לבנה זמיר
נשיאת התאחדות עולי מצרים
השיאה משואה ביום העצמאות ה־77. חוקרת ומרצה בנושא יהדות ארצות ערב. ב־30.11 תשתתף בספרייה הלאומית באירוע להשקת האתר "קולות מהמזרח", שבו עדויות יהודים שגורשו ממדינות ערב
לבנה זמיר, בסוף החודש יצוין יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן, הנודע גם כיום הפליטים מארצות ערב. על חלק מהחוויות שלך ממצרים ומהעלייה לישראל תדברי ב־30.11 באירוע של הספרייה הלאומית, "הפליטים האחרים - אירוע לציון יום גירוש יהודי ארצות ערב", שיתקיים לכבוד השקת האתר "קולות מהמזרח" עם מאות עדויות של יהודים שגורשו ממדינות ערב. בתור התחלה, כמי שגורשה ממצרים בגיל 10, זמן לא רב לאחר הקמת מדינת ישראל, מה את זוכרת מליל הגירוש, מאותן דפיקות קצינים מצרים על דלת בית משפחתך?
"בחצות הלילה, 14 במאי 1948, קצינים מצרים דפקו בעוצמה על דלת ביתנו, כמעט שברו אותה, ונכנסו פנימה. הם הפכו את הבית, חיפשו בתוך ארונות ומגירות, חתכו מזרנים, ולא מצאו דבר. אצל משפחתו של דודי, שגרה בקומה מעלינו בווילה שבה חיינו, נמצאו ספרי תפילה מתוקף היותו גבאי בית כנסת, לצד היותו איש עסקים. באותו לילה הוא הוכרז כציוני וכאויב המדינה ונלקח לבית סוהר למשך שנה וחצי, ללא שום משפט.
"למחרת הממשלה המצרית עיקלה את העסק המשפחתי - אחד מבתי הדפוס הגדולים במדינה, שעבד גם עם משרד החינוך המצרי. כך נעלם עסק של שלוש משפחות, 25 נפשות, שנותרו ללא פרנסה. שווי העסק הזה נאמד בכמיליון דולר.
"משפחתי הצליחה להישאר בבית שלנו כשנה וחצי לאחר שמשפחתו של דודי גורשה ממנו, משום שאבי שילם למקומיים כדי שיקנו את הבית שלנו מכונס נכסים. לפני שהגענו לישראל עזבנו למרסיי, ושם שיכנו אותנו במחנה פליטים. נותרנו חסרי אזרחות, היינו פליטים".
עד להקמת המדינה חייכם היו שלווים למדי.
"אלה היו חיים בעצלתיים. חיינו עם שתי משרתות בבית, במעמד גבוה מאוד. רק כשהכל התפרק, פתאום הבנו איפה חיינו. ככלל, במצרים לא היית צריך להיות עשיר כדי לחיות בתרבות הבורגנית. מספיק שאדם עבד כשכיר בחנות בדים, והתאפשר לו לחיות חיי לורד - לרבות עוזרת, שכר דירה לבית ענק, ואפילו חופשה שנתית של חודשיים על שפת הים התיכון".
הרגשתם את ההידרדרות ביחס לקהילה היהודית?
"בהתחלה לא. בתקופת מוחמד עלי במאה ה־19, שהיה שליט מצרים ונחשב למייסד מצרים המודרנית, מצרים היתה פתוחה יחסית. גרה בה גם קהילה אשכנזית שמנתה כ־7,000 אנשים. בסוף המאה ה־19 הם הגיעו מאוקראינה, מפולין ומבריה"מ בעקבות פוגורמים שונים. הם בחרו במצרים כי היא נחשבה לאמריקה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, והם ידעו שהיהודים המקומיים יקבלו אותם בזרועות פתוחות. הם זכו ללימודים חינם לחסרי היכולת, לדיור ולעזרה במציאת עבודה.
