הפחות מדוברים של ההוויה האנושית: מהפינות האפלות של תרבות הפשע ועד לאזורים מוכי מלחמה שבהם תקווה ותום מקבלים משמעות אחרת.

זימן פרץ לתודעה הרחבה עם הסרט "Cropsey", שחקר מיתולוגיות עירוניות והפך לאבן דרך בז'אנר. אחריו הגיעו סדרות כמו "The Killing Season" ב-A&E ו-"The Sons of Sam" בנטפליקס, שהציגו את יכולתו הייחודית לפרק מחדש פרשות מוכרות ולחשוף בהן רבדים שעדיין לא סופרו. יצירותיו מאופיינות בתחקיר מוקפד ובשאיפה לאמת, אך גם בנכונות להקשיב, לחמול ולתת מקום לקולות שלא זכו לכך בעבר.

למרות הקריירה הבינלאומית הענפה שלו, זימן אינו יוצר מנוכר. הוא נותר מחובר למציאות, לאנשים ולסיפורים הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה. אולי משום כך, עבודותיו ממשיכות להדהד — ולא לנוח — זמן רב אחרי שהמסך מחשיך. בעבור זימן, יצירה דוקומנטרית אינהו רק תיעוד של עובדות. זו דרך להבין מה מניע אנשים, מה שובר אותם — ומה מרפא אותם. שלא במפתיע, גם האופן, בו נחשף לטרגדיה של האקו-פארק, מעורר מחשבה. 

"כמו עיתונאים ויוצרים רבים, גם אני נמשכתי למלחמה באוקראינה מהרגע שפרצה", מפרט זימן. "כמה חודשים לאחר הפלישה הרוסית קראתי ב"ניו יורק טיימס" כתבה על שימפנזה בשם צ'יצ'י שברחה מגן החיות בחרקיב – גן חיות שספג הפצצות כבדות ונמצא רק כ-40 ק"מ מהגבול הרוסי. התמונה של צ'יצ'י צועדת לבדה בכיכר החירות הכתה בי בעוצמה. בעל חיים שהולך בתוך מרחב הנושא את השם "חירות" – בדיוק הדבר שעליו נלחם העם האוקראיני באותו רגע. הסתירה הזאת, שבה גם השימפנזה וגם האומה כולה חיפשו אחר חופש, תפסה אותי לחלוטין, ולא נתנה מנוח".

מה שנגע בו עוד יותר הייתה תגובת האנשים בכיכר. אפשר היה לראות את החיוכים על פניהם כשהבחינו בצ'יצ'י — תזכורת יוצאת דופן לכוחו של בעל חיים לעורר תקווה גם בזמנים האפלים ביותר, גם כשהמוות מכה בכל. אנשים שחיים תחת הפצצות, שלא יודעים אם יחיו או ימותו, מצאו רגע של חיוך בזכות שימפנזה אחת. זה היה רגע ששכנע את ג'ושוע זימן סופית להתחבר לסיפור של האקו-פארק, של דייריו ושל המטפלים בהם. ככל שהמשיך והעמיק לחקור, הוא קלט שזהו סיפור שחייב להגיע לעולם הגדול. ובשביל זה, צריך היה לנסוע לאוקראינה, לאזור הקרבות.

כאשר הגעת לשטח, מתי הבנת שהסרט הזה יהיה שונה מכל סרט מלחמה אחר?

"ברגע שהגענו לחרקיב הבנתי שזה יהיה סרט מסוג אחר. עצם הרעיון – להתמקד בבעלי חיים ובקשר בין אדם לחיה בתוך מלחמה – כבר היה חריג. זה לא רק סיפור על הצלת חיות; זה גם סיפור על האופן שבו החיות מצילות אותנו. המציאות בשטח חיזקה זאת: עבדנו במזרח אוקראינה, באזור לחימה פעיל. לבשנו קסדות ווסטים קרמיים מדי יום, עברנו הכשרות רפואיות, ולעיתים אפילו תוך כדי ריאיון שמענו פגיעות טילים. בתוך ההרס מסביב, לראות אנשים שמסכנים הכול כדי להגן על יצורים חסרי ישע – זה היה רגע שהבהיר לי שהסרט הזה עומד להיות ייחודי".

ישראלים רבים יודעים מה פירושו לחיות תחת אש. האם ראית דמיון בין חוויית האוקראינים לחוויה הישראלית?

"כשאתה מבלה זמן עם אזרחים אוקראינים שחיים תחת איום מתמיד, אתה רואה רגשות מוכרים: פחד, חוסן, אי וודאות, ואינסטינקט להגן על מי שסביבך. לישראלים יש היכרות עמוקה עם המציאות הזאת – אזעקות, מרחבים מוגנים, איום אלים שמגיע בפתאומיות. ובכל זאת, כל עימות הוא ייחודי. אבל ברמה האנושית הבסיסית — מה זה אומר לקום בכל בוקר בלי לדעת מה יביא הרגע הבא, ובכל זאת למצוא כוחות לטפל באחרים, אפילו בבעלי חיים שתלויים בך — שם נמצא המשותף העמוק".

