"זה היה ביקור עצוב". הדובר הוא דיפלומט מערבי, מומחה לאוקראינה, שלאחרונה ביקר במדינה הנלחמת על חייה ופגש בה את הבכירים ביותר. ארבע שנים לאחר הפלישה הרוסית, המסקנה שלו היא שבקרוב זלנסקי יצטרך לקבל החלטות קשות, אפילו קשות מאוד. החלטות של להיות או לחדול.
דיברתי איתו לא מעט לאורך המלחמה. כשפרצה, הוא היה משוכנע שהצבא הרוסי ידרוס בתוך כמה ימים את החיילים האוקראינים. ההערכה שלי היתה אחרת, אופטימית יותר מבחינת המדינה המותקפת, שכן למלחמה הזו האוקראינים הגיעו עם נחישות ומוכנות שלא לחזור על הכישלונות המביכים של אובדן האי קרים וחבל דונבאס ב־2014.
זלנסקי נבחר ב־2019 על בסיס ההבטחות להילחם בשחיתות ולפנות מערבה, תוך שמירה על עצמאות אוקראינה. עבור פוטין, שרואה באוקראינה חלק בלתי נפרד מאמא רוסיה, נוכחות של גופים מערביים כמו האיחוד האירופי ונאט"ו על גבולותיו היא קו אדום. לכן יצא למה שמוגדר עד היום "מבצע מיוחד".
זה אמנם לקח לו הרבה יותר זמן משתכנן, ועלה במחירים גבוהים פי כמה מכפי שצפה, אבל נראה כי בקרוב אכן ידחק את זלנסקי לנקודה שבה יהיה על הנשיא האוקראיני לבחור בין כניעה למוות. זה לפחות הרושם של אותו גורם מערבי.
הסיבה לכך היא שהצרות של אוקראינה רבות וגדולות. בשעה שפוטין מגייס חיילים מכל הבא ליד, האויבת שלו מתקשה לגייס חדשים. בתחילת המלחמה המונים התנדבו למלחמת השחרור האוקראינית. כיום השלטונות מגייסים את הצעירים בכפייה - והכל מבינים מה שווה תפוקת חייל שלא רוצה להילחם - ורבים מהם עורקים לאחר שחוילו. לדברי הדיפלומט, מדובר במאות אלפי עריקים.
הרוסים משמידים בשיטתיות את מערך ייצור האנרגיה של אוקראינה, כלומר משאירים אותה עם יכולות מוגבלות לחמם את הבתים בחורף. ואין זה חורף ישראלי כמובן, אלא טמפרטורות שצונחות הרבה מתחת לאפס. כל זה קורה כאשר ידו של הצבא הרוסי על העליונה. האוקראינים נגסו אמנם שטחים לא מבוטלים בתוך רוסיה, אולם בחודשים האחרונים כוחותיו של זלנסקי מצליחים רק לעכב את הרוסים - לא לבלום אותם.
אגב, כלי הנשק העיקרי במלחמה הזו הפכו להיות הרחפנים הזעירים והקטלניים שמיוצרים ומשוגרים בהמוניהם. הרשתות החברתיות מתפקעות מסרטוני אימה של חיילים משני הצדדים משלימים עם מותם, בעודם מזהים את הרחפן מתקרב אליהם. עצוב, כבר אמרנו.
זלנסקי בינתיים לא מרים ידיים. הצבא שלו הרי רשם כמה מבצעים מפעימים בעומק רוסיה, ובכלל זה פעולת הרחפנים שהשמידו את המפציצים האסטרטגיים של פוטין בעומק המדינה. השבוע הנשיא האוקראיני סיכם על ייצור משותף של רחפנים עם יוון, וכן על רכש של 100 מטוסי רפאל צרפתיים. אלה יגיעו לארצו החל מהשנה הבאה ועד 2035. המטוסים האלה אולי יפצו על המחסור בטילי שיוט שביידן כבר התכוון לספק לאוקראינה, אבל טראמפ עצר. השאלה היא רק אם נותר לזלנסקי זמן.