"במצרים מעולם לא ראיתי יהודי פושט יד ברחוב, כי היו בתי תמחוי בשכונות היהודים, בקהיר, באלכסנדריה, בטנטה. היה בית ספר שבו יתומים יהודים למדו בחינם, ומשם יצאו עורכי דין, מהנדסים ורופאים. ככלל, יהודי מצרים ידעו שפות והתחילו לעבוד מייד בכל מקום שאליו הגיעו.
"במחצית המאה ה־20 התגברה הלאומיות המצרית, שהובילה להרעה ביחס ליהודי מצרים, יחד עם השפעת הנאציזם והסכסוך היהודי־ערבי. אבל אני חייבת לומר שבאופן אישי, החיים שלנו היו טובים ושקטים, כאמור. שתי החברות הכי טובות שלי היו מוסלמית ונוצרית. אף פעם לא נשאלתי אם אני יהודייה".
אבל בנובמבר 1945, לדוגמה, אירע פוגרום של האחים המוסלמים במצרים ובלוב. זה לא נגע בכם?
"הנקודה היא שהקהילה היהודית השתיקה את זה, לא דיברו על זה. במצרים יצאו לאור יותר מ־70 עיתונים יהודיים, בכל השפות, ופשוט לא דיברו על זה. הכחשה כמעט מוחלטת. כמה שנים מאוחר יותר, ב־1956, כשאירע משבר תעלת סואץ, אירעו מהומות נוספות נגד יהודי מצרים. חברה שלי סיפרה שהיא ומשפחתה צפו במתרחש מגג ביתם, כאילו זה היה סרט, ולאחר מכן הם ירדו לאכול ארוחת צהריים. זו הכחשה. הקהילה היהודית רצתה שקט".
עיתון בעברית, בקהיר
את הרצון לשקט את מייחסת לאופיים ולזהותם של יהודי מצרים?
"במידה מסוימת כן. יהודי מצרים לא אוהבים להשתמש במרפקים, זה לא מכובד בעיניהם. חקרתי 1,000 איש מיהודי מצרים ומכולם קיבלתי אותה תשובה - אנחנו לא אוהבים להשתמש במרפקים. בדיוק מאותה סיבה לא תמצא יהודים רבים ממצרים בפוליטיקה. בכנסת שלנו היום יש אולי שני שרים כאלה. על יוצאי מדינות ערב אחרות שמענו אמרות פוגעניות, אבל אף פעם לא שמעתי דבר רע שאמרו על יהודי מצרים. הם היו ידועים כאנשים צנועים, בלי שופוני".
זה קצת מנוגד למוקדי השליטה שאליהם הם הצליחו להגיע במצרים. יהודי מצרים, בין היתר, שלטו בבנקאות, בתעשייה.
"ועם זאת, רובם לא הפגינו התנשאות או עושר מופלג שיוצא מגדר הרגיל. במחצית המאה ה־20 הבנקים המצריים היו בבעלות יהודית, מלבד בנק מצרים שהיה שייך למדינה, אבל גם הוא הוקם בין היתר על ידי יהודים. היהודים סייעו בהקמתו משום שהם היו מצרים בדם, קודם מצרים ואחר כך יהודים.
"כפי שאמרת, גם בתעשייה התבלטו היהודים. מאחורי תעשיית הסוכר עמדה משפחת קטאוי שייסדה את חברת הסוכר והזיקוק המצרית, שהפכה למונופול בתחום. כל יסודות הקולנוע המצרי נוצרו על ידי יהודים. הבמאי היהודי טוגו מזרחי מאלכסנדריה היה ממקימי תעשיית הקולנוע המצרית. הוא זה שהביא לקולנוע המצרי את השחקנית והזמרת היהודייה לילה מוראד, ואף ביים סרטים בכיכובה של הזמרת אום כולתום".
יהודים נכחו גם בשוק התקשורת. קודם ציינת שבמצרים נפוצו 70 עיתונים יהודיים, גם בקהיר. במה הם עסקו?
"אחד העיתונים נקרא 'ישראל' ויצא בעברית, בצרפתית ובערבית. הוא נחשב לעיתון הקהילתי היהודי המודרני הראשון ועסק רבות בנעשה בישראל, לצד סיקור נושאים פנימיים של הקהילה היהודית ויחסיה עם השלטון המצרי. עיתון 'השחר' היה גם הוא בעל אוריינטציה ציונית, ואף ערך תחקירים עיתונאיים".
