"יורים באיברי ילדים פלשתינים לפי ימות השבוע": עלילת הדם החדשה נגד חיילי צה"ל

ברנדן אוניל היה כאן. לפני שעזב את הארץ בטיסה ללונדון, ביום ראשון, הוא אמר כי ארבעת הימים שבילה בישראל היו הטובים והאינטנסיביים ביותר שהיו לו זה שנים. עד כדי כך, שהוא שכח את שעון האפל המתוחכם שלו במלון שלו בתל אביב, וידיד אסף את החפץ היוקרתי והביא אותו לאוניל בטיסה יבשתית לטרמינל 3.

ביום חמישי, לפני שבוע ויום, נפגש אוניל עם קבוצה נבחרת של עיתונאים וכותבים, וגם שלושה פרופסורים. המפגש התקיים בקומה העליונה של בניין נחמד בשדרות רוטשילד בתל אביב. ברנדן הגיע אליו היישר מיישובי הנגב המערבי, וספציפית מקיבוץ בארי.

הוא לא שם שכל מנויי "הארץ" מכירים, וגם לא כל המפגינים. אבל אפשר לדרג אותו כאחד משניים־שלושה כותבים כוכבים שפרצו לזירה וקנו לעצמם מעמד כוכבות ככותבים מבריקים, תומכי ישראל מנומקים, שאף אחד מתוקפי ישראל לא משתווה אליהם. הוא נתפס בנשימה אחת עם בארי וייס, אף שאין ביניהם קשר.

על המרפסת הצופה אל קו הרקיע המנצנץ של תל אביב, הוא מצא אחווה עם שניים־שלושה מהחבורה, שכמוהו עברו מהשמאל לימין. או אולי, אם לדייק, לגבי אוניל ופרופ' מעוז עזריהו הם עזבו את השמאל והפכו לאנטי־שמאלנים, מבלי לחתום על טופס קליטה בליכוד או ימינה ממנו. זה היה שבוע של ביקורי סלבס של מנהיגים ומובילי דעת קהל מהימין הפופוליסטי. אוניל דיווח שפגש בבארי את טומי רובינסון, שהפך כבר לשם מוכר בסלון.

בצעירותו הוא כתב למגזין הקומוניסטי־טרוצקיסטי "Living Marxism". לימים ייסד וערך את מגזין האונליין המעולה "Spiked". בקליפת בוטן, ברנדן מתריע שבריטניה ואירופה נסוגות לאקלים רוחני שדומה לחשכת ימי הביניים.

"הרעיון שהעם היהודי אפוף בתאוות דם יחודית, עם שיש לו הנאה מיוחדת להרוג ילדים, הפך לרעיון שמוטמע בזרם המרכזי. אני אומר לכם, זה המצב", אמר אוניל בדיון בפני כ־15 משתתפים. "לעיתון ה'גארדיאן' יש אובססיה סביב הרעיון שהיהודים הורגים ילדים בכוונה". ה"גארדיאן", שהפך לצלע במשולש ברמודה של ה"ניו יורק טיימס" ו"הארץ", היה פעם תומך ישראל ופרו־ציוני. אלה היו ימים רחוקים, יותר רחוקים מימי המרקסיזם הטרוצקיסטי של אוניל.

ברנדן אוניל: "על אחד מהשלטים הבולטים היתה מצוירת לולאה של חבל תלייה. לתלות! שלט אחר זעק: החזירו מחדש את שריפת המכשפות. שלוש נקודות, ג'יי. קיי רולינג. אז הסתכלתי על ההפגנות וחשבתי לעצמי: באיזו מאה אני חי?"

אבל המוטציה של הקיבעון האנטישמי המטורף מזעזעת אף יותר, אם זה אפשרי: "יש עניין חדש, אני לא יודע אם כבר נחשפתם לעלילת הדם הזאת. ראיתי את זה אצל כותבי טורים שונים, וזה משתרש באירופה. מדובר בקביעה שבעזה, צה"ל יורה בילדים בחלקים שונים בגוף בהתאם לימות השבוע. בכל יום בחלק אחר של הגוף. למשל, ביום שני - בראש. בימי שלישי - באיברי המין". מי שגרמה לתפוצה רחבה של עלילת הדם הזאת היא יצרנית הדוחות המיוחדים של האו"ם לענייני הפלשתינים, פרנצ'סקה אלבנזה האיטלקייה.

