"היתל במחבלים": אביו של עמרי מירן חושף את הדרמה בשבי

כשעמרי מירן חזר מהשבי אחרי שנתיים, המליצו למשפחתו לפגוש אותו בהדרגה. לישי, אשתו, נכנסה ראשונה. כעבור דקה הוא שאל איפה אבא שלו. עמרי יצא מהחדר אל מסדרון ארוך וראה את אביו בקצה שלו. "הוא שעט אלי בריצה. עמדנו חבוקים הרבה רגעים. ברגעים האלה היה שקט. רק שמעתי את דפיקות הלב של שנינו. אחר כך אמרתי לו שאני אוהב אותו ושהתגעגעתי אליו מאוד, והוא אמר 'אבא, אתה לא יודע כמה אני התגעגעתי'".

דני מירן יושב בקפטריה של בית אריאלה הצופה אל כיכר החטופים ודומע. הוא בן 80, איש חזק, אבהי ומצחיק, שבמהלך השנתיים האחרונות היה הקול השפוי והממתן במאבק לשחרור החטופים. הראיון הזה ייקטע אולי 20 פעמים על ידי שיחות טלפון ועוברים ושבים שפשוט חייבים להביע את אהבתם ודאגתם לבנו. הוא יענה לכולם בסבלנות. כבר אין לחץ, עמרי בבית.

הוא נולד בעיראק, עלה והתיישב בחלסה, לימים קריית שמונה, עבר ליסוד המעלה, שם נישא והוליד ארבעה ילדים: בעז, נדב, עמרי ונעמה. אשתו נפטרה לפני 33 שנה בגיל 46, ומאז גידל את ילדיו לבדו.

הוא מעיד שבשנתיים האחרונות חלם על עמרי הרבה. חלק מהחלומות היו טובים, "אבל היו גם חלומות נוראים ואיומים שמהם התעוררתי בבכי ולא זכרתי את החלום. זה חזר המון פעמים". עכשיו הסיוט נגמר, והוא מרשה לעצמו ליהנות. בשנתיים האלה לא הרשה לעצמו ליהנות, לא יודע אם בנו אוכל, מוענש או מעונה.

החרדות שלו לא היו לשווא: מהסיפורים המעטים שעמרי סיפר על השהות בשבי עלה כי כשעשה משהו שלא מצא חן בעיני שוביו, הם הענישו אותו. כמו אותו יום שהיה לו חם והוא הוריד חולצה. מחבלי חמאס הודיעו לו שאצלם לא מורידים חולצה, אזקו אותו והכניסו אותו לכלוב בגובה מטר וחצי. לפעמים גם קיבל עונשים פיזיים כמו בעיטות.

"הוא התנגד להם בדברים רבים", מספר אביו בגאווה. למשל, כשצולם הסרטון שהופץ לפני חצי שנה, הטייק הראשון לא היה מספיק אמוציונלי בעיני המפקד, שדרש צילום נוסף. כשגם הטייק השני לא מצא חן בעיניו, הוא הלך באופן אישי לעמרי, דרך אקדח וכיוון אותו לראשו, בתקווה שזה ישפר את כישורי המשחק שלו. "עמרי הסתכל עליו, ידע שהוא לא יעז לפגוע בו ואמר לו שיעשה מה שהוא רוצה, אבל הוא לא עושה עוד טייק. זה עמרי. התפוח לא נפל רחוק מהעץ. גם אני הייתי מתנהג ככה, גם האחים שלו. עם עקרונות. וזה מצוין. יש להם את החשיבה והדעות שלהם".

בנו סיפר לו קצת על התנאים שבהם היה שבוי, שהשתנו כשהועבר ממקום למקום, דבר שקרה פעמים רבות. "היו ימים שהוא ישן על מזרן, היו ימים שאפילו זה לא. כשהוא היה מעל לקרקע היתה לו מיטה. רוב הזמן הוא היה מתחת לקרקע. הוא לא היה מעולם בסכנה מהפצצות צה"ל. הוא הרגיש את הרעד מההפצצות, אבל לא היה בסכנה".