שמעת עברית ברחובות?
"ברחובות לא דיברנו עברית, וגברים לא חבשו כיפה. יהודים חבשו כובע לבד אירופי או תרבוש".
בשיחת הרקע שלנו סיפרת לי שבמצרים גם פעלו תנועות יהודיות דוגמת השומר הצעיר, מכבי, בני עקיבא.
"תנועות הנוער פעלו בעיקר בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. השומר הצעיר, למשל, היתה פופולרית מאוד. תנועת מכבי, לדוגמה, שימשה חלופה לתנועות פוליטיות יותר, ובית"ר, איך לא, קידמה ערכים יהודיים ודגלה בהקמת מדינה יהודית עצמאית. התנועות האלה סייעו בהכנת הנוער לקראת עלייה לישראל, והדיווחים היו על נערים שפשוט שרופים על הציונות. בשנת 1946 מאות נערים השתכנעו על ידי מדריכיהם להגיע לישראל. הם התחפשו לאנשי בריגדה ולא נתפסו. כשהגיעו, הם פוזרו בקיבוצי ישראל. הציונות המצרית לא תמיד היתה ציונות מגשימה, אלא ציונות שבלב, אבל היא עבדה".
איך הרגשת כשאת עצמך הגעת לישראל כמה שנים מאוחר יותר?
"מתן וילנאי, שהיה בזמנו שר התרבות ואמו היתה מצרייה, כתב הקדמה לספרי וציין שיהודי מצרים קיבלו בסבר פנים יפות יהודים שגורשו למצרים ממדינות שונות בזמן מלחמת העולם הראשונה. אבל הוא גם ציין שכאשר הגיעו לישראל אותם יהודי מצרים, הם לא התקבלו באותה צורה. בן־גוריון היה גאון, הוא הקים את המדינה, אבל הוא התעלם מעולי מצרים, ולא כל מי שרצה לעלות ארצה התקבל. הוא רצה רק את הצעירים והבריאים, וכך היה בגל הראשון של גירוש יהודי מצרים ב־1949.
"בגירוש המאסיבי של 1956 גורשו כ־35 אלף יהודים בתוך תשעה חודשים על ידי הנשיא נאצר, שזעם על כך שחסמו לו את התעלה. אבל בן־גוריון אמר - אין לי מספיק אוהלים בשבילם, הם לא יכולים להגיע. זה הביא לכך שארגוני יהודים בעולם העניקו להם אזרחות, מחציתם הגיעו לפה, ומחציתם התפזרו במדינות כמו ברזיל, צרפת וגם ארה"ב.
"היחס של בן־גוריון חלחל גם למטה. כולנו מכירים את המערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין שאומרים 'אינעל דין באבור אלי ג'בהום' - לעזאזל הספינה שהביאה אתכם. אבל, כאמור, מכיוון שיהודי מצרים ידעו שפות הם נטמעו כאן במהירות. אני סבורה שליהודי מרוקו שהגיעו מהרי האטלס היה קשה יותר כי רובם, כך התרשמתי, לא ידעו שפות".
"אנחנו פליטים"
לפני כחודשיים ביקרת במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה. מה בעצם היתה המטרה שלך בהגעתך לאו"ם?
"לאחר מות דור הורינו מצאתי בבוידעם של התאחדות עולי מצרים 3,000 תביעות לנזקי רכוש של יהודי מצרים, מתוך 7,000 תביעות שהוגשו בסך הכל. יהודי מצרים היו מסודרים מאוד. הגעתי לשם מכמה סיבות: זה היה קלף מיקוח נגד זכות השיבה - כלומר: לקחתם לנו יותר ממה שלקחנו לכם, כי לפי מחקר של ארגון JJAC העולמי, מדובר בנזקי רכוש שהגיעו לכ־263 מיליארד דולר. עבורי זה היה גם המשך דרכו של אבי, שפעל למען יהודי מצרים וארצות ערב.