תינוקות־דמה מדממים

היה יום אחד ספציפי שאירועיו שידרו לאוניל שבריטניה נמצאת בצרות גדולות. במשבר. "ב־19 באפריל זה נחת עלי. היתה הפגנה אחת באסקס והפגנה שנייה בלונדון", סיפר אוניל. "באסקס המפגינים החזיקו בובות עטופות בסמרטוטים מוכתמים באדום. יהודים חזרו באותה השעה מבתי הכנסת בשבת. המפגינים נופפו מולם בתינוקות־הדמה המדממים, וחזרו על המסרים שישראל הורגת תינוקות.

הפגנות נגד ישראל מתקיימות בבריטניה לפחות פעם בשבוע כבר יותר משנתיים. בלונדון זאת היתה הפגנה של פעילי הטרנסג'נדרים, מלווה בקריאות מוות לג'יי.קיי רולינג. על אחד מהשלטים הבולטים היתה מצוירת לולאה של חבל תלייה. לתלות! שלט אחר זעק: החזירו מחדש את שריפת המכשפות. שלוש נקודות, ג'יי.קיי רולינג. אז הסתכלתי על שתי ההפגנות, וחשבתי לעצמי: באיזו מאה אני חי?!".

שתי הקבוצות הנרדפות היום בבריטניה הן היהודים והנשים. זה הפך לבדיחה, כי בכל הזדמנות יש איזה כתב ששואל את ראש הממשלה סטארמר "מהי אישה?", והוא מתחיל לגמגם. זה כרוך גם בשאלות על איברי מין, ומה שהפך למקובל בבריטניה זה שגבר יכול להגיד על עצמו שהוא אישה והמוסדות יתייחסו אליו כאישה. זה מתבטא בעיקר בספורט הנשי, שנפגע על ידי טרנסים. "אני לא יודע איך זה בישראל, אבל בבריטניה נושא הטרנסים הוא לוהט. זה הפך לנושא ענק".

לפי אוניל, הווקיזם והגלוגבליזציה או הגלובליזם כהגדרה אידיאולוגית הפכו לאויבים הגדולים של היהודים והנשים. כפי שאפשר ללמוד ממלמולי הנשים של קיר סטארמר, במחוזות הפרוגרסיביים הווקיסטיים נשללת מנשים עצם זהותן. הטרנסג'נדר הוא האדם החדש. כל מהפכה מציבה מודל משלה ל"אדם החדש". כך עשתה הציונות וכך עשה הקומוניזם. היהודי החדש מזה וההומו־סובייטיקוס, הפועל שמזדהה עם המהפכה ועם מדינת המועצות האזרחית, תוך שלילת הזהויות הלאומיות והדתיות, וגם המיניות. זה כרוך, כמובן, בניפוץ כל המוסדות החברתיים המסורתיים, מהמשפחה דרך האומה ועד לאלוהים.

היהודים נתפסים כמי שמשמרים את כל הערכים שעליהם נבנו אירופה ושאר מדינות המערב. לפי תפיסתו של אוניל, אחרי מלחמת העולם השנייה אירופה פנתה לכיוון אחד, והיהודים פנו לכיוון שני - מנוגד. האירופים הלכו לאיחודים אנטי־מדינתיים, והיהודים הקימו מדינת לאום, שלפי המסקנה שלהם היא המודל היחיד שיאפשר להם לשרוד כעם ולהגן על עצמם פיזית ורוחנית. "הציונות עומדת בסתירה למה שעוללנו לעצמנו", אומר אוניל. הכוונה לאירופאים ולשאר מדינות המערב. "היא מציעה סולידריות, היא מציבה גבול וגבולות, היא נלחמת על המולדת. שנאת הציונות מזכירה את כל מה שהיינו בעצמנו. ההבדל בין הפגנות המחאה של היום לאלו של העבר הוא שהיום המחאה היא לא רציונלית. המחאה נגד מלחמות בעבר היתה רציונלית. 'עצרו את המלחמה!', דברים כאלה. נגד ישראל, המסר של 'המחאה' הוא: להרוס את מדינת ישראל, לחסל את הציונות".