הקשר הרגשי בין המטפלים לבעלי החיים הוא לב הסרט. איך הצלחת לתעד רגעים כה אינטימיים תחת סכנה?

"רבים מרגעי האינטימיות התאפשרו בזכות העובדה שמטפלי גן החיות כבר צילמו את עצמם לאורך כל המשבר. הם היו רגילים לתעד הכול, אפילו תחת אש, ולכן היו מאוד פתוחים. על אף שהיינו עם קסדות ושמענו פיצוצים במהלך ראיונות, הם התמקדו רק בחיות. תפקידנו היה פשוט להיות נוכחים ולתת לכנות שלהם להוביל את המצלמה. דווקא הסכנה חשפה את עומק הקשר בינם לבין החיות".

הסצנות של פינוי החיות מותחות במיוחד. האם היו רגעים שבהם חשבת שהצילומים מסוכנים מדי?

"באופן מפתיע, בזמן אמת כמעט לא הרגשתי את הסכנה. היינו באזור לחימה, אבל זה לא נקלט באמת. חלק מזה נבע מהמטרה — באנו בשביל החיות. גם מי שפינו אותן חשו כך. כששאלתי אותם אם פחדו, הם אמרו שלא. ולמה? “כי הצלת החיות הייתה חשובה יותר מהפחד”, כך אמרו. יש תחושה מוזרה של מוגנות, כאילו אתה עושה משהו כל כך צודק עד ששום דבר רע לא יקרה. רק אחרי שחזרתי הביתה ושמעתי שהמלון שבו שהיתי הופצץ – הבנתי באמת עד כמה הסכנה הייתה ממשית".

מה הפתיע אותך ביותר בהתנהגות החיות תחת הפגזות ומתח?

"חשבתי שהן יהיו בפאניקה מוחלטת — אבל טעיתי. צ'יצ'י, למשל, הייתה רגועה באופן מפתיע כשברחה לכיכר החירות. עם זאת, בזמן הפצצות רבים מבעלי החיים פחדו מאוד ופשוט נצמדו למטפלים שלהן. מה שהדהים אותי היה שהקשר הרגשי היה הדדי: בעלי החיים נתנו יציבות לבני האדם, בדיוק כפי שהמטפלים העניקו להן ביטחון. זה שינה את הדרך שבה הבנתי התנהגות של בעלי חיים במצבי קיצון".

צפו בטריילר לסרט:

הסרט שלך מדגיש חמלה בתוך אלימות. האם זהו סיפור על חוסן או על אחריות בשעת כאוס?

"זה שילוב של השניים. יש בסרט הרבה חוסן, אבל היסוד המרכזי הוא אחריות. המטפלים והמתנדבים לא היו חייבים להישאר שם, ובוודאי שלא להוביל חיות דרך אזור קרבות. הם עשו זאת מתוך מחויבות עמוקה. החוסן נולד מהאחריות הזאת — וזה מה שמניע את הסיפור".

איך הגיבו הרשויות, החיילים והתושבים באוקראינה לנוכחותך ולרצון לתעד גן חיות בזמן מלחמה?

"רוב התגובות היו תומכות, ולעיתים גם מפתיעות. כשאנשים הבינו שהסיפור איננו “עוד גן חיות במלחמה”, אלא סיפור על מי שמסרבים לנטוש את החיות — הם פתחו בפנינו דלתות. במקביל, הם ידעו שהעבודה מסוכנת. המלון שבו שהינו הופצץ זמן קצר לאחר שעזבנו. זו הייתה תזכורת לכך שהסיפור שאנחנו מספרים רגיש  ושעצם התיעוד הפך אנשים למטרה. לכן התמיכה שלהם הייתה כל כך משמעותית: הם סייעו לנו, למרות שידעו שזה מסוכן".

ב־7 באוקטובר רצחו המחבלים העזתים לא רק 1,200 בני אדם — אלא גם חיות מחמד ובעלי חיים רבים. מה זה אומר בעיניך על טבעה של שנאה ואכזריות שלהם?

"כאשר אלימות מגיעה לרמה שבה פוגעים במכוון גם בחיות — היא חושפת משהו עמוק על מהות השנאה. זו אינה רק פגיעה באויב; זו מתקפה על תחושת הביטחון, הבית והאנושיות. חיות אינן לוחמות. הן מסמלות שגרה, חום, יציבות. פגיעה בהן היא אמצעי טרור פסיכולוגי, ניסיון להראות שאין שום דבר מוגן. האכזריות כלפי בעלי חיים מעידה על קריסה מוסרית: על אידאולוגיה שמבקשת לשבור בני אדם בכל רמה אפשרית — פיזית, רגשית וסמלית. לכן זה לא "פרט שולי". זה חושף עד כמה עמוק שורש ההרס והאכזריות שמונחים ביסוד הטבח של 7 באוקטובר".