מה יכול להציל את יהדות אמריקה? משהו שהישראלים מכירים טוב

שני יהודים - שלוש דעות? לא תמיד.

כעובד ב"ישראל היום", וכמי שמילא תפקיד מסוים בוועידה שערכנו השבוע בניו יורק, ברור שהעדות שלי נוגעת בדבר. אחרי הגילוי הנאות, הנה בכל זאת הדברים כפי שקרו ביום שלישי השבוע במרכז מנהטן.

על אותה במה דיברו לאורך היום, בין היתר, הילארי קלינטון, מהדמויות הדמוקרטיות הבכירות ביותר, והרמיט דילון, סגנית התובעת הראשית בממשל טראמפ. עמוס הוכשטיין, לשעבר יועצו של ביידן, ודיוויד פרידמן, לשעבר השגריר של טראמפ לישראל. השר עמיחי שיקלי, נציג הממשלה, ופרופ' אוריאל רייכמן, מייסד האוניברסיטה היוקרתית שפועל להחליף את נתניהו.

אולי זה הריחוק מישראל או הקור הניו־יורקי שציננו את האווירה - אך באופן חריג וחיובי לא הית התלהטות רוחות, וגם לא התלהמות. לא האשמות זועמות ולא הפניות אצבע. מובן שהיו הבדלי גישות, כי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. אבל, וזו הנקודה החשובה, היו קונצנזוס והסכמה על הגדרת הבעיה. ישראל, ולכן היהודים, נמצאים תחת מתקפה משני הצדדים הפוליטיים באמריקה.

אם עד לפני שנתיים הרפובליקנים יכלו להציג את עצמם כמפלגה שתומכת בישראל, ואת הדמוקרטים כמי שנטשו אותה - כיום, ואלה לא חדשות טובות, "הבעיה אינה מפלגתית. זה לא עניין של דמוקרטים או רפובליקנים, אלא זה עניין דורי, והוא קשור לרשתות החברתיות", כפי שניסחה את הדברים קלינטון. איש לא חלק עליה.

קלינטון שיתפה בוועידה מחוויותיה האישיות: "הטבח היה בשבת. כבר למחרת, ב־8 באוקטובר, היה נראה שיש מאמץ מאורגן כמעט להפוך את מה שקרה (להציג את ישראל כתוקפת ולא כמותקפת), כך שלא יהיה ניתן לזיהוי. התחלנו להבין שהתלמידים שלנו, חכמים, מחונכים וצעירים - מהיכן הם מקבלים את המידע? מהרשתות החברתיות, במיוחד טיקטוק". קלינטון היא כעת מרצה באוניברסיטת קולומביה. היא ראתה בעיניה את ההפגנות ההמוניות, את ההסתה ואת הסיסמאות, ובעיקר - איך עובדת השיטה, ועד כמה הניסיון לדבר על המציאות ועל העובדות כהווייתן הוא פשוט חסר סיכוי.

"יותר מ־50% מהצעירים באמריקה מקבלים את החדשות שלהם ממדיה חברתית. הם רואים סרטונים קצרים, חלקם לגמרי מומצאים, ושם הם מקבלים את המידע שלהם. כשאין הסכמה לגבי מהן העובדות - זו סכנה לדמוקרטיה, גם בישראל וגם בארה"ב".

יש קשר ישיר, הסבירה מי שהיתה הגברת הראשונה של ארה"ב, סנאטורית של מדינת ניו יורק, מזכירת המדינה ומועמדת לנשיאות, בין ניצחונו של זוהרן ממדאני בבחירות לעיריית ניו יורק לבין שטיפת המוח האנטי־ישראלית ברשתות. אך לא השנאה לישראל היא הקשר, אלא אופן הפצת המידע.

"הוא היה מועמד של מדיה חברתית, וזו בדיוק הנקודה שלי. אנשים צעירים היו המנוע שלו, מכל רקע, מכל מוצא אתני, שהתחברו אליו. הקמפיין במדיה החברתית היה אפקטיבי. הפוליטיקה משתנה", נתנה קלינטון הקשר רחב יותר.

הדברים שלה שיקפו את הדיאגנוזה המוסכמת. לישראל יש בעיה, והיא כמעט לא קשורה לפוליטיקה בארץ או כאן בארה"ב - המוקד שלה הוא השינויים הדוריים, הפוליטיים והתקשורתיים באמריקה. השאלה היא: אם כך, מה עושים?