ארי שביט הבהיר בחדות את הנקודה: "כשכולנו יצאנו מהשואה. ישראל ואירופה קיבלו לכאורה אותה החלטה, בהבדל קטן. ישראל נשבעה 'לעולם לא עוד', ואירופה החליטה 'לעולם לא עוד מלחמות'".

מה שלא דובר בו בכינוס המרתק הזה, היה העובדה שהמדינה היהודית וכל מהגריה נתקלו בתופעה בלתי חזויה: קולוניה סובייטית. היישוב היהודי הפך לגוף שבבסיסו מושבה סובייטית של יהודים. בכל צומת של ניגודי אינטרסים הם העדיפו את האינטרס הסובייטי, או את העניין הנגזר מהאינטרס הסובייטי, על פני האינטרס הלאומי. לבשו צורה ופשטו צורה. זה, בכל אופן, שורש העימות הפנימי בחברה הישראלית עד ימינו. אבל התוצאה דומה למה שקורה בארצות אחרות, בייחוד ארה"ב. בסבב הזה של העימות ההיסטורי, השמאל, שעבר כמה גלגולים, מופיע תחת המטרייה של הדמוקרטיה. ממשלת הימין בראשות ביבי נתניהו מוגדרת במקרה הטוב כ"פופוליסטית", ובמקרה הגרוע יותר - דיקטטורה. אני נפגש מדי פעם עם ידידים משכבר, מימי השמאל הרחוקים. כבר שלוש שנים הם מדברים על דיקטטורה, אבל הם מודים שזאת לא דיקטטורה, אלא שאנחנו "בדרך לדיקטטורה". היתה המדינה שבדרך, עכשיו זאת הדיקטטורה שבדרך.

מאבק מעמדי

לפי הניתוח של אוניל, כמו גם של אינטלקטואלים אחדים בישראל, המאבק הוא על בסיס מעמדי. הגלובליזם והווקיזם דופקים את המעמדות הנמוכים. אוניל עדיין משתמש בביטוי "מעמד הפועלים", והנטייה שלו היא עדיין לחשוב במונחים מעמדיים. בישראל התופעה מאוד בולטת: התנועה להפלת הממשלה, גם תוך כדי מלחמה קשה, מתישה וארוכה, מורכבת מאנשי המעמד הבינוני והגבוה, או סתם מעמד בינוני, או צעירים השואפים לסטטוס החברתי הזה. מנהיגים אותה דובדבני הקצפת של האליטה העסקית והאקדמית, וכמה הייטקיסטים כבדי ממון. האם צריך הוכחה ברורה יותר מהתאחדות ערוצי התקשורת הקושמארית? חבורת מציתי הפחים מציגה פרופיל חברתי מובהק, ובגלל הרקע החברתי שלהם, כולל דרגות קצונה, עולה השאלה בתקשורת למה לא משחררים אותם, את "מלח הארץ", שהוסיף לפתע עודפי נתרן ל"א־לוסטיגע קרקע", כפי שהיה אומר הרצפלד.

לא עולה על דעת פרשני המשפט שלפי החוק ושב"כ, החבורה של מרק פויגל ועמוס דורון חשודה בקשירת קשר, ועוד קשר (קונספירציה) שהיה מכוון לפגוע בגורמים רמי דרג של המדינה. לפי הסבר שניתן בעבר, בתקופה שאחרי ההתנתקות, זאת הנקודה שבה שב"כ מתערב. כי סתם מדורות וצמיגים בוערים זה לא מעניינם. אבל איפה שמזהים קשירת קשר נגד המדינה או הממשלה "להקיף את מעון ראש הממשלה בטבעת אש" - על זה המחאה קורסת.

