מה באמת ניסה אוחנה להשיג כשזלזל בנשיא ביהמ"ש העליון?

"אוקיי, ניתן כמה דקות של קריאות ורעש, ואז נמשיך", אמר יו"ר הכנסתאמיר אוחנהלאחר שהציג את נשיא בית המשפט העליון בתואר"השופט יצחק עמית".

ואמנם, היו קריאות, והיה רעש, אבל זה היה צפוי, למעשה - ידוע מראש. תרשים הזרימה מוכר לכל: פרובוקציה, תגובה נזעמת לפרובוקציה, פרובוקציית נגד ("ח"כ אמיר אוחנה", שינמך יו"ר האופוזיציה את יו"ר הכנסת), מהומת אלוהים בתקשורת, מהומת אלוהים ברשתות החברתיות, סייקל תקשורתי של 18-12 שעות, והופ לפרובוקציה הבאה ולמהומת האלוהים הבאה.

לטקסים יש חשיבות משחר התרבות. כך מגדירה החברה את עצמה ומגדרת את כלליה ואת סמליה, משמרת את זהותה ומאפיינת את עצמה. אין להם משמעות אמיתית - אלא אם סמליות היא משמעות, בעולם שבו פירושם של סמלים ממילא אינו מוסכם על כולם.

וכך, כשאמיר אוחנה - אחד המתונים והממלכתיים בחברי מפלגת השלטון - שובר את כללי הטקס, הוא מערער יותר מאשר את המציאות, את פרשנותה בעיני אנשים. אותה "ממלכתיות" מפורסמת, שמעמדה בקאנטים בישראל של ימינו, הופכת לזירת התגוששות נוספת שבאמצעותה מגדירה ישראל את זהותה.

דבריו של אוחנה אינם מבטלים את עובדת היותו של עמית נשיא העליון, אבל הם חותרים תחת הטקסיות שמגולמת (גם) בתפקיד נשיא העליון. והדרך שבה התקבל הדבר מעידה לא על זילות מוסדבית המשפט העליון בהכרח, כי אם על ויתור על כללי הטקס.

ובמדינה שבה אין כללי טקס, לא תופס כאוס את החור שנפער, כי אם טקס חדש - טקס של הגחכת וביזוי וריקון הטקס מתוכנו. ובאמת - ישראל של ימינו היא מקום שבו יש הרבה יותר מדי משמעות לטקסיות ולסמליות מאשר למהות. מה עם המהות? ובכן, אותה אין אף טקס שמשמר ומגדר. היא נותרת שותקת. בכל זאת, קשה לזקוף ראש עם כל הרעש הזה שמסביב. אפילו למהות. בעצם - בעיקר למהות.