מלחמה.
שר הביטחון ישראל כ"ץ צייץ השבוע כי הנחה את צה"ל להכין תוכנית להכרעת חמאס אם לא ימלא את חלקו בהסכם, ישיב לישראל את כלל החטופים החללים ויתפרק מנשקו כחלק מפירוז הרצועה.
הציוץ הזה זכה לתהודה מצומצמת, בשל נטייתו של כ"ץ לאיים חדשות לבקרים, בבחינת "זאב! זאב!", אלא שהפעם הוא ביטא תסכול אמיתי בישראל ממשיכת הזמן של חמאס בהשבת החטופים החללים - ארבעה בלילה הראשון, עוד ארבעה בלילה השני (מהם אחד שהתברר כמישהו לא ישראלי) ועוד שניים בלילה השלישי.
חמאס טען כי אין ביכולתו להגיע לחללים נוספים בשל נזקי המלחמה, וכי יידרש לו זמן לעשות זאת. בישראל סבורים שהוא משקר, שיש לו מידע מלא או חלקי על מקום הימצאם של כמעט כל החטופים החללים.
העניין הזה ילווה אותנו עוד ימים ושבועות, וצריך לקוות שלא חודשים ושנים. זה תלוי בעיקר בנחישות האמריקנית, ובמידת הקשב שתהיה לצוותו של הנשיא טראמפ ללחוץ על קטאר, טורקיה ומצרים - ובאמצעותן על חמאס.
כרגע נדמה שכל הגורמים אול־אין באירוע, כל אחד מסיבותיו. טראמפ כבר הבהיר שההסכם בעזה הוא ההישג המדיני הגדול ביותר שלו, ולא ירצה שהוא יתמוסס כשפניו כבר קדימה, אל פרס הנובל הבא, שההרשמה אליו תיסגר בינואר הקרוב. קטאר וטורקיה רוצות לבסס את מעמדן בעזה, ואולי גם לשמור על קיומו של חמאס במתכונת כלשהי תחת השלטון החדש שיקום ברצועה; ומצרים רוצה בעיקר שקט.
ישראל מעוניינת בקיום ההסכם כלשונו. היא מבינה (באיחור ניכר) את מחיר חידוש המלחמה, ולא תעשה זאת בלי אור ירוק בוהק מהבית הלבן. טראמפ, כאמור, לא שם. הוא מאוהב בתפקידו החדש כמשכין שלום עולמי, ונחוש לבסס אותו. בעוד כמה שבועות הוא ייצא למלזיה כדי לתת חסות להסכם הפסקת האש בין תאילנד לקמבודיה, ופניו כבר הלאה - למגה־הסכם שהוא מנסה לארגן במזרח התיכון.
ההסכם הזה קרוב מכפי שאפשר לתאר, ורחוק מכפי שאפשר לתאר. ישראל היא הפער בין שני הקטבים. אם היא תסכים לפשרה כלשהי בסוגיה הפלשתינית, היא תזכה בבוננזה. פשרה כזאת יכולה להיות מתן מעמד רשמי לרשות הפלשתינית בממשל העתידי בעזה, והכרה ברעיון (הלא ישים כרגע ממילא) של מדינה פלשתינית. זה יספיק למדינות הערביות והמוסלמיות, שכבר בושלו היטב בידי טראמפ ואנשיו.
מכאן, הכל פוליטיקה. לא בפעם הראשונה בקריירה שלו, וגם לא בפעם הראשונה בקדנציה הנוכחית, נתניהו יידרש לבחור בין המדינה לבייס. בשבוע החולף הוא בחר פעם ככה ופעם ככה: במדינה כשתיעדף את הסכם החטופים על שותפיו המשיחיים לממשלה, ובשותפיו כשבחר לא לנסוע לפסגה בשארם א־שייח'. לו נסע, הוא היה פוגש את נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו. זה היה הכי קרוב שישראל תגיע למונדיאל.
מלחמה 2
צה"ל משמר את הכוננות בקרב הכוחות לאפשרות שהמלחמה תחודש. זהו תפקידו, בוודאי כלקח מהפתעת 7 באוקטובר. אמנם רוב הכוחות שוחררו - מילואים הביתה, סדירים לריענון - אבל עדיין יש בעזה סד"כ משמעותי כדי למנוע הפתעות, וכדי לאפשר יכולת לתגובה מהירה במקרה שתידרש.
שובו של חמאס לרחובות עם נשק ובמדים צורם לעין, אבל פחות מטריד כרגע. הוא נועד לשדר לזירה הפנים־פלשתינית ולזירה הבינלאומית שהוא היה ונותר בעל הבית. אפשר להתרעם מפה ועד וושינגטון על כך שהתקשורת העולמית צבועה, ושאינה עוסקת בהוצאות להורג ללא משפט של מתנגדי חמאס. אכן, בשנתיים האחרונות למדנו שהעולם צבוע, אם כי זה טוב לישראל שהציפיות ממנה כדמוקרטיה הן שונות.
ישראל בוודאי תעקוב אחרי ארבעה עניינים כנייר הלקמוס שעל פיו תיבחן הצלחת ההסכם. הראשון הוא השבת החטופים החללים. השני הוא חידוש ייצור אמל"ח כבד - רקטות, טילים ומטענים - בתוך הרצועה (הברחות הן כרגע מחוץ לתחום, כל עוד צה"ל מחזיק בציר פילדלפי). השלישי הוא חידוש המאמץ לבניית מנהרות, בדגש על מנהרות התקפיות לכיוון שטח ישראל. הרביעי הוא ביסוס מחדש של שלטונו האזרחי של חמאס ברצועה.
מעניין יהיה לראות מי ינהיג כעת את חמאס בעזה, ומה יהיה משקלה של הרצועה מול הנהגת החוץ בקטאר. עז א־דין אל־חדאד, המפקד הצבאי האחרון שנותר על רגליו בתום שנתיים של מלחמה, חזק ודומיננטי הרבה פחות מהאחים סינוואר וממוחמד דף שאותם החליף. חליל אל־חיה, שהיה מקורב לסינוואר הבכור, צבר עוצמה מוגברת מאז שרד את החיסול בדוחא, ואף זכה למפגש ישיר עם שליחיו של טראמפ, סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, כחלק מהמאמצים לסגור את ההסכם.
לתוך מאבק הכוחות הפנים־חמאסי הזה ייכנסו אסירי העולם ששוחררו השבוע. חלקם חסרי משקל, אבל יש בין המשוחררים מי שמחזיקים בהשפעה ובכוח בתוך הארגון. ליחיא סינוואר נדרשו כמה שנים מרגע ששוחרר בעסקת שליט ועד שכבש את הנהגת חמאס. אם ישראל תירדם בשמירה, בעתיד הלא רחוק היא תמצא חלק מהמחבלים ששחררה כעת בצמרת חמאס.
מהסיבה הזאת, מערכת הביטחון דרשה שהמשוחררים לא יגיעו לעזה. בשב"כ ובצה"ל העדיפו שחרור ליהודה ושומרון, כדי שהם יהיו תחת שליטה, וכדי שבמקרה הצורך ניתן יהיה להרוג או לעצור אותם בקלות יחסית. נתניהו הכריע אחרת, בלחץ שותפיו מימין ולמרות ניסיון העבר המר של שחרור המחבלים בעסקת שליט, ובראשם סינוואר. אמנם ההסכם קובע שרבים מהם יועברו למדינות שלישיות - אבל זהו לא הסעיף הראשון שישראל תתעקש על קיומו.
יש בישראל מי שמדברים על "לבנוניזציה" של עזה, כלומר על מודל שבו צה"ל מחסל חדשות לבקרים מחבלי חמאס ברצועה, כפי שהוא עושה לחיזבאללה בדרום לבנון. זה תסריט אופטימי מאוד, שנראה כרגע תלוש מהמציאות: בלבנון מכהנת ממשלה שיש לה אינטרס מובהק בהחלשת חיזבאללה, בעוד בעזה חמאס הוא הממשלה. בלבנון החיסולים האלה נעשים באישור (או לפחות בקריצה) מוושינגטון, ואילו בעזה האמריקנים הבהירו שהמלחמה נגמרה. כדי לחדש אותה יידרשו יותר מאשר ציוצים.
חטופים.
הרשת לא הרשתה לעצמה הרבה זמן של חסד, ובתוך שעות שבה להרעיל את חיינו. ציוצים ופוסטים מיהרו לשלוח כמה מהורי החטופים לעזה(זל) משום שעמדו בראש ההפגנות וביקרו בחריפות את נתניהו, ומנגד - ציוצים ופוסטים שהציעו לעשות את אותו הדבר למי שתמכו בו.
אחד העניינים שהלהיטו את השיח היה דבריו של החטוף איתן מור, שסיפר במפגש עם נתניהו כי עז א־דין אל־חדאד אמר לו: "אם יהיה מישהו שייצא ראשון - זה אתה. ממילא אבא שלך לא יוצא להפגנות, אז נחזיר אותך ראשון". תומכי נתניהו מיהרו להסתער על הדברים כמוצאי שלל רב: הנה, נמצאה ההוכחה שמי שהפגינו הזיקו לבניהם בשבי.אביו של מור, צביקה, אכן היה מהקולות הביקורתיים ביותר נגד ההפגנות והמחאה. הוא גם זכה להיפגש עם נתניהו הרבה יותר פעמים מהורים אחרים. בסופו של דבר, בנו חזר עם כל השאר. מפתיע לגלות שיש מי שמייחסים לדבריו של מנהיג חמאס ברצועה משקל כלשהו, רק משום שהם משרתים את נתניהו. אל־חדאד הוא מחבל, ודבריו היו לוחמה פסיכולוגית נטו: לו היה בהם ממש - חמאס היה משיב את מור קודם, או בנפרד, כפי שעשה עם עידן אלכסנדר.
רוב החטופים שחזרו העידו שההפגנות חיזקו אותם, כי הם ידעו שנלחמים עבורם בבית. גם טראמפ הושפע מהן עמוקות. החלטת המשפחות לכוון את המאמצים אליו התבררה כנכונה: מחקרי עתיד ילמדו כיצד קרה שנשיא נוצרי בארה"ב התגלה כרגיש יותר למצוקתם של חטופים יהודים ("החטופים שלנו") בישראל, שהממשלה שבמשמרתה הם נחטפו גילתה עניין מוגבל בהשבתם.
סיפורי החטופים יעסיקו את התקשורת עוד זמן רב. גם הפרטים ייוודעו בהדרגה, כולל אלה שהוסתרו במאמץ רב. למשל, שירותו הצבאי של אבינתן אור באחת הסיירות, או העובדה שבר קופרשטיין ורום ברסלבסקי היו חיילים בזמן שנחטפו ממסיבת הנובה.
השבוע סיפר לי יותם כהן, אחיו של נמרוד ששוחרר, כי הוא שירת במלחמה כסגן מפקד פלוגת טנקים שלחמה בעזה. המשפחה שמרה על הפרט הזה בחשאי, כדי שלא יבולע לנמרוד. המחשבה שהיא הסכימה שבן נוסף יסתכן במאמץ להשיב את אחיו הצעיר (שאחותו התאומה מסיימת כעת קורס קצינים בחיל האוויר) מלמדת עליה יותר מכל מי ששולחים אותה עכשיו לעזה. היא כבר היתה שם, בכוחות מתוגברים - וניצחה. "אף אחד לא יקרא לנו בוגדים", אמר יותם.
באחת השיחות הראשונות שלו עם משפחתו, נמרוד נדהם לגלות איך זה שהאחראים למחדל עדיין בתפקידם, ואיך זה שעדיין לא קמה ועדת חקירה ממלכתית. השאלה הראשונה תיענה בקלפי - המושג "אחריות" עבר מהארץ - והשאלה השנייה עומדת כעת לפתחו של בג"ץ, שמגלה קוצר רוח גובר לנוכח מאמצי ההתחמקות של נתניהו והממשלה. רצונם בהקמת ועדת חקירה ממשלתית שהם ישלטו בהרכבה צפוי להידחות. מי שיזכירו את התקדים של ועדת וינוגרד, שהוקמה בזמן ממשלת אולמרט כדי לחקור את כשלי מלחמת לבנון השנייה, ייענו שאין דמיון בין המקרים.
דומה שהניסיון להימנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית עומד כעת בבסיס המתקפה משולחת הרסן על מערכת המשפט בכלל, ועל העליון בפרט. חלק ממנה הוא גם הניסיון לבטל את משפטו של נתניהו בשלל דרכים: מהפעלת הנשיא טראמפ שנאם בכנסת, דרך פניות לנשיא הרצוג שיעניק לנתניהו חנינה, ועד להצעת החוק שנועדה לאפשר לשר הביטחון לקבוע סייגים לעדותו של נתניהו, ולמעשה לבטלה.
מתברר שהאיש שאמר שהוא משתוקק להגיע למשפט כדי להוכיח את חפותו כי "לא היה כלום" משקשק מהמשך המשפט, ומחפש כל תירוץ אפשרי כדי לחמוק ממנו. בדרך לשם הוא חוטף את החברה הישראלית, ומסיט אותה מהעיקר: מהצורך להשתקם אחרי המלחמה, מהצורך להפנות משאבים למקומות הנכונים, מהצורך להתאחד ולא לחזור לנקודת ההתחלה - 6 באוקטובר.
זמיר.
השבוע הרמטכ"ל זז הצידה והשאיר את הבמה לפוליטיקאים ולחטופים. מהמלחמה הגדולה בעזה, זאת שהתנגד לה, הוא נחלץ. אמנם הממשלה טענה שהתעקשותה הביאה את ההסכם - אבל בסופו של דבר היא עשתה בדיוק את מה שזמיר המליץ עליו מלכתחילה.
זמיר מנוסה מספיק כדי לדעת שזרי הדפנה מתייבשים מהר. עזה עוד כאן, ולא רק היא: מעבר לאופק מחכה הסיבוב הבא באיראן - זאת שטראמפ ונתניהו הכריזו שהוכרעה כבר בסיבוב הקודם - וגם בלבנון ובסוריה, ובוודאי ביהודה ושומרון, שום דבר לא נסגר. לרשימת כאבי הראש אפשר להוסיף את מעמדה המתחזק של טורקיה כפוטנציאל איום משמעותי על ביטחון ישראל.
נוסף על אלה, יש לו צרות מבית. צה"ל נזקק לשיקום ארוך ויסודי. זה נכון לגבי האנשים בסדיר, בקבע ובמילואים, זה נכון לגבי כלי המלחמה, זה נכון לגבי המלאים, וזה נכון לגבי השידוד המערכתי שנדרש ונדחה עד כה בשל המלחמה. סביר שגם האוצר יקפוץ כעת את ידו ויבקש לקצץ בתקציב, וגם הפוליטיקאים ישובו לחבוט בצה"ל כאילו לא נלמד דבר.
בינתיים, היה לו רגע אחד נוגע ללב של נחת: המפגש עם מתן אנגרסט - ההצדעה של החטוף ששוחרר למפקדו, החיבוק החם, הצהרתו של מתן שהוא רוצה לשוב לשרת למרות מה שעבר בשבי - גישר על פערי הדורות והדרגות והיה אחוות שריונרים פשוטה, אנושית, חפה מפוזות.