מושחתים, נמאסתם
ההערכה בצמרת האוקראינית היא שקו החזית אמנם בקשיים, אך לא בפני קריסה. כך מספר הדיפלומט. גם אם זה המצב, לרוסים יש יכולות להתקדם על פני הקרח שיכסה בקרוב את ערבות אוקראינה. במצבור התנאים המתוארים לעיל, המדינה המותקפת תתקשה לעצור אותם. כל הבעיות הקשות האלה, אולי מפתיע לשמוע, מתגמדות לעומת הצרות החדשות והגדולות יותר שקורעות את ההנהגה האוקראינית מבפנים - צרות שקשורות גם אלינו.
השם טימור מינדיטש מוכר בישראל רק למי שעוקבים באדיקות אחרי המתרחש במלחמה שם. באוקראינה, לעומת זאת, מה שקורה עם מינדיטש - שבימים אלה נמצא בדירות המסתור שלו בארץ - יותר מעניין מכל התפתחות בחזית הלחימה. פרשת השחיתות שהוא ורבים אחרים נקשרו אליה, לוקחת בכיס הקטן אפילו את שערוריית הפצ"רית שלנו. היא מגיעה עד זלנסקי עצמו, ואולי מטלטלת את כיסאו.
מינדיטש הוא יהודי כמו זלנסקי, וגם השותף והחבר הכי קרוב שלו עוד מימי קריירת הבידור של הקומיקאי שהפך לנשיא. הרשות האוקראינית למלחמה בשחיתות ("נאבו") האזינה במשך חצי שנה לסדרה ארוכה של מפגשים סודיים שנערכו בדירה של האוליגרך היהודי גם הוא, גנדי בוגולובוב. האחרון הוא שותף של אוליגרך אחר, בשם איגור קולומויסקי. גם הוא יהודי. גם הוא חבר של זלנסקי, או לפחות היה כזה עד שנחשף במעשי שחיתות קודמים.
במפגשים המוקלטים נשמעים שרים בממשלה ופקידים בכירים מתנים קידום פרויקטים בתחום האנרגיה בקבלת שלמונים בסכומי עתק לכיסם הפרטי. כל זה קרה, כאמור, בזמן שרוסיה פוגעת בתשתית האנרגיה של אוקראינה. כלומר, במקום שבכירי הממשלה, ובהם חבריו הקרובים של זלנסקי, יעשו הכל להכין את ארצם לקראת החורף המלחמתי הקשה, הללו רק חיפשו כיצד להעשיר את עצמם. עד כדי כך, שהם הוקלטו מתבדחים ואומרים, "חבל להשקיע בשיקום אתרי האנרגיה, כי ממילא הרוסים יהרסו אותם שוב. עדיף כבר לגנוב את הכסף".
זלנסקי, שחבריו הקרובים נתפסו על חם - ולא בפעם הראשונה, עושה הכל להרחיק את עצמו מהפרשה. שרת האנרגיה פוטרה. מי שקדם לה בתפקיד נחקר. על הדרך נחשפו רומנים ובגידות. אבל מינדיטש, המוח שמאחורי הקנוניה והמקורב מספר אחת של זלנסקי, הצליח להימלט לישראל. יש הטוענים שהסתייע בשירותי הביטחון של הנשיא, שמצידו הטיל סנקציות על שותפו לשעבר, כדי להוכיח שידו לא במעל.
כך או כך, זו אינה פרשיית שחיתות ראשונה שמתגלה במהלך המלחמה - אותה שחיתות שזלנסקי הבטיח לבער, אי־אז בימים שבהם אוקראינה עוד היתה מדינה נורמלית. אפרופו בחירות, אלה אמורות היו להיערך עוד במארס 2024, אך נדחו בהסכמה בגלל המלחמה.
כעת, כשהמצב בחזית לא פשוט בכלל, וכשהחשדנות וחוסר האמון פושים בכל עד ללשכת הנשיא, גם מעמדו של זלנסקי מתערער. האתגרים בחזית המלחמתית מעכירים את האווירה הפנימית. במעגל סגור, האכזבה מהדרגים העליונים מדכדכת את האווירה בשכבות העממיות, אלה שאמורות לעמוד במעמסות המלחמה.
"כל האליטה כרגע במלחמות פנימיות. ראשי מערכות ביטחון מדברים נגד זלנסקי כפי שלא היה בעבר, ומעמדו בסקרים הידרדר. הפרשיות האלה כבר חורכות את שולי גלימתו", משתף הדיפלומט המערבי בחלק מהדברים ששמע.
זלנסקי מפנים כנראה את חומרת המצב, וכך גם הרוסים. ביום שלישי, כמה דקות אחרי שהודיע כי יבקר בטורקיה כדי לדון באפשרות להפסקת אש, הקרמלין הבהיר כי "לא יהיו נציגים של רוסיה באיסטנבול ביום רביעי". כלומר, תחפשו אותנו. פוטין בכלל מחרים את זלנסקי, ולא מסכים שהמשא ומתן יתנהל מולו.
ההערכה בצמרת האוקראינית היא שבסוף פברואר יתקבלו ההחלטות המכריעות, כמובן אם זלנסקי ומדינתו ישרדו עד אז. בכל מקרה, קשה לראות את אוקראינה, אפילו בהנהגה אחרת, הופכת את פני המערכה הצבאית. זו לא מסקנה מלבבת במיוחד. כיום התוקפנות הרוסית כבר זולגת לכל אירופה, שנחשפה בחולשתה.
מתכון לאנטישמיות
לכל זה, איך לא, יש גם השפעות עלינו. בראש ובראשונה מספר היהודים המעורבים בפרשיות האלה לא בדיוק מועיל למאבק באנטישמיות. בנוגע לישראל, שתי הממשלות שכיהנו בזמן המלחמה הקפידו לשמור על ניטרליות יחסית. גם בנט וגם נתניהו שמרו על כבודו של פוטין, בניגוד לביידן ולמערב שלפחות רטורית תקפו אותו בחריפות.
ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, מסביר למה. בספרו "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (עמ' 180), הוא כותב את מה שרבים בהנהגה הישראלית לחשו בתדרוכים סגורים. פוטין "סירב לאפשר לאוקראינה להצטרף לנאט"ו, וכתוצאה מכך להציב את מה שהוא למעשה הצבא הגדול והחזק ביותר בעולם על סף דלתה של רוסיה... הם (הרוסים) לא חברים שלי. אני עובד איתם כדי לשפר את ההגנות של ישראל. מה מצפים ממני לעשות? למתוח ביקורת על פוטין באיזו מין השתוללות מוסרית?... אינני מוחל על מעשיו של פוטין, אבל אני יכול להסביר את עמדתו. מדובר במשימה קשה, במיוחד בארה"ב".
כעת, כשרוסיה כנראה חושבת שהניצחון מתקרב, היא מנסה לחזור לשגרה גם בשכונה שלנו. "משלחת צבאית משותפת של סוריה ורוסיה סיירה ביום שני בכמה נקודות ואתרים צבאיים בדרום סוריה, כחלק מהרחבת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות". את הדיווח הזה מסר משרד ההגנה הסורי. דרום סוריה הוא בדיוק אותו אזור שישראל דורשת לשמור מפורז, מחשש לפגיעה בדרוזים המקומיים. האם נשיא סוריה אחמד א־שרע, שכבר ביקר במוסקבה, רותם את פוטין לשמש חוצץ בינו לבין נתניהו? האם על כך דיברו נתניהו ופוטין בשיחתם במוצאי השבת? ומה יהיו ההשלכות על הסדר העולמי, והלקחים באיראן ובסין, אם פוטין ייצא מנצח?
לא לסגור, לתקן
"קול התקווה" (Voice of hope), כך נקראת תחנת הרדיו הנוצרית והפרו־ישראלית, ששידרה בגל AM1287. התדר הזה היה שייך בעבר לגלי צה"ל. עם מעבר התחנה לתדרי FM הוא הוחזר למדינה וזו העבירה אותו ל"קול התקווה", תוך הבטחה שבשעת חירום יוחזר למדינה. כך אכן קרה באוקטובר 2023. הנוצרים עברו לאינטרנט. צה"ל השתמש לצרכיו העלומים ב־1287.
שידור חירום ברדיו היה גם האמצעי המרכזי באוקטובר 1973 לעדכן את עם ישראל ולגייס את חיילי המילואים, עם מתקפת הפתע של צבאות סוריה ומצרים ביום הכיפורים. אלה רק שתי דוגמאות המוכיחות מהחיים הממשיים שלנו עד כמה תחנת רדיו עם פריסת משדרים ארצית ובעלת זיקה לרשויות היא אמצעי חיוני למדינה, שבכל דור ודור קמים עליה לכלותה.
בתקופתנו עיקר תקשורת ההמונים נעשית באינטרנט. עם זאת, רק השבוע היתה קריסת שירותים גלובלית של יישומי האינטרנט המרכזיים ביותר, כנראה בגלל תקלה. הוסיפו לכך את מתקפות הסייבר המיוחסות לרוסיה, לאיראן, לסין ולצפון קוריאה, והבינו עד כמה שברירית הרשת הווירטואלית.
שיקול זה, של שימור אמצעי תקשורת ארצי לגיוס המונים בשעת חירום, שאינו חשוף להתקפות סייבר, צריך היה להיות הראשון בסדר העדיפויות של שר הביטחון ישראל כ"ץ בבואו להחליט על עתיד גלי צה"ל. זה בהחלט לקח משמחת תורה תשפ"ד.
מעבר לכך, גילוי נאות, אני משדר בגל"צ מעת לעת. יש לי ביקורת, שמייד גם אתן לה ביטוי. אך במנותק ככל הניתן מנגיעה אישית, עמדתי הפרטית ורבת השנים היא שהשתקה של אמצעי תקשורת, בפרט כזה שישראלים מחוברים אליו ונהנים ממנו, היא צעד שלא צריך להגיע אליו.
לכן התנגדתי בתקיפות ב־2014 לחוק לסגירת "ישראל היום" (בטרם עבדתי בעיתון זה, כמובן). על כך נאבקתי באותה שנה, כאשר "מקור ראשון", שבו שימשתי כתב מדיני, פשט רגל והיה על סף סגירה. לא מיותר לציין שרזי ברקאי, בתוכניתו היומית בגלי צה"ל, סייע לנו אז במאבק להצלת העיתון. כן, רזי השמאלני סייע לעיתון ימני. היו ימים.
על אחת כמה וכמה, לאחר שבשנתיים האחרונות מפקד גלי צה"ל, טל לב רם, אכן קירב את התחנה מאוד לצבא, במובן החיובי של המושג. מפינת הפצועים המרגשת של ירון וילנסקי, דרך אינספור תשדירים ותוכניות לסייע לחיילי המילואים ועד ראיונות רבים עם מפקדים וחיילים בשטח. כך צריך, ולא רק בימי המלחמה.
באותה נשימה צריך לומר שזה רחוק מלהיות מושלם. בעיית היסוד שהיתה ונותרה בגל"צ היא ההטיה הפוליטית החד־צדדית. לא ביקורת על השלטון, שהיא הכרחית בדמוקרטיה חפצת חיים, אלא קו כללי של אופוזיציה, מבוקר עד ערב, מודע ובלתי מודע, גם בתוכניות שאין להן כל קשר לאקטואליה. כנגדו יש שדר אחד בלבד שמקבל שעה ביום, עם דעות ימניות. גם הוא מבקר את הממשלה, וזה כמובן בסדר. אך חוסר הפרופורציות לא הוגן ולא הגיוני, בפרט כשמדובר במשאב ממלכתי. לכן פעם אחר פעם עולה בימין הדרישה לסגור את גל"צ.
כאמור, גם סגירה אינה המענה הנכון, ולוּ בגלל הפינות הנפלאות של אבשלום קור. לכן גלי צה"ל צריכה להמשיך, ואולי הדרך לעשות זאת היא אכן פשוט להיות "הבית של החיילים". רובם הגדול לא שמאל.