אוניל הביע תמיכה בנתניהו, כמו גם בנייג'ל פרג' בבריטניה ודונלד טראמפ בארה"ב. אחד ממאמריו האחרונים עסק באיסור המטורף על אוהדי מכבי תל אביב להגיע לברמינגהאם, מקום משכנה של אסטון וילה. אפליה יודופובית כל כך חריפה וקיצונית לא התרחשה זה שנים רבות בשום מדינה דמוקרטית חופשית. הוא שאל מהי מידת החדירה של הווקיזם לישראל, ואמר שהוא מניח שזאת לא בעיה ממשית בישראל. הוא הופתע כשגדי טאוב אמר לו שלפי מה שנראה, החדירה של פקידי הווק למנגנוני הממסד במדינה היא עמוקה ונפוצה.

הווקיזם קיים גם בימין, וצריך להודות שלא לגמרי ברור מה פשר התופעה הזאת. דבר אחד ברור: יש להם השקפות במדיניות החוץ וכלפי ישראל שחופפות לגמרי את עמדות השמאל. טומי רובינסון לא שייך לסקציה הזאת. הוא מנהיג פופוליסטי קלאסי, ושוב צריך להזכיר שהפופוליזם הוא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה.

העניין עם טומי

"פגשתי את טומי רובינסון היום בבארי", סיפר אוניל. "אני קצת סקפטי לגביו. מלאני פיליפס היא אחת מהגיבורות שלי. היא מאוד נגדו". אופייני להוויה הישראלית. מלאני פיליפס מחברת "לונדוניסטאן" היא כוכבת תקשורת מאוד ותיקה בעיתונות הבריטית החשובה. חלק גדול מהשנה היא חיה בירושלים, מסתובבת בינינו. אבל אם תשאלו פרשנים מרכזיים ברדיו ובטלוויזיה, הם יגיבו: "מלאני מה?" - כפי שקרה לי כשאמרתי למנחה באירוע של שבת בצהריים ששני המנתחים שאני תמיד סומך עליהם הם מייקל דוראן וויקטור דיוויס הנסון. שאלתי אם הוא מכיר את השמות, והתשובה היתה שלילית.

"אבל אני לא חושב שצריך להקיף את רובינסון בחומות. רק תרשמו שהימין הווקיסטי הם לא חברים שלכם. הדמות המייצגת היא של טאקר קרלסון". נושא ההגירה הוא הסוגיה המרכזית עבור הימין הפופוליסטי, והתפתחה תיאוריה בימין (באמריקה ובאירופה) שלפיה ישראל נמצאת במוקד הבעיה. "מאשימים את ישראל בהגירה בטענה שהיא מערערת את היציבות במזרח התיכון", והתוצאה היא גלי הגירה מהאזור. אוניל חושף שעדיין קיימים מוקדי אנטישמיות מסורתיים. "אלה מפתחים תיאוריות קונספירציה שיש כת של יהודים, כת סודית במערב, שהורסת אותו מבפנים. דרושה מלחמה אינטלקטואלית נגד האנטי־ציונות", הוא אומר. "היא יותר חמורה ומסוכנת מהאנטישמיות. האנטישמים אומרים בגלוי שהם שונאים יהודים - האנטי־ציונים מעמידים פנים שהם לא".

ברנדן אוניל הוא גם תופעה תקשורתית. הוא הוזמן לארץ בקופרודוקציה של מוסד הרצל באוניברסיטת חיפה ומכון ז'בוטינסקי. מדובר בעיתונאים עצמאיים ייחודיים שחוללו מפנה. הוא רשום בסל של בארי וייס, ומשמאלם מי שמייצגת את אותה תופעה היא ההיסטוריונית האמריקנית השמאלנית פרופ' הת'ר קוקס ריצ'רדסון, מבוסטון קולג'. אוניל הקים במו ידיו את "Spiked". בארי וייס, שגורשה מה"ניו יורק טיימס", הקימה את ה"Free Press". המגזין היומי המקוון הזה הפך לרווחי, עם כמיליון וחצי מנויים בתשלום בהשתתפות מיטב הכותבים. ריצ'רדסון, שמאכילה את קוראיה מדי ערב בטור אישי ב"Substack", רושמת כ־2.7 מיליון מינויים בארה"ב. הקהל שלה כפול מכל הג'ימי קימלים בטלוויזיה. המשחק התקשורתי פתוח לחלוטין. רק בישראל עריצות הערוצים נשארת בעינה. אלה הפכו לאתרי מורשת, שלא לומר מאובנים.