"מטרה נוספת היתה להוכיח שאנחנו פליטים, להוכיח שגורשנו ושהשארנו אחרינו רכוש רב. מתוך סך נזקי הרכוש - 59 מיליארד הגיעו ממצרים, וככלל - 263 מיליארד דולר נשכחו. כך שבמשך 77 שנים שמעו רק את הצד של הפלשתינים על זכות השיבה, ואיש לא שמע אותנו. הגיע הזמן להכיר בהיסטוריה של יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, של יהודי מדינות ערב. לא עושים צדק עם חצאי אמת. וכן, אנחנו באים לבקש צדק ליהודים מארצות ערב, גם בשביל סולחה, פיוס ושלום. כשאמרתי את זה באו"ם, צפו בזה מיליון צופים ברחבי העולם".
הפעם הראשונה שכוניתם באופן רשמי למדי כפליטים נרשמה בנאום בר־אילן.
"נתניהו אמר זה בנאום שלו, ואני צהלתי. זו היתה פעם ראשונה שראש ממשלה בישראל קרא לנו פליטים. הוא גם הוסיף, ואני מחזקת את התפיסה הזו, שבדיוק כפי שישראל קלטה את יהודיה מארצות ערב, כך מדינות ערב צריכות לקלוט את ערבייה. לצערי, זה לא קורה".
מצרים אמנם אפשרה כניסה מסוימת של עזתים במהלך המלחמה האחרונה, אך לא פעלה לפי מדיניות רשמית של קליטה המונית. מה דעתך על יחסי ישראל־מצרים כיום?
"נאצר הביא לגירוש המוני, וסאדאת נרצח על ידי האחים המוסלמים רק כי עשה שלום עם ישראל. גם שנות מובארק אופיינו באנטישמיות. לשמחתי, א־סיסי ממשיך את דרך סאדאת. הוא פותח את מצרים למערב בזהירות הנדרשת, משום שהוא לא רוצה להירצח כמו סאדאת. השלום עם ישראל עדיין קר, אבל אם המגמה הזו תימשך הוא עשוי להתחמם לאט־לאט.
"הפתיחות למערב חשובה למצרים, משום שהיא מביאה גם לפריחה כלכלית, כפי שראינו בעבר. כשמצרים הסתגרה היא הפכה לענייה יותר. במחקר שנערך לא מזמן על ספרי הלימוד במצרים, ניכר גם שם שינוי מסוים. יותר שיח על שלום. א־סיסי מחנך דור שלום, אבל ייקח זמן לתקן את השנאה שמובארק הכניס ללבבות של מיליוני ילדים בבתי הספר במשך 30 שנה".
מנגד, מה חשוב שתלמידי ישראל יידעו על יהדות מצרים, ובכלל על יהודים בארצות ערב?
"במדינת ישראל יש פער עצום בידע על מה שקרה ליהודי ארצות ערב. הטרגדיה של מיליון היהודים בארצות ערב אינה ידועה, לא בארץ ולא בעולם. למה? קודם כל, כי בארץ רצו כור היתוך - כולנו עולים, אנחנו לא פליטים.
"חשוב מאוד שילדי ישראל ילמדו על מיליון היהודים בארצות ערב, כי הם לא יודעים עליהם יותר מדי, גם משום שמדינת ישראל התכחשה להיותם של אותם יהודים פליטים. זה חשוב גם למדינה עצמה, כי היום כשפלשתינים ותומכיהם אומרים 'מהנהר עד לים', הם לא יודעים שכ־50 אחוז מאזרחי המדינה הזאת, כך אני מעריכה, הם תושבי האזור, הם שייכים לפה. אז הם מנצלים את המצב ואומרים - אתם מרוסיה, מפולניה, מה אתם שייכים לפה?
"זה לא נכון. כמחצית מאזרחי המדינה שייכים לאותם מיליון יהודים מארצות ערב, וזאת הלגיטימציה של מדינת ישראל. חשוב שכולם יידעו את זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו