רעולי פנים הציתו רכוש ותקפו פלשתינים בשומרון // צילום: השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
טראמפ.
הנשיא האמריקני דוהר קדימה. אין לו זמן לעיכובים, ולמרבה הצער גם לא לפרטים הקטנים שמהם מורכבים החיים עצמם. מכתבו השבוע לנשיא הרצוג, שעיקרו היה בקשת החנינה לנתניהו, נפתח במשפט: "הבטחנו שלום שהיה נחשק במשך 3,000 שנה לפחות".
נשים את החנינה בצד. יש דברים (כמו המדינה) שחשובים ממנה. טראמפ רחוק מלהיות תמים. סביר שהוא מקווה שעוצמתו והחזון שהוא מציב יספיקו כדי להניע את היקום כרצונו. אם הוא החליט שהמלחמה הסתיימה, היא הסתיימה. ואם הוא החליט שיהיה שלום, יהיה שלום. אמנם יש עוד כמה דברים קטנים להשלים בדרך - ארבעה חטופים חללים, הזזת חמאס מהשלטון, פירוז הרצועה, שיקום הרצועה - אבל וושינגטון כבר מסתכלת הלאה: לריאד, לג'קרטה, להסכמים הבאים, לכסף הגדול.
לירושלים אין ברירה אלא לשחק את המשחק על פי חוקי טראמפ. היא תמרנה את עצמה במלחמה למצב שבו כל העולם נגדה, מלבדו. לכן, כשהוא החליט שתהיה עסקה בעזה, היתה עסקה. לכן, כשהוא החליט שעל ישראל להתנצל בפני קטאר, היא התנצלה. לכן, כשהוא החליט שטורקיה תהיה מעורבת בנעשה בעזה, היא מעורבת. ולכן, כשהוא החליט עכשיו שכ־150 אנשי חמאס שכלואים במנהרות ברפיח ישוחררו, הם ישוחררו.
יש בזה יתרונות. טראמפ הוא אדם שמעריך נאמנות, וישראל נאמנה לו מאוד. זה השתלם לה באיראן, כשחבר לתקיפה. אם להאמין לדיווחים המתרבים בתקשורת הבינלאומית על התעצמותה המחודשת של איראן, בעיקר בטילים, זה עשוי להשתלם לה שוב אם תחליט לתקוף מחדש.
הבעיה היא שלא רק ישראל נאמנה לטראמפ, אלא גם אחרים - והוא מעריך גם אותם. נשיא סוריה א־שרע הגיע השבוע לביקור היסטורי בבית הלבן וקיבל מטראמפ את כל הכבוד. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן יגיע בשבוע הבא ויכובד פי כמה. וכמותם הקטארים, וכן הטורקים, ששר החוץ שלהם הקאן פידאן ליווה את א־שרע בוושינגטון על תקן בייביסיטר צמוד, כדי לוודא שהאינטרסים של טורקיה בסוריה נשמרים.
המציאות הזאת מתורגמת במזרח התיכון לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כוח, כסף, כבוד. ההגעה לבית הלבן משדרת כוח, מעניקה כבוד ושווה כסף. הרבה כסף. הבעיה היא שלצד שלושת הכ"פים יש גם נו"ן אחת - נשק, ואצל חלק מהמעורבים גם אל"ף אחת - אידיאולוגיה. זה נכון בעיקר לקטאר ולטורקיה, האחיות מהאחים המוסלמים, שהתקרבותן לבית הלבן מאתגרת את הביטחון הלאומי של ישראל באופן מדאיג, ועלולה (בניגוד לכוונותיו של טראמפ) לא לייצב את האזור, אלא לערער אותו.
זה מציב בפני ישראל הר של דאגות. בראשן החשש הגובר מפני אובדן יתרונה האיכותי באזור, שמגובה בחוק קונגרס ושעלול להישחק משמעותית תחת מכירה סיטונית של נשק מתקדם לסעודיה, לקטאר ולטורקיה. על הפרק מטוסי F-35, ומערכות נוספות שספק אם ישראל יודעת לתת להן מענה מיטבי. בהמשך לכך גם זוכות המדינות הללו למעורבות גוברת בנעשה בעזה, בסוריה ואפשר שבעתיד גם בזירות נוספות.
מבחינת טראמפ אלה זוטות. הוא קבע שיהיה הסכם־כל־ההסכמים, ומה שהוא קבע זה מה שיהיה. אפשר להעריך אותו על הנחישות והחזון: בלעדיהם לא היו הסכמי אברהם, והחטופים לא היו שבים הביתה. ואפשר גם לדאוג: 3,000 שנות מלחמה לא מסתיימות במשפט. הקדנציה שלו בבית הלבן תסתיים הרבה לפני שתיגמר המוטיבציה להרוג יהודים. בִנאום הסכסוך מסוכן לישראל.
טראמפ משוכנע שהכסף הגדול חזק מכל אלה. שביכולתו ליצור מארג של הסכמים שיאזנו זה את זה. את העולם הסוני מול האיום השיעי, את מאבקי הכוח בתוך העולם הסוני, את מאבקי העוצמה מול ישראל. אם יצליח, הוא יהיה זכאי לכל פרסי הנובל כולם. הבעיה היא שבדרך נלקחים לא מעט סיכונים, רבים מהם על חשבון ביטחון ישראל.
כ"ץ.
בעוד ציוץ ילדותי, שר הביטחון הודיע השבוע שנשיא טורקיה ארדואן יראה את עזה רק במשקפת. זאת, בתגובה לצווי המעצר שהוציאה טורקיה נגד בכירים ישראלים, ובהם כ"ץ עצמו. לציוץ נלווה איור שבו נראה הנשיא הטורקי מביט בעדשות סגורות - עניין רגיש בלשכת שר הביטחון - שעליהן צוירו סמלי מגן דוד.
אפשר להעריך את ההשקעה בציוצים, ואת ההתמדה. לו זה היה מדד הצלחתם של השרים, כ"ץ היה מוביל את הרשימה בבטחה. אבל המציאות לא מתנהלת ברשת, וטורקיה חזקה משמעותית מכפי שהיתה בשנים האחרונות. במקום שר הביטחון, הייתי נזהר מלקבוע שהנשיא הטורקי לא יראה את עזה בעיניו. וגם אם לא יראה - אנשיו עלולים להיות בה, וכבר כעת הם משפיעים על גורלה: יש הטוענים שבמשולש המתווכות טורקיה־מצרים־קטאר, הם כרגע הצלע היותר דומיננטית מאחורי הקלעים.
את כ"ץ זה מעניין פחות. הוא חזק בציוצים ובפוליטיקה. אלה שלובים זה בזה: מה שמשרת אותו יצויץ, מה שלא - ייעלם. השבוע, למשל, הכי בהול היה לו להודיע על סגירת גלי צה"ל. לא אלימות היהודים שגואה ביהודה ושומרון, לא הכבדת הנטל על משרתי המילואים גם בשנים הבאות, לא המינויים התקועים למפקדי חילות האוויר והים, לא הפער בין התחקירים הנוקבים שמבצע צה"ל לעצמו לבין ההתחמקות הנמשכת של הממשלה מהתחקיר הלאומי.
מכל אלה, שווה להתעכב על שני עניינים: הראשון, הנעשה ביו"ש. באוגוסט היו 56 אירועים אלימים שביצעו יהודים. בספטמבר היו 60. באוקטובר היו 97 אירועים - 21 אירועי חיכוך, 14 אירועי הצתה, 5 אירועי השחתה, 46 מקרים של יידוי אבנים ו־11 אירועי תקיפה. הבחירה שנוקטת מערכת הביטחון במילה "אירועים" היא מתעתעת. לו פלשתינים היו מבצעים אותם, סביר שהיתה נבחרת מילה אחרת - "פיגועים".