פה, צריך לומר את האמת, עוד לא ניתנו תשובות מספקות. אמנם היו הצעות, פעולה וגם תיאורי פעולות של הדוברים הרבים, אך דומה שמלקולם הונליין, המנהיג היהודי הוותיק ביותר, נגע בנקודה חשובה ומושתקת. יש מאמץ פרו־יהודי וישראלי עצום - אך הוא לא מנוהל.

"סוגרים עלינו בתנועת מלקחיים", אמר הונליין, שכילד בן 11 בשנות ה־50 כבר התנדב במטה הבחירות של לאדלי סטיבנסון, יריבו הדמוקרטי של אייזנהאואר. באותם הימים המפלגה הדמוקרטית היתה ביתם של היהודים - בעוד אצל הרפובליקנים היתה מפושטת האנטישמיות הקלאסית, שעכשיו חוזרת. ההיסטוריה לפעמים מתהפכת.

"אנחנו צריכים להיות יותר יצירתיים ויותר חכמים. אנחנו צריכים פחות פגישות ויותר ילדים. אפשר להחזיר את הדור הצעיר. ראינו ב־8 באוקטובר כמה אנשים חזרו. זה נמשך, אך איננו ממנפים מספיק את החזרה הזו. אסור לנו לוותר. יש 6 מיליון יהודים בארה"ב. האם ננטוש את ניו יורק עם מיליארדי הדולרים שהשקענו בה?! אם נעזוב, מי שיישארו מאחור הם החלשים. אז לא, אין יותר בריחה. אנחנו צריכים לעמוד ולדרוש את הזכויות שלנו", אמר הונליין.

אלא שהעניין הוא ש"בשנים האחרונות הוקמו יותר מ־200 ארגונים למאבק באנטישמיות. אנחנו (הממסד היהודי) מוציאים סכום של תשע ספרות (מאות מיליונים; א"כ) כדי להילחם בה. אך למעשה, אנחנו מנצחים בחלק מהקרבות ומפסידים במערכה. אין אחריותיות על הכסף, אין דין וחשבון על היעילות שלו ואין מאמץ מתואם כיצד להשתמש בו. מנהיגי הקהילה צריכים להתאחד, לדרוש אחריות ולוודא שהכסף מושקע בדרכים היעילות ביותר". כך הונליין, שחזה לפני 20 שנה את עליית האנטישמיות באירופה, ושכל חייו הציבוריים מטיף לאחדות בהנהגה היהודית. האם הפעם יקשיבו לו?

נתניהו יחזור ל־2004?

"חוק הלפרט" - כך נקראה קצבת הילדים המופקעת שאישרה הכנסת בשנת 2000, ושהעניקה 850 שקלים למשפחה מהילד החמישי ואילך. ארבע שנים מאוחר יותר, מי שביטל את התמריץ, שהיטיב בעיקר עם משפחות חרדיות ובדואיות, היה שר האוצר דאז בנימין נתניהו.

ביבי ידע שזה הצעד הנדרש לכלכלת ישראל, משום שהרזה כבר לא יכול היה לשאת על גבו את השמן, כפי שהתבטא אז. סיכון פוליטי לא היה לו, משום שאריק שרון הבטיח לו גיבוי. ההכרח להוביל את הרפורמות הכלכליות גם היה הנימוק של נתניהו באותם ימים לאי־הפלת ממשלת שרון, למרות תוכנית ההתנתקות.

מבקריו מימין טוענים עד היום שהוא העדיף אז את הכיסא על פני מאבק אידיאולוגי. הוא, מצידו, טוען שברגע האמת, ערב ביצוע הנסיגה מעזה, הוא התפטר מהממשלה. אותה דילמה, בין מה שנכון למדינה לבין מה שנכון לו אישית, שוב מוטלת לפניו ולפנינו, והיא שוב קשורה לחרדים.

כמי שהוביל אז את הצעדים ההכרחיים להצלת המשק, אין ספק שבינו לבין עצמו נתניהו יודע מה נדרש כיום מבחינה לאומית. אז המשא היה בעיקר כלכלי. כיום, בקידום "חוק ביסמוט", נתניהו מפרק את הנדבך שנקרא צבא העם. כדרכו, צורכי השעה הפוליטיים גוברים בעיניו על מה שנכון. ואחרי ששכנע את עצמו, הוא פועל כדי לגייס את האחרים.