להיכנס לתפקיד

צלצול הטלפון קוטע את הראיון. על הקו שליח. הוא הגיע להביא תפילין לחייל שהתעורר לאחר שנפצע קשה וביקש תפילין. דני עזר לרכוש לו. אם כבר עצרנו, הוא נכנס לווטסאפ (1,031 הודעות שמחכות לתשובה), מדפדף ומוצא תמונות שלו מכין המבורגרים ל־400 חיילים שיצאו מעזה להתרעננות ("ואני בכלל צמחוני!" הוא אומר וצוחק). כאילו המאבק לשחרור בנו לא הספיק לו, הוא היה בכל מקום וניסה לעזור ככל יכולתו, והיא רבה מאוד.

איך עמרי?

"לפי ההתרשמות שלי, היום הוא עדיין קצת באופוריה. ייקח לו לפחות שנה להוציא את כל מה שחווה. הוא התגעגע לאשתו, לבנות, לאחים, לדודה, גם לאבא שלו, ופתאום הוא רואה אותם. הוא האמין כל הזמן שיחזור בריא ושלם, וגם אני. יום אחרי שהוא הגיע הוא טרף סטייק וחצי, למחרת הוא הלך לים. גם אני בעננים, עוד לא נחתנו".

הוא חוזר בזיכרונותיו לאותו יום שבו התעורר מוקדם, ראה שיש צבע אדום בדרום והתקשר לעמרי. לאחר שזה הרגיע אותו כשאמר שהם רגילים לטילים, יצא דני לעבוד בגינה. שעה לאחר מכן הוא ראה בטלוויזיה את הפוגרום בקיבוצים והתקשר לבנו בשנית. "עמרי מספר לי שהוא רואה מחלון המטבח את הקיבוץ מלא מחבלים. הוא מספר שהכניס את אשתו והבנות לממ"ד ויצא להתחמש בשתי סכיני מטבח". באותה שיחה ביקש מאביו לא להתקשר אלא רק לשלוח הודעות, כי הם חייבים לשמור על השקט. באותם רגעים הוא נזכר איך חודשים ספורים קודם לכן הוא דיבר עם בנו על הקרבה לעזה והסכנה הטמונה בה, ושעמרי הרגיע אותו באומרו: "אבא, אתה יודע כמה צבא יש פה? כמה אמצעים יש פה? אף אחד לא יעז להיכנס הנה".

"הוא היה רגוע, פעל בהיגיון קר. כל עשר דקות שאלתי אותו מה קורה, והוא ענה שהם יושבים בשקט בממ"ד. ב־11:00 אני כותב לו ולא מקבל תשובה. אני כותב לו שוב, 'עמרי אני מודאג, תגיד מה קורה אצלכם, תענה לי בבקשה', ואין תשובה. באותו רגע הבנתי שהרגו לי ארבע נפשות קרובות, אין לי נכדות, אין לי כלה ואין לי ילד. אחרי התמונות שראיתי באותו בוקר - היה לי ברור שהם מתים. הדמעות התחילו זולגות מעצמן. אפילו אם אתה לא רוצה לבכות, זאת התגובה".

דני יושב בבית חסר אונים. הוא שוקל לנסוע ארבע שעות וחצי לנחל עוז, אבל אז מבין שאין לו נשק, שיש מעט מאוד מה שיוכל לעשות במצבו, ושאין ספק שכל הסיירות המובחרות כבר שם. ב־18:00 אמא של לישי מודיעה לו שעמרי נחטף, ולישי והבנות פונו לקיבוץ כרמים. "וואו, איזו שמחה זאת היתה. לפני רגע כולם מתים, ועכשיו כולם בחיים! התחלתי לעכל את ההודעה ולחשוב שגלעד שליט היה בעזה חמש שנים, שרון ארד מעולם לא חזר מלבנון, ותהיתי מה צופן לי העתיד. אז עוד לא הבנתי שעמרי הוא לא היחיד, לא ידעתי את גודל האסון".

דני מבין שהוא לא יכול לעזור לבנו, אבל לכלתו ולנכדותיו - כן. בעוד הוריה נצורים בשדרות המופגזת, יצא דני ללישי בקיבוץ כרמים, שם מצא התגייסות מרגשת של עם ישראל במיטבו: הקיבוץ הקצה את הצימרים למשפחות המפונות, בישל, ניקה, כיבס וטיפל בכל מה שצריך: תוך שעות הוצב שולחן ארוך ועליו חבילות של חיתולים, שמפו, סבון, נעליים, בגדים, מזון תינוקות וכל מה שצריך אדם שנס על נפשו עם בגדיו לעורו.