במערכת הביטחון נותנים הסבר נקודתי לזינוק בנתונים: עונת המסיק. נדמה שההסבר האמיתי רחב יותר. הפורעים היהודים איבדו רסן ופחד. הם זוכים לרוח גבית מגורמים בממשלה ובקואליציה ולאדישות כמעט קבועה מהמשטרה, ובעיקר - אין מולם הרתעה ממשית. החלטתו של כ"ץ להפסיק את המעצרים המנהליים של יהודים שללה כלי מרכזי במאבק מולם. אמנם אלוף פיקוד המרכז הגביר את השימוש בצווי הרחקה - אבל זה רחוק מלהספיק.
גורם בכיר הזהיר השבוע שפיגוע כמו דומא - שריפת משפחה בביתה - עלול להתרחש בכל רגע. כל מי שנמצא בשטח מבין זאת. כשזה קרה אז, ב־2015, כל המערכת התייצבה מנגד. היום הרוצח עמירם בן אוליאל הוא גיבור בעיני רבים מהפורעים, ויש לו גם תומכים בכנסת. כשיורשו יפעל, הוא יצית אש גדולה. מחובתו של שר הביטחון למנוע זאת. בשביל זה משלמים לו משכורת.
העניין השני הוא גלי צה"ל. ההחלטה לסגור אותה היתה ידועה. די היה לראות את הרכב הוועדה שמונתה: נטולת נציג צה"ל, נטולת נציג עיתונות, מרובת גורמים בעלי זיהוי פוליטי מובהק וחד־צדדי. מסקנותיה היו בהתאם. שר הביטחון אמר בהודעתו שקיבל תלונות רבות מאזרחים ומחיילים שהתחנה לא מייצגת אותם, ואף פוגעת במאמצי המלחמה ובמורל. לו בדק, הוא היה מגלה שרבות מהתגובות הגיעו מבוטים. סקר שערכה הוועדה (במכון דיאלוג) גילה דווקא להפך: לגלי צה"ל יש נתונים גבוהים כמעט בכל הפרמטרים.
במארס 2023 הגישה את מסקנותיה ועדה בראשות אייל זמיר (אז מנכ"ל משרד הביטחון), שנדרשה לעתיד התחנה. עיקריה יושמו בקפדנות: יותר שידורי צבא, פחות אקטואליה, יותר גיוון. בקד"צ הנוכחי של התחנה יש 40 חניכים, מתוכם רק שלושה מתל אביב. יש הרבה יותר ירושלמים, ויש גם חרדים, אתיופים, נשים דתיות ועוד. התחנה גם כמעט הגיעה לאיזון תקציבי, באמצעות חסויות.
התהייה אם במדינה דמוקרטית ראוי שתהיה לצבא תחנת שידור היא במקומה. ייתכן שהתשובה שלילית. הבעיה היא בסוגר, בעיתוי, במניעים. גם כאן - שלושת הכ"פים עושים שעות נוספות. הכוח והכבוד (של שר ביטחון), והכסף (של בעלי הון שירוויחו מהוצאת שחקן משמעותי מהמגרש).
לו היו בכ"ץ קצת יותר ממלכתיות וקצת פחות פוליטיות, הוא היה ממנה ועדה הוגנת ומאוזנת. לו היו בו קצת יותר ממלכתיות וקצת פחות פוליטיות, הוא לא היה סוגר כלי תקשורת מרכזי בשנת בחירות. לו היו בו קצת יותר ממלכתיות וקצת פחות פוליטיות, הוא לא היה ישראל כ"ץ.
אי אפשר לנתק את המהלך הזה מחוק התקשורת הדרקוני והמסוכן שמוביל השר שלמה קרעי. במסווה של שירות לציבור, יש כאן ניסיון מקביל להשתלט על שוק התקשורת ולעוות אותו לצרכים פוליטיים: זה רע לתקשורת, זה רע יותר לציבור וזה אסון לדמוקרטיה.
גלי צה"ל תצא עכשיו למאבק ציבורי, משפטי ופוליטי. נראה שאין די בהחלטת שר הביטחון (שתגובה בהחלטת ממשלה) כדי לסגור את התחנה, ושתידרש לכך גם חקיקה ראשית בכנסת. בתחנה מקווים שהמאבק יקנה להם זמן, ושהחקיקה - כלומר הסגירה - תידחה עד לאחר הבחירות.
הראש.
אין עוד מדינה בעולם שבה ראש הממשלה נלחם בראש שב"כ, שר הביטחון נלחם ברמטכ"ל, השר לביטחון לאומי נלחם במפכ"ל ושר המשפטים נלחם ביועצת המשפטית לממשלה. במקום לגבות אותם ולעבוד לצידם מול שלל האתגרים הלאומיים, השרים נאבקים בהם ומחייבים אותם לנהל שתי זירות במקביל.
מי שחושבים שאין לזה השפעה על התוצאה בקצה - על חיינו כאן - מוזמנים לקבל פתק מיחיא סינוואר שכתוב עליו "סיכון מחושב". כשמאבקי הכוח גולשים לדיונים, ולעיתים קרובות מחבלים בהם, הביטחון הלאומי נפגע. זה קרה בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר, ולמרבה הדאגה זה קורה גם היום.
תחקיר־התחקירים של ועדת סמי תורג'מן, שסוכם השבוע, הקפיד להישאר בקומה הצה"לית. תורג'מן עצמו אף אמר, ובצדק, שצה"ל צריך להתמקד בכשליו ובאחריותו ולתקן את שנדרש - ונדרש. שורת הליקויים שמצא ארוכה ומדאיגה מאוד. לא רק בשרשרת שהובילה אל 7 באוקטובר וביום עצמו, אלא גם בתחקירים עצמם. העובדה שחמישה מהם נמצאו בלתי ראויים מעלה תהיות אם צה"ל באמת מסוגל לבצע מתוכו את השינוי הנדרש, שיבטיח שלעולם לא עוד.
הרמטכ"ל זמיר משוכנע שכן. הוא גם נחוש להוביל את התיקון הזה. לא הכל בשליטתו: למשל תקציב, למשל כוח אדם, למשל סדר עדיפויות לאומי. הוא יצטרך להסתדר עם מה שיש. ספק אם זה יספיק מול האיומים והצרכים. ועדיין, עם כל אלה הוא יידע לחיות. כמו קודמו, כמו מקביליו, קשה לו הרבה יותר הצורך ללבוש שכפ"ץ מול השר שממונה עליו. כמוהו המפכ"ל דני לוי. כמותם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. יטעה ראש שב"כ החדש, דוד זיני, אם יחשוב שהוא חסין: מה שקרה לקודמו, רונן בר, עתיד במוקדם או במאוחר לקרות גם לו.
במכתבו לנשיא הרצוג, טראמפ ביקש חנינה לנתניהו כדי שיוכל לאחד את העם בישראל. סטנד־אפ בצד: ספק אם יש מישהו בעולם, כולל נתניהו עצמו, שמאמין בכך. שריו ממשיכים גם היום במלאכת השיסוי והשיסוע, תוך התעלמות מכשליהם־שלהם.
לימדה על כך טוב מכולם שרת התחבורה מירי רגב, שהתייצבה לצד נתניהו בבית המשפט ביום שבו נרשם ההרוג ה־400 בתאונות דרכים השנה (עלייה של 5% מהשנה שעברה, ושל עשרות אחוזים מלפני עשור וחצי), במקום להוביל מהלך מיידי בעניין. זה השתלב מצוין עם הבהרתו של נתניהו עצמו בכנסת, שאין בכוונתו להקים ועדה שתחקור את מחדל 7 באוקטובר. הוא ושריו רוצים להיות אחראים - את האחריות הם מותירים לאחרים.
