המדריך השלם לאומנות הבוז

מהרגע הראשון היו כאלה שחשדו שכיכר החטופים בתל אביב לא משמשת אך ורק אתר להפגנת סולידריות עם משפחות החטופים, אלא להפגנה מסוג אחר, מוכר וידוע - הפלת ממשלת נתניהו. ייתכן שאחד מהרמזים היה מעורבותו של יועץ התקשורת רונן צור בהקמת מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים ומינויו למנהל המטה. צור ידוע בסלידתו מנתניהו. עוד רמז: בשנת 2023, בתקופת המחאות נגד הרפורמה, יצא צור בסדרת הרצאות שכותרתן המעודנת "לחסל את הטרור הביביסטי". רמזים נוספים היו המסרים האחידים שיצאו מהמטה ומהמשפחות שהצטרפו אליו: עסקת חטופים גם במחיר כניעה לחמאס. הממשלה, ונתניהו בעיקר, מטרפדים עסקאות, וליבם גס בחטופים ובסבלם.

והיו גם בני משפחה שהרחיקו לכת. יהודה כהן, אביו של החייל נמרוד כהן, פרש את טענותיו נגד נתניהו בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, והאשים את ישראל ואת נתניהו בביצוע פשעי מלחמה. ענת אנגרסט, אמו של החייל מתן אנגרסט, אמרה, בין היתר: "מתן שלי הוא חייל שנשלח להגן על המדינה, וכעת רה"מ נתניהו יהרוג אותו כמגן אנושי של שלטונו. נתניהו שולח חיילים להרוג את אחיהם שבשבי, הוא שולח יהודים להרוג יהודים בשביל לשמור על שלטונו". עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, התבלטה גם היא בהתבטאויות חריפות נגד נתניהו, כמו זו למשל: "אני לא מאיימת, אני מודיעה - לא תהיה לך מחילה וכפרה. אני באופן אישי ארדוף אותך אם מתן שלי יחזור בשקית. אהיה הסיוט הכי גדול שלך". כולם חזרו. אך האיבה לנתניהו נותרה בעינה.

משפחות חטופים מ"פורום תקווה" לא התיישרו עם המסרים האסטרטגיים והפוליטיים, ולכן לא מצאו את מקומן בכיכר. הן תמכו בלחץ צבאי כאמצעי להחזיר את בניהן והדגישו את מחיריהן של עסקאות שאחריהן יישאר חמאס על רגליו. המשפחות הללו לא הסתדרו גם עם אולפני החדשות, מתברר, שגם להם היה קו אסטרטגי ופוליטי משלהם.

נוכחותם של השליח סטיב וויטקוף ושל ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ בכיכר החטופים, לאחר ההכרזה על העסקה האחרונה, היתה סוג של טעות באבחון המהות הפוליטית של הכיכר. וויטקוף עמד על הטעות הזאת כאשר הכניס לרשימת התודות גם את שמותיהם של רה"מ נתניהו ושל השר רון דרמר. הקהל הרב שהתאסף בכיכר הגיב בקריאות "בוז" נחרצות כנגד הצלם בהיכל. לטורקיה ולקטאר מחאו כפיים. לנתניהו צרחו "בוז". וויטקוף פגע בנראטיב של הכיכר שעל פיו נתניהו אחראי רק לכישלונות, אך לא להישגים.

האולפנים, באופן כללי, התייצבו לטובת קריאות הבוז. מבחינתם אלה כוונו כלפי ראש ממשלת ישראל האחרת, הטועה, מפקירת החטופים. בניגוד לפאדיחות כיכרות אחרות, כמו נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ונאום מנשקי הקמעות של יאיר גרבוז, גם לא צפו מהן נזק עתידי. הרי לא את מצביעי נתניהו העליבו כאן, אלא רק את נתניהו. זו גישה מעניינת בקרב מי שמאמין שהשנאה לנתניהו נפרדת מהשנאה למצביעיו. עד עכשיו היא לא עמדה במבחן המציאות, אבל בתור קמפיין יש לה הצלחה מסוימת.

גם ראשי האופוזיציה לא התרגשו. "לא הייתי מזועזע", אמר יאיר לפיד, "אם נתניהו היה מגיע לכיכר פעם, ואם הוא לא היה מנהל קמפיין נגד המשפחות, אולי לא היו צועקים לו בוז". כמובן, נתניהו לא ניהל קמפיין נגד המשפחות, והכתרתה של כיכר החטופים בתל אביב כמוסד שחובה לבקר בו - כמו הכותל או יד ושם - היא עוד אחת מהגלימות הרבות שהולבשו על מחאות נגד ממשלתו. יאיר גולן אמר שהיה מצטרף לקוראי הבוז. "מי שהפקיר חטופים במשך שנתיים ראוי לבוז בכיכר החטופים".

התמיכה בביטוי רגש כמו בוז מובנת. בניגוד לביטויי "שנאה", "טירוף", "וולגריות", "אלימות" - בוז נקי יותר, מאופק יותר, אפילו אלגנטי. כמובן, האלגנטיות של הבוז נפגמת כאשר צורחים אותו בגרון ניחר מול נציגים רשמיים של ארה"ב, שיודעים היטב מה היה חלקו של נתניהו בעסקת החטופים. בוז הוא מקצוע, לא צעקה, ולכן הצעקות לוויטקוף נראו כמו עוד מופע אווילי של קפלן. כרגיל, הם התאהבו בבבואתם במראה ושכחו שיש מי שצופה, נגעל ורושם. טרם חלחלה למוחם ההבנה שגם להם אפשר לבוז.

מי שרוצה לראות בוז מבוצע בשלמות, צריך לפנות למערכת המשפט הישראלית, שבזה לחוק ולנבחרי הציבור בלי לפרוע ולו אחד מתלתליה ובלי להעלות ווליום: פסילת חוקים, פסילת חוקי יסוד, מניעת פיטורי ראש שב"כ ויועמ"שית, חבלה במינויים - וזה רק בית המשפט העליון. היועמ"שית מתנגדת לכל פעולה של הממשלה, סתם כי אפשר, לא מתייצבת לשימוע, לא מתייצבת בוועדת החוקה, חוק ומשפט, וכשבאה - מסרבת לענות לשאלות. ככה נראה בוז כהלכתו! זימון אביו של ראש שב"כ לחקירה - זה בוז. להתעקש על עדות נתניהו בכל תנאי כמעט - זה בוז. לא לנתניהו, אלא לבוחריו, ולא רק להם - לדמוקרטיה עצמה ולאינטרסים של מדינת ישראל. כך עושים זאת נכון. זו לא שנאה עם עיני רק־לא־ביבי, ולא אלימות של טבעת אש סביב מעון ראש הממשלה, ולא טירוף הדעת של מטרידי נבחרי הציבור ומשפחותיהם.

ולכן אחד מהבונוסים החביבים של ביקור טראמפ היה העובדה שנשיא בית המשפט העליון מטעם עצמו יצחק עמית והיועמ"שית המפוטרת גלי בהרב־מיארה נאלצו לאכול מהתבשיל של עצמם ולא הוזמנו לאירוע בכנסת. חלקים בתקשורת התחלחלו, הנשיא הרצוג גינה, ח"כ נאור שירי הזדעזע שסנדרה רינגלר, הסטייליסטית של שרה נתניהו, דווקא כן הוזמנה. והיו מי שהבינו את המהלך ואת משמעותו: מי שבז לדמוקרטיה ולנבחרי הציבור - לא יזכה לכבוד מצידם. הבוז, כך נראה, כבר אינו חד־כיווני, וטוב שכך.