"הגעתי ללישי ולא הצלחתי להוציא מילים מהפה. מה יכולתי להגיד לה? טיפלנו בילדים בלי להוציא מילה. החלפתי חיתולים, סיפרתי סיפור לגדולה. כאשר לישי היתה עם הילדות היא היתה האמא האולטימטיבית, כאילו כלום לא קרה. ברגע שהן נרדמו, היא היתה יוצאת החוצה ומתחילה לבכות ולעשן".

ביום שני בבוקר באו נערות מהקיבוץ ולקחו את הבנות לטייל, וזו היתה הפעם הראשונה שהיתה לדני הזדמנות לדבר עם לישי. הוא שאל אותה איך חטפו את בנו. היא סיפרה איך בשעה 11 הגיעו לדלת ביתם מחבלים מלווים בנער מהקיבוץ, תומר אליעז־ערבה ז"ל, שאמר לעמרי שאם הוא לא יפתח - המחבלים ירצחו אותו. עמרי פתח, והמחבלים לקחו את ארבעת בני המשפחה לבית משפחת עידן.

הם ישבו בפינה אחת, משפחת עידן בשנייה, בעוד מעיין עידן מוטלת על הרצפה בסלון ירויה ושותתת דם. בת 18. ב־13:30 המחבלים אמרו לגברים: אתם באים איתנו, או שאנחנו הורגים את כולם. הם אזקו אותם, ורוני רצה אחרי עמרי וצעקה: "אבא, אבא, אבא שלי!". לישי החזיקה אותה ואמרה לבעלה: "עמרי, אני אוהבת אותך, שמור על עצמך, אל תהיה גיבור". וזאת היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו עד חזרתו.

הכל נשאר במשפחה

אחרי כמה ימים הצליחו הוריה של לישי להיחלץ משדרות, ודני נסע לתל אביב, להתחיל להיאבק למען שחרור בנו. הוא הגיע לקפלן ולא מצא את עצמו שם. "היה שם בלגן אדיר. למחרת באתי עם שלושה שלטים בכתב יד: דרשתי שממשלת ישראל לא תעשה שום מחווה הומניטרית לחמאס ללא תמורה. היה בי כעס, אבל לא היה למי להרביץ", הוא אומר ומחייך. "כשפניתי לראש הממשלה בדרישות, האשימו אותי בשמאלנות, בבגידה, ואפילו קראו לי קיבוצניק. בעיני חלק מהציבור, ברגע שבאת בדרישות אתה אויב העם".

דני ובניו היו הראשונים שהגיעו לכיכר, ואחריהם הגיעו שאר המשפחות. כשדני ביקר לראשונה במטה המשפחות, הוא ראה מקום מאורגן למופת ובו מתנדבים רבים, כל אחד בתחום התמחותו. למשל, פרופ' חגי לוין שקיבל על עצמו את נושא הרפואה ותחקר את משפחות החטופים. כשהצלב האדום הסכים להעביר לחטופים תרופות, היתה לו רשימה מדויקת אילו תרופות כל אחד צריך, מידע שלא היה אפילו למשרד הבריאות.

"במטה הוחלט שהמשפחות יעסקו רק בדבר אחד, החזרת החטופים, אבל שלוש-ארבע משפחות החליטו בעצרות גם לתקוף את הממשלה ואת העומד בראשה. היות שביקשנו להשאיר את הכיכר נקייה מפוליטיקה, הן עברו להפגין בבגין. אין לי ביקורת עליהן, אבל למשפחות הבודדות האלה הצטרפו אנשים שרצו להפיל את הממשלה, עמדו עם חולצות החטופים והפגינו נגד נתניהו. בתקשורת התקבל הרושם שמשפחות החטופים שורפות צמיגים וחוסמות את איילון. אני לא יודע אם עשו את זה בכוונה, אבל זה עשה עוול למטה החטופים".

