טירוף בארה"ב: המספרים הזוכים בהגרלת הלוטו על מיליארד דולר // צילום ארכיון: רויטרס
"רווקה בשנות השלושים מצפון הארץ זכתה ב־4.5 מיליון שקלים בלוטו, אחרי שמילאה את אותם המספרים במשך שנתיים וחצי".
קראתי את זה בנייד עם משקפיים. אני כבר עיוור לגמרי בלעדיהן. בלי משקפיים, האותיות נראות לי כמו נמלים בלחץ להגיע לפירור המשמעות לפני שייגמר הדף. משקפיים, לוטו ומספרים. יש דברים שלא שוכחים.
זה כמובן הזכיר לי את סמי, שכן שלי מלפני 30 שנה בניו יורק. גם הוא היה נשוי בנאמנות למספרים. לא לאלוהים, לא לכוכבים. למספרים של הלוטו. אותם שבעה. באותו סדר, באותו יום, אותה עט. הוא טען שהמספרים הם היחידים שלא משקרים. עד שהם עושים את זה. ומפה, אם תסלחו לי, זה כבר סיפור עליו, לא עליי.
בבוקר שאחרי הסיאנס, סמי התעורר כמו מי שנפל החוצה מחלום ואיבד את ההוראות חזרה. היה לו הנגאובר בדרגה של נקע בגולגולת. שעווה התקשחה על השולחן ונפרטיטי נזלה על הספה בשתיקה מפוארת.
העיניים של סמי צרבו. הוא גישש על השידה בחיפוש אחר משקפי הקריאה שלו. הוא מצא רק את המסגרת העקומה והעדשה השבורה.
זאוס כנראה ישב עליהם בלילה. זאוס ישב על הכול. זאוס נחר על השטיח כמו מכונת אספרסו עם עבר פלילי.
מתחתיו רבץ בחור צעיר במצב של חצי עילפון שניסה להיזכר במאורעות הלילה, אבל זה היה כמו לפתוח קשר מסובך בשרוכים. קשר כזה שמשתמשים עבורו בשיניים עד שמתייאשים וחותכים את השרוכים.
הבחור שלח יד והרגיש משהו עגלגל. למרבה בהלתו נגלו מול סדקי עיניו, זוג אשכי ענק. "אימאל'ה". הוא עצם את עיניו בתקווה להעלים את הזוועה וכשפקח אותן, מצא מולן דסקית עליה חקוק המספר.
7...5..22...21...31...6...4. מספר הרישוי של זאוס, הכלב הדני הענק וגם מספרי הלוטו של סמי. מספרי הברזל.
ענן צחנה עלה מפיו של זאוס, כמו שיש רק לכלב שרחרח באחוריים של כל הולך על ארבע בסנטרל פארק.
בלילה שלפני כן הכול היה אחרת. סמי החליט לערוך טקס סנטריה “לניקוי אנרגיות שליליות”. סנטריה, כך הסביר, הוא פולחן וודו קדום שהביאו העבדים השחורים לקובה.
בדירה הקטנה, בערו נרות שחורים סביב, וקטורת חנקה את האוויר בריח של סבון כלים ישן ונשמות אבודות. זה נראה כמו בתפאורה להצגת חובבים על הגיהינום של דנטה.
את הטקס ערכה נפרטיטי, שהשם האמיתי שלה היה רבקה. גרושה יהודייה מלונג איילנד שחיפשה אלוהים חדש בערך כל חצי שנה ובדרך כלל מצאה גבר עם קעקוע. והשכן של סמי שלא היה לו מה לעשות ישב משועמם במעגל.
נפרטיטי הוציאה מתיקה בקבוק והודיעה שלפני הטקס כולם צריכים לשתות משקה שיפתח את הצ'אקרות. היא כנראה צדקה, כי למשקה היה טעם של נוזל פתיחת סתימות.
