מירב בן ארי וצבי סוכות בעימות בתוך הוועדה על חוק הגיוס // צילום: ערוץ הכנסת
מכירים את אלה שלפני שאתה מוציא מילה מהפה, כבר יודעים מה אתה עומד לומר - מובן שלא טורחים להקשיב לדבריך - ואז משיבים לך בלהט על דברים שבכלל לא אמרת עדיין? ברור שמכירים. זה מאוד ישראלי. אולי בעצם יותר מדי ישראלי.
והנה, בערב שלישי ראש הממשלה היה מיועד למסור הצהרה לתקשורת בעניין חוק הגיוס, אבל מעשה שטן - הוא בחר לבטל אותה. "הכל בסדר", אמרו מר לפיד ומר בנט. "נוציא הודעת תגובה לנאום שלא ננאם, למרות הכל".
בנט אמר: "קלון על מי שיצביע בעד החוק הזה"; ולפיד, מצידו: "ביבי ברח, הוא בגד במשרתים ובגד בלוחמים".
העניין המגוחך הוא שהמשחק הזה מתנהל בלי שום קשר למילים שנאמרות. אין משמעות למילים שנתניהו יאמר - התגובה לדבריו כבר מוכנה. ובאותה הנשימה ממש, אין גם משמעות לדברים שאומרים בנט ולפיד, כי תגובתו של נתניהו ידועה מראש גם היא.
אפשר לומר שזה מגדל בבל. בעצם, אפשר לומר שכולנו עברנו להתגורר במגדל בבל. מנהלים שיח חירשים עם עצמנו, בינינו לבינינו, מייתרים לחלוטין, וגם בכלל לא נזקקים, לטקסט שלהזולת כדי להשמיע את שלנו. איך אמר שייקספיר על ההבדל בין דיאלוג למונולוג? מונולוג הוא כשאדם אחד מדבר לעצמו - ודיאלוג הוא כששניים מדברים לעצמם.
וכך נדמה שלא רק לפיד, בנט ונתניהו מדברים לעצמם ולקהילות ולקהלים שלהם - אלא
שיש כאן 10 מיליון אנשים שמנהלים מונולוגים פנימיים עם עצמם, ואז טוענים שבצד השני אין עם מי לדבר.
עצה - מטורפת, אבל כזאת ששווה בחינה בהחלט: בואו נתחיל בלהאזין, אשכרה להאזין זה לזה, ומשם נתקדם לתשובה. אחרי הכל, אם הזולת הוא רק רעש לבן - למה שאנחנו לא נהיה רעש לבן עבורו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