סופר לא משחק פוליטיקה, לא מקים מחנה "מורדים" ולא מנסה לשכנע אחרים ללכת בדרכו. הוא מציע הצעה פשוטה: מילוי השורות בארבעה גדודים חרדיים בחטיבת חשמונאים

"מטרת החוק היא לצמצם את אי־השוויון", נאמר כבר בשורת הפתיחה של החוק. כלומר, לא "ליצור שוויון". אלא שנתניהו רוצה שמדינת ישראל תצהיר בחוק כתוב באדום על לבן שהיא מפלה בין דם לדם, בין אזרח לאזרח, בין משפחה למשפחה. נתניהו, אח שכול, חושב שיש בישראל משפחות שזכותן לקבל בחוק פטור מהמעמד הנורא הזה, בעוד אחרות לא. על דעתו של מי עוול כזה יכול להתקבל?

צה"ל סובל גם כך מהשתמטות שקטה, הן מהצבא הסדיר ועוד יותר מכך מהמילואים. אם החוק יאושר - מה שנעשה כיום מתחת לשולחן יעלה עליו עד מהרה. הורים שכיום מתביישים בהורדת פרופיל לבניהם יגידו לעצמם בקול "נתניהו שולח את החרדים לפטור ואת ילדינו לקרבות? לא ולא. עד כאן".

לעוול המוסרי מצטרפת הפגיעה הכלכלית - פגיעה במדינה כולה, אבל עוד קודם לכן בחרדים. מי שחי בקרבתם מכיר היטב את המצוקות. אין שבוע שבו בבית הכנסת שלי לא מופיע יהודי חרדי עם בקשות תרומה. לפעמים שניים. אנשים שבצעירותם הוסללו לחיי עוני מגלים בגיל העמידה שאינם מסוגלים לחתן את ילדיהם או לממן ולדאוג למשפחותיהם. הלב נכמר.

עשרות אלפי גברים מוכשרים מגלים מאוחר מדי את חוסר יכולתם לפרנס, למלא את תפקידם המסורתי. הם מגלגלים גמ"חים, חיים מהלוואה להלוואה, או נאלצים לעבוד בשחור. לכך נלווית תעשיית ענק של רישומי נוכחות פיקטיביים בישיבות. צאו לסיבוב בערבו של יום בשכונת גאולה או ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, ותראו.

הרי בתלמוד כבר נאמר שרק אחד מאלף מסוגלים לשבת וללמוד תורה מבוקר ועד ערב בלי הפוגה. לא מגזר שלם. הצעירים החרדים, ברוך השם, לא נולדו עם פטור מאדרנלין ועם מחסור בהורמונים. העוצמה שנראית עליהם בהפגנות או במריבות הפנימיות מדברת בעד עצמה.

ראש ממשלה שדואג לטובת המדינה, ובוודאי אם הוא מומחה לכלכלה, צריך היה להיות הראשון שישים סוף לטרפת הערכית, החברתית והכלכלית הזו. אי־אז בעשור הקודם, הוא בעצמו דיבר על כך. "האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית חייבות להתנקז לתוך שוק העבודה והעשייה הישראלית", אמר ב־2013, כשישראל נכנסה ל־OECD.

אלא שמאז, בכל מבחן פוליטי עד היום, נתניהו נכנע לעסקנים החרדים. שנה אחר שנה, האיש שהביא לנו את הכלכלה החופשית מאמריקה גוזר על אוהדיו החרדים דלות כלכלית ללא מוצא. וזה חמור כפליים, משום שאין כמו נתניהו מי שיכול לחולל את השינוי. דרעי, גפני ופרוש כבר אינם לשון מאזניים. ליברמן, לפיד וגולן אינם אופציה מבחינתם. גם אין מנהיג לא־חרדי שזוכה להערכה כה רבה בציבור היקר הזה כמוהו.

ובכל זאת, ממש כמו בימי ההתנתקות או בפרשת הכסף הקטארי, או למול מכתבי ההתרעה של אורית סטרוק, נתניהו בוחר בדיל ההישרדות הקטן במקום בהכרעה הגדולה. במקום להפעיל לחץ על הרבנים, במקום לזעוק שהמלחמה שינתה הכל, במקום לגייס את כל כוחות ההסברה שלו כפי שרק הוא יודע - נתניהו מתחבא מאחורי ח"כ ביסמוט ומזכיר הממשלה פוקס ושולח אותם להתניע תהליך שבסופו אין כלום.

איך יודעים שהכל זה בלוף? כי עד לרגע זה לא ראינו אף דמות חרדית שמתחייבת לשנות כיוון. אדרבה, הרבנים והעיתונים מקצינים את המסר ומצופפים שורות. הדבר היחיד שבאמת קורה הוא קידום "חוק ביסמוט" בוועדה, בתמורה להטבות שיביא איתו תקציב המדינה. זה כל הסיפור.

נתניהו בונה על כך שיצר השרידות הפוליטי של חברי הקואליציה יאפשר לו להעביר את חוק האפליה. אך השבוע היה מי שקלקל לו את התוכניות. השר אופיר סופר הניח איום התפטרות חריג בנוף הפוליטי הישראלי. "זה חוק מביש נטול כל אומץ לב ציבורי, שמתקשה להיישיר מבט אל עיניהם של שותפינו החרדים ולומר להם: הגיע הזמן לעשות מעשה", אמר איש מפלגתו של סמוטריץ'.

"אני אצביע נגד החוק גם אם המשמעות תהיה שראש הממשלה יפטר אותי מתפקידי כשר", הוסיף השר, שנפצע קשה במהומות קבר יוסף אך חזר לשירות והפך לסמג"ד בצנחנים. אגב, נתניהו היה אז ראש ממשלה.

סופר לא משחק פוליטיקה. הוא לא מקים מחנה "מורדים", ולא מנסה לשכנע אחרים ללכת בדרכו. כבר כמעט שנתיים הוא מציע לנתניהו, לפוקס, לסמוטריץ' ולרבנים חרדים הצעה פשוטה: מילוי השורות בארבעה גדודים חרדיים בחטיבת חשמונאים. לא צריך שום חוק בשביל זה, אלא רק הנחיה רבנית. כך הכל יראו שיש שינוי ממשי בשטח, ובא לציון ולקואליציה גואל.

אך גם ההצעה המעשית הזו לא קודמה. וזהו סימן נוסף, גם בעיניו, שהכל בלוף. איש מהנ"ל לא מעוניין באמת בנהירת חרדים לבקו"ם, אלא רק בהארכת חיי הקואליציה. לכן הוא שם את אקדח ההתפטרות על השולחן.

האם האקדח יירה? כנראה לכל הכיוונים. כי אם נתניהו יקדם את החוק, סופר יעמוד בדיבורו ויתפטר. הוא כל כך מוכן לכך נפשית, שכבר הורה לאנשיו להכין ישיבות לסיכום כהונתו במשרד העלייה והקליטה. אם יתפטר, הוא יהפוך כנראה למנהיג המאבק ב"חוק ביסמוט", שכן הח"כים והארגונים יתכנסו סביבו.

פוליטית, הצעד שלו גם יביא לפירוק מפלגת הציונות הדתית. חבריו לרשימה, הח"כים משה סולומון ומיכל וולדיגר, הודיעו השבוע על התנגדות לחוק. אם סופר יתפטר, מצביעיהם יפעילו עליהם לחץ כבד עוד יותר להחריף את הטון. מפלגתו של סמוטריץ', שגם כך מתנדנדת על סף אחוז החסימה, כנראה תצנח מתחתיו. כי בסופו של דבר, רוב מוחלט של מצביעיה, שנושאים בנטל השירות מעל ומעבר לחלקם באוכלוסייה, יזדהו עם סופר הרבה יותר מאשר עם סמוטריץ'.

התרחיש הזה כבר כתוב על הקיר, אך כנראה לא ייעצר פה. באין רוב לקואליציה, הממשלה תיפול כשבתוכה, ובתוך הליכוד עצמו, יש מריבות פנימיות קשות על "חוק ביסמוט". כך סוגיית גיוס החרדים גם תעמוד במרכז סדר היום, בדיוק כפי שחולמים יריבי נתניהו. אך מי כמוהו זוכר שאחרי הניצחונות הגדולים במלחמת העולם השנייה - לא אחר מווינסטון צ'רצ'יל הפסיד בבחירות בגלל בעיות פנים קטנוניות?