נפרטיטי נכנסה לאקסטזה וצעקה ולחשה לסירוגין. מעל החזה היה לה קעקוע של מדוזה. לא זו שבים, אלא ההיא מהמיתולוגיה. זו שבמקום שיער השתלשלו נחשים מראשה ומי שהביט בה קפא למוות. הבחור הצעיר בהה בקעקוע וחשב שהמדוזה הזאת בטח קיללה את היום שבו אחד הנחשים עיכל עכבר. לכי תסתרקי ביום כזה, חשב לעצמו.
"הגורל... הגורל!" צרחה לפתע נפרטיטי. "אל תשחקו בגורל, הישמרו ממנו!". היא צנחה לאחור על הספה בתנוחה שיכולה הייתה להתפרש גם כאקסטזה וגם כעילפון.
זאוס נבהל מהצעקה וזינק קדימה. היה לו גוף גדול מדי לדירה קטנה במנהטן. כמו רעידת אדמה שמנסה להיכנס למעלית. השולחן התמוטט, הנרות ריצדו, ובין שברי הזכוכית התגלגלו המשקפיים של סמי.
העיתון של הבוקר הונח מחוץ לדלת כבר בשש. סמי גרר רגליים ואסף אותו בזהירות, כאילו מדובר בהזמנה רשמית מהיקום. הדיו הכתים לו את האצבעות, אבל הוא אהב את זה. פעם אנשים אהבו לקרוא חדשות על נייר. זו הייתה הוכחה שעוד אפשר להחזיק משהו אמיתי ביד. או לפחות ככה חשבנו.
סמי התיישב במטבח, והרים את העיתון עד שכמעט נגע באפו. אחר כך הרחיק את העיתון כמעט חצי מטר. בלי המשקפיים, האותיות נראו לו כמו להקת זבובים שמנסה לברוח דרך חלון סגור. הוא נאנח ואימץ את עיניו.
נפרטיטי נכנסה, עטופה בסדין לבן ובענן בושם בריח מרווה וקטורת. “נו,” אמרה, “מה אומרים הכוכבים שלך היום, סמי?”
הוא לא הרים את הראש. “שאני עקרב,” ענה, “וזה כבר עונש.”
הוא הצמיד את הדף לעין אחת, קרא בקול רם, מתאמץ לפענח:
“אתם נמרצים אך אולי חשים לחוצים. היום זה הזמן לשנות גישה. אל תפחדו לבצע החלטה גורלית.”
נפרטיטי הנהנה, מביטה בו כאילו המשפט הזה נכתב רק בגללה. “תשמע לי,” אמרה, “אם הכוכבים אומרים ‘אל תפחד’, אז אל תפחד. תעשה משהו עם זה".
סמי חייך חיוך עייף. "אני יורד לקנות לוטו".
“מישהו בכוכבים אישר לך את זה,” סיכמה.
זה קרה יומיים אחרי אותו בוקר. בחנות העיתונים של ההודי. הצעקה בקעה מסמי כמו פקס שנשלח לעולם הלא נכון. הוא צרח כאילו מישהו מחק לו את השורה האחרונה באוטוביוגרפיה והותיר את הסוף פתוח.
הוא עמד שם, אוחז בגיליון המקומי, בוהה במספרים הזוכים ואז התמוטט בין מדף הסוכריות לקופה. העיתון החליק מידיו, נפרש על הרצפה. המספרים הזוכים היו 4-6-31-21-22-5-7.
זאוס חיכה לו בבית, נובח לעבר הדלת הסגורה. על הרצפה, ליד הקערה הריקה, שכב העיתון של שלשום. הוא היה ספוג בשתן, הדיו נמרח, אבל אפשר היה עדיין לקרוא את העמוד של ההורוסקופ.
שם, בעמוד ההוא, סמי קרא באותו בוקר את מה שחשב שהוא המזל שלו.
אבל הוא לא קרא עקרב. הוא קרא סרטן.
תמיד צריך משקפיים ספייר. תזכרו את זה.