נדב ובעז, אחיו של עמרי, הצטרפו לפורום תקווה ונקטו גישה אחרת במאבק. לאחר שאחיהם יחזור יאמר בעז ש"מטה החטופים חטף את אבא". "נראה לך שמישהו יכול לחטוף אותי? שיכולים להגיד לי מה להגיד? אף אחד לא חטף אותי, והבנים שלי מהצד השני של המתרס הפוליטי. כל אדם יכול לחשוב מה שהוא רוצה, וזה בסדר, אבל אנחנו משפחה, ואנחנו אוהבים. גם אם לפעמים אומרים דברים קשים, הכוונות טובות. כל אחד מאיתנו פעל בדרכו. בסוף החטופים החיים חזרו כולם. אם זה בגלל הפעולות של פורום תקווה או של מטה החטופים - אני לא יודע".

אחת המחלוקות המהותיות בין מטה החטופים לפורום תקווה היתה בנוגע לאופן שחרור החטופים. "מהיום הראשון דרשתי שכל החטופים ישוחררו בפעימה אחת. אבל כשאומרים לי שמשחררים 20, אני יכול להתנגד לזה?! אני יכול להמשיך ולטעון שאני רוצה את כולם, אבל זה חיי אדם!"

ילדים של החיים

עמרי היה בן 46 כשנחטף. קצת אחרי יום הולדתו ה־47, בסוף אפריל, התקבל אות חיים ראשון ממנו בסרטון. "זה היה מעודד ומרגש מאוד. הרגשתי כמו לידה מחדש של ילד. לפני זה לא קיבלנו שום מידע. שנה אחר כך חמאס פרסם סרטון נוסף. באותה תקופה חמאס פרסם סרטונים איומים ונוראיים של חטופים אחרים. ראינו שעמרי רומז לנו שהוא מהתל בהם. ראיתי את זה בעיניים שלו. כשהוא הגיע הוא אמר, 'מה, באמת? הבנתם את זה?'"

עלמא התינוקת היתה בת חצי שנה כשאביה נחטף. בכל פעם שעשתה משהו לראשונה, כמו לזחול, לעמוד, לעשות צעד ראשון, להוציא שן, להגיד "אמא" או "אבא" מול התמונה של עמרי, היה ליבו של דני מתכווץ כי בנו לא זכה לראות את כל זה.

רוני היתה בת שנתיים וחודשיים ביום החטיפה. "עמרי היה זה שגידל אותה כי לישי היתה יוצאת מוקדם לעבודה וחוזרת מאוחר, לכן החוסר שלו בחייה היה גדול מאוד. היא היתה שואלת 'איפה אבא?' ולישי אמרה לה שהוא יצא לטיול. זאת היתה תשובה הגיונית כי חשבנו שזה ייקח שבועיים-שלושה וייגמר. כעבור זמן־מה היא שאלה שוב, ולישי אמרה לה שאבא הלך לאיבוד בטיול ומחפשים אותו. בסוף אמרנו לה שהוא בעזה, כי זה מקום אמורפי.

שלושה חודשים אחר כך היא אמרה 'אני זוכרת שאנשים רעים לקחו את אבא'. שבועיים-שלושה אחר כך היא שאלה 'אמא, עמרי עדיין אבא שלי, הוא כל כך הרבה זמן לא פה, אולי עשינו משהו לא טוב והוא עזב?' לפני חצי שנה היא ביקשה מהבנות בגן שיבואו איתה לעזה להביא את אבא שלה".

על צג הטלפון מופיע שמו של עמרי. דני עונה וקמטיו מתרככים. הוא מבטיח לבנו שיגיע אליו לסעודת ליל שבת. "אנחנו נמצא את הזמנים לאכול ולהיות ביחד הרבה־הרבה פעמים, ולעולם לא נפסיק את זה". כשמסתיימת השיחה, הוא מספר שעמרי שיחק עם רוני והצליח להרגיז אותה, והיא בתגובה אמרה לו בצחוק שאם הוא ימשיך ככה היא תחזיר אותו לעזה. "תראי מה זה, בת ארבע וחצי!"

בסוף הראיון מבקש דני להודות לעם ישראל. זה היה יכול להישמע כקלישאה, אבל כשרואים את האיש הגיבור הזה, עם העוצמה מצד אחד והדמעות בעיניים מצד אחר, כל הציניות נמוגה. "אני רוצה להודות לעם ישראל. על כל התמיכה וההזדהות איתנו בכל העצרות, הצמתים, הערים, הכיכרות. כפי שכולם אומרים - כוחנו באחדותנו, ומי ייתן שנחזור להיות מאוחדים, נכבד דעה שונה של האחר ונחזור להיות עם".