בכנס של "המכון הישראלי לדמוקרטיה" שנערך השבוע, ישב הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון אהרן ברק ופרס את משנתו בענייני היום. ברק היה ונשאר אחד האנשים המשפיעים ביותר על החברה הישראלית, ומבחינות רבות הוא עדיין נשיא בית המשפט העליון. את תהילתו קנה בזכות ניסיונו המוצלח־למחצה לכפות מעין־חוקה על מדינת ישראל בדמות "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
ברק אחראי על המצאות פסבדו־משפטיות כמו "האדם הסביר", "הציבור הנאור", "פרשנות מקיימת", "פרשנות תכליתית" - שכל מטרתן לעטוף באצטלה משפטית פסיקה שלא על פי החוק. וגם לא על פי "כוונת המחוקק", שהרי ברק (וממשיכי דרכו בביהמ"ש העליון) מאמין כי הוא רשאי לפסוק על פי עוד ישות מומצאת: "המחוקק הסביר". "הכלל צריך להיות כוונת המחוקק, אבל ישנם מצבים שהכוונה לא ראוי שהיא תקבע. נוסף על כך, גם כשאינך יודע מהי כוונת המחוקק, אתה יכול לשאול מהי כוונת המחוקק הסביר", אמר בשנת 2019.
גם השבוע העמיד ברק את עצמו מעל המחוקק, סביר או שאינו סביר. "אני לא מאלו שחושבים שלדברי המחוקק אין משקל - אבל אין להם משקל מכריע", אמר, ומייד הסביר למי דווקא יש משקל מכריע: "הפרשנות התכליתית שלי מסתכלת במבט רחב".
להשקפת עולמו של ברק אין קשר, ולו הקלוש ביותר, לדמוקרטיה. הוא מודאג ש"מתחילה להתפתח פה עריצות של רוב", שמטבע הדברים פוגעת בעריצות של בית המשפט העליון והיועמ"שים. ובכל זאת, באופן מפתיע, הוא רואה את עצמו כאיש מתון ונינוח של הזרם המרכזי בחברה הישראלית - כלומר, אם מוציאים מהזרם המרכזי את כל מי שברק עצמו לא מצא לנכון להכניס לבית המשפט העליון: מזרחים, ימנים, אנשים עם אג'נדה שונה משלו (ע"ע פרופסור רות גביזון ז"ל), ובעיקר דמוקרטים.
כשנשאל על ידי פרופ' סוזי נבות על דעתו בנוגע למשפט נתניהו, הזדמן לברק לתאר את עצמו במילותיו הוא: "אני בעיני הציבור נראה כאיש קיצוני מאוד־מאוד. וידוע לכם, אני לא איש קיצוני. אני איש של פשרה מאוד־מאוד. כל הניסיון שלי לעסקת טיעון לראש הממשלה זה פשרה".
ברק משמש דוגמה אישית לציבור האנטי־דמוקרטי לא רק בסירובו לקבל את הכרעות הריבון באמצעות נציגיו הנבחרים (כל מחאת קפלן היתה מבוססת על הסירוב הזה), אלא גם בתפיסתו העצמית. הוא אינו קיצוני, הוא איש של פשרות "מאוד־מאוד". כך חשבו אולי גם מתנגדי הרפורמה כאשר סירבו לכל פשרה, כולל זו שגיבשו האבות השכולים דדי שמחי ויזהר שי. כך סירב מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון עוזי פוגלמן למנות לבית המשפט העליון שני שופטים שהציע שר המשפטים יריב לוין, הפרקליטות סירבה להצעת שופטי נתניהו למחוק את סעיף השוחד, או לגשת לגישור פלילי, או לעסקת טיעון שלא תכלול פרישה של נתניהו מהחיים הציבוריים. האופוזיציה - והתקשורת - הזדעזעו מהצעת הקואליציה להקים ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר שחבריה ייבחרו שווה בשווה על ידי חברי כנסת משני המחנות.
הפשרה שמחנה ברק דוגל בה היא לא תוצאה שמביאה בחשבון את שאיפותיו ועמדותיו של הצד השני. פשרות בנוסח ברק מוצעות בתוך המחנה עצמו. הם דנים עם עצמם, שוקלים עם עצמם, לפעמים מוכנים לזרוק איזו עצם (ולפעמים גם זה לא), ומבחינתם הם עשו כברת דרך רצינית. ברק מספר כיצד חבריו התנפלו עליו מכיוון שהסכים לעסקת טיעון. ודאי שהתנפלו. הם זעמו על כך שהיה מוכן לוותר בשמם על הרשעה וכלא.
הם מתפשרים עם עצמם, פוסקים בינם לבין עצמם במה צריך להסתפק המחנה השני, רבים עם עצמם כאשר נדמה להם שמישהו הגזים עם הפשרנות, וכל זאת - בעודם יושבים באופוזיציה. זוהי פשרה במעמד צד אחד, כיאה למי שרואה בדמוקרטיה את "עריצות הרוב". וכשהרוב, דרך נבחריו, מסרב ל"פשרה" המוצעת - הוא מקבל על הראש את עריצות המיעוט: פסילת מינויים בבג"ץ, ראש שב"כ שמסרב להתפטר ובית משפט שמעכב את פיטוריו באמצעות להטוטים מהמשפט המנהלי, הכפפת המערכת הפוליטית (קרי: הדמוקרטיה) ליועמ"שים, וכרסום בסמכויות הממשלה והכנסת בטיעונים דומים.
"פשרה" מבחינת תומכי הפילוסופיה של ברק היא קורבן עצום, שנדרש מהם מעצם נכונותם להשמיע את המילה. כך הפשרה שהציעה מפלגת כחול לבן בתקופת הקורונה היתה כניסה לממשלת אחדות כאשר היא מחזיקה במספר תיקים זהה לזה של מפלגת הליכוד, שהיתה גדולה ממנה פי שלושה. זו אינה פשרה, וממילא גם אינה דמוקרטית במיוחד.
בחירות פירושן גם הכרעה בין רצונות וערכים שונים. ה"פשרה" הברקית לא מאפשרת הכרעה דמוקרטית על פי רצון העם דרך נבחריו, היא משבשת את יישום החוק ואת רצון הציבור והיא העניקה למחנה הדמוקרטיה המהותית את היפוכו של הכלל הידוע "המנצח זוכה בכל": ברק ותומכיו מאמינים שהמפסיד, אם הוא מהצד הנכון, אמור, צריך וחייב לזכות בכל. הפשרה החוקתית של ברק היא לתת משקל מסוים למחוקק, אבל חלילה לא משקל מכריע. הפשרה של ברק מתעקשת לפגוע בסמכות הרשות המחוקקת, אם זו מתנגשת עם הראייה הרחבה יותר שלו. ברק מוכן להתמקח רק על מידת הנזק שייגרם לשלטון החוק, וגם את ההתמקחות הזאת הוא עורך אך ורק בינו לבין עצמו. לפשרות מסוג זה יש קונים רבים בצמרת מערכת המשפט הנוכחית, בתקשורת, בצמרת מערכת הביטחון ואצל ציבור גדול של מצביעי האופוזיציה.
אך שלטון המפסידים, או עריצות המיעוט, לא יכול להתקיים כשיטה שלטונית יציבה. הוא נוטע בלב המחנה שנכנה "הלא־ימני" למען שלום בית, תקוות שווא בנוגע לכוחו האמיתי, בנוגע לסיכוייו לנצח בבחירות, ובסופו של דבר גם בנוגע לסיכוייו להמשיך לשלוט לבדו במוסדות הבלתי נבחרים. לא היה עדיף כבר להתפשר?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו