העימות בחדר הסגור, בשיא המלחמה: "אני דדו או גורודיש?"

ב־9 באוקטובר 2023, שר הביטחון דאז יואב גלנט ירד למפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע. 48 שעות קודם לכן נפתחו שערי הגיהינום, לאחר שחמאס יצא למתקפת פתע שבמהלכה כבש את אוגדת עזה וטבח במאות אזרחים וחיילים. לכולם כבר היה ברור שהפיקוד נכשל כישלון חרוץ.

במהלך הביקור התיישב גלנט לשיחה אינטימית, מתוחה, בלשכתו של אלוף פיקוד הדרום דאז, ירון פינקלמן. לחדר נדחסו קומץ בכירי הפיקוד, וגם תא"ל (מיל') צ'יקו תמיר, לשעבר מפקד אוגדת עזה ומי שקפץ ביוזמתו לסייע. "כולנו בחדר היינו נסערים", אומר אחד הנוכחים.

במהלך השיחה ניסה פינקלמן להחזיר את האמון של שר הביטחון בפיקוד הדרום. הוא ואנשיו התעקשו שהם מוכנים לצאת למתקפה, שבסופה יוחזרו החטופים וחמאס יוכרע. "אנחנו נניף את דגל ישראל על הגג של ביה"ח שיפא", אמר אחד הקצינים לגלנט, במה שבאותו רגע עוד היה נדמה כחיזיון רחוק, דמיוני. "צריך לשחרר את הרוטוויילר", סיכם תמיר את הדברים.

גלנט לא לגמרי השתכנע. יומיים אחר כך, בישיבת הקבינט הדרמטית של 11 באוקטובר, הוא דחף לצאת למתקפה דווקא בלבנון, מהלך שאליו צה"ל היה ערוך היטב. את עזה, הזירה שהוזנחה לא רק ב־7 באוקטובר, אלא גם בשנים שקדמו לאותו יום אומלל, הוא ביקש לדחות לשלב הבא, אם בכלל. אבל המלצתו של גלנט, שגובה בידי הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי, לא התקבלה לבסוף. הצמרת המדינית־ביטחונית יצאה למלחמה ברצועת עזה כשהיא חמושה ברוח קרב ובמחויבות להשבת החטופים - אבל גם סקפטית.

בפיקוד הדרום, לעומת זאת, חתרו קדימה באמונה, לעיתים גם נגד הרוח שנשבה מכיוון המטה הכללי והדרג המדיני. כמו שאמר השבוע דובר צה"ל, הם לא חדלו שם לרגע, גם לא לאחר שדגל ישראל הונף על הגג של שיפא בתוך פחות מחודש מאז תחילת התמרון הקרקעי ברצועה, וזאת בניגוד לכל ההערכות המוקדמות.

בשבוע שעבר, שנתיים ויום לאחר אותה פגישה נסערת עם גלנט בבאר שבע, ובתום תקופה מטלטלת ועמוסה בהצלחות ובכישלונות, נכנס לתוקפו הסכם שביתת הנשק עם חמאס ושוחררו כל החטופים החיים שנותרו בידי ארגון הטרור. לראשונה מאז 7 באוקטובר, בלשכת האלוף יכלו לעצור ולנשום לרווחה.

"ידענו שזה יהיה ארוך"

על דבר אחד אין עוררין: פיקוד הדרום הפקיר את הגבול עם עזה ואת תושבי הנגב המערבי, והוא אחד האחראים המרכזיים למחדל 7 באוקטובר. אך אותו פיקוד ממש הוא גם זה שקם כעוף החול.

עם כל הכבוד להצלחות הצבאיות בלבנון, בסוריה ובאיראן, זירת עזה היתה למאתגרת ביותר שעימה התמודדו כוחות היבשה של צה"ל. לאחר 40 שנים שבהן לא תמרן בשטח האויב, רק בעזה יצא הצבא למהלך קרקעי אמיתי, כזה שנשען על "צבא הפרשים" ושכלל כיבוש של שטחים נרחבים לאורך זמן. הוא עשה זאת בתנאי פתיחה גרועים - מאות קילומטרים של מנהרות תת־קרקעיות ונוכחות של חטופים בשטח הלחימה הצפוף ביותר בעולם - ומול אויב שניצל בציניות את האוכלוסייה האזרחית, ניהל מלחמת גרילה שבה "הכרעה" היא מושג פלואידי והתחפר באדמה, תרתי משמע, תוך שהוא מסרב להניף דגל לבן.

"למלחמה מול איראן ולבנון היינו מוכנים ברמה של 90%", אומר גורם בפיקוד הדרום. "לעזה היינו מוכנים ברמה של 20%, במקרה הטוב. התחלנו במקום כל כך נמוך, שחלק מההתאוששות דרשה תעצומות נפש לא רק כדי להילחם, אלא כדי לפתח יכולות ותורות לחימה תוך כדי תנועה".

את האופרציה הצבאית המורכבת בעזה - שבשיאה כללה חמש אוגדות ו־25 צוותי קרב חטיבתיים - ניהל פיקוד הדרום ביד רמה. גם הוותיקים והמנוסים שבקצינים הקרביים הביטו בהשתאות כיצד פינקלמן מרים מהקרשים את הפיקוד שלו, ויוצא עימו לקרב. "פינקלמן אמר לי שהוא צריך להחליט מה הוא רוצה להיות - דדו או גורודיש", אומר אדם ששוחח עימו בימים הראשונים למלחמה. "הוא החליט שמול הכישלון שייזכר לו לעד, הוא יעשה את המקסימום. הוא יהיה דדו".

פינקלמן, שהודה באחריותו למחדל 7 באוקטובר מהרגע הראשון, התפטר מתפקידו בתום שנה וחצי של לחימה. הוא הוחלף בידי האלוף יניב עשור, שחתום על השבת החטופים החיים ועל סיום השלב הנוכחי במלחמה בעזה. אפשר להתווכח באשר למידת ההצלחה של הפיקוד בהשלמת משימתו: נכון לכתיבת שורות אלו עדיין יש חטופים חללים בידי חמאס, והארגון מנער מעצמו את עפר המנהרות ושב לשלוט בשטח.

ובכל זאת, אפשר ומותר להגיד גם מילה טובה. שיחות עם גורמים בהווה ובעבר בפיקוד הדרום משרטטות את השנתיים האחרונות, שבמהלכן הפיקוד הוביל את המלחמה בעזה, הקשה והממושכת בתולדות מדינת ישראל. "מהרגע הראשון ידענו שזה עומד להיות ארוך", אומר קצין לשעבר בפיקוד.

"מתקפה רצינית, תגיעו"

בשעה 7:03, 7 באוקטובר, הופיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ המשותפת לקציני המילואים של מטה פיקוד הדרום. את ההודעה כתב האלוף יוסי בכר, סגן מפקד הפיקוד, שבאותה עת נלחם מול מחבלים בביתו שבקיבוץ בארי. "התקפה משמעותית בגזרה, תגיעו", כתב בכר בפשטות.
אחד הראשונים שהתייצבו במפקדה בבאר שבע היה תא"ל (מיל') טל חרמוני, לשעבר מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, שבשנים האחרונות מכהן במילואים כמפקד העורף המבצעי של הפיקוד. "הייתי בטוח שאני אראה את החניה מלאה במכוניות", הוא אומר. "מצאתי אותה ריקה לגמרי".

השעות הראשונות של המלחמה היו קשות וכאוטיות. אבל כבר במהלך 7 באוקטובר עצמו, בכירי פיקוד הדרום החלו לחשוב על הצעד הבא - צבירת כוחות החי"ר, השריון וההנדסה בשטחי הכינוס שמסביב לרצועה, לקראת הכניסה הקרקעית שבוא תבוא.

חרמוני, שמתוקף תפקידו אחראי על היערכות הכוחות מחוץ לשטחי הלחימה, ידע היטב שקיימות תוכניות מקיפות, שגם תורגלו לאחרונה, לשלב הראשון של צבירת הכוחות. "במהלך מבצע צוק איתן ב־2014, כ־50% מהנפגעים של כוחותינו היו בשטחנו, כלומר בשטחי הכינוס וההיערכות שמחוץ לרצועה", הוא מסביר. "בעקבות זה החליטו בפיקוד לבנות מערכת אחרת, שממפה שטחי כינוס, צירי תנועה נסתרים, מערכות הגנה על שטחי ההיערכות וכן הלאה.

"כל האופרציה הזו נבנתה למטרה אחת: לצמצם למינימום את כמות הנפגעים בשלב צבירת הכוח, ולאפשר כניסה לתמרון מרגע שיוחלט עליו". ואכן, במהלך המלחמה הנוכחית כמעט לא היו לצה"ל הרוגים בשטחים שמסביב לעזה, למעט אירוע אחד בראשית המלחמה, בכרם שלום, שבו נהרגו ארבעה חיילים בשטח כינוס מפצצת מרגמה.

לדברי חרמוני, תוכנית ההיערכות בוצעה כפי שתוכננה, בהתאם לייעודה ובמשמעת מבצעית מרשימה בהובלת מפקדי האוגדות והחטיבות. "זו אופרציה מטורפת בגודל שלה, ג'ונגל שכולל עשרות גדודים", מצטרף תא"ל (מיל') רועי אלקבץ, ראש מטה הפיקוד במילואים. "מדובר בעשרות אלפי חיילים שצריכים להתייצב בזמן קצר. אבל התוכניות לכך היו מוכנות מראש, ולכן מרגע שהופעלה התוכנית לא היתה מבוכה. כל יחידה ידעה בדיוק לאן היא צריכה להגיע".

קצין אחר, שהכיר היטב את התוכנית, מספר ש"ברגע שהפעלנו את תוכנית ההיערכות, כל הצבא ידע על מה אנחנו מדברים", הוא אומר. "מבחינת המערכת, כשאתה אומר לגוף כמו אט"ל למשל 'הפעל', הוא יודע לאן נוסעות משאיות התחמושת, איפה פותחים מרכזים לוגיסטיים, איפה מתייצבות יחידות הרפואה וכו'".

לדבריו, תוכנית ההיערכות סביב הרצועה הופעלה לראשונה כבר בצהרי 7 באוקטובר, וזאת במקביל לניהול הקרבות במרחב. "הפקודה הראשונית ניתנה ב־12:00 בצהריים, והפקודה המשלימה ב־19:00 בערב", הוא אומר. אלא שגם אם בתוך יממות בודדות כבר הוכנה התשתית לכניסה הקרקעית לרצועה, לאיש מהמפקדים בשטחי הכינוס עדיין לא היה מושג מהן תוכניות ההתקפה בפועל. או כפי שמנסח זאת אותו קצין, "היכן נמתח החץ הכחול של כוחותינו".

הבעיה היתה שכשבפיקוד הדרום פתחו את המגירה שבה היתה אמורה להימצא התוכנית לכיבוש עזה ולהכרעת חמאס, הם מצאו אותה ריקה. מתברר שכשפינקלמן נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום ביולי 2023 - 90 יום בלבד לפני פרוץ המלחמה - הוא גילה כי אין לפיקוד תוכנית תקפה למלחמה כוללת בעזה.

לדברי אלקבץ, שהיה ראש מטה הפיקוד גם בסדיר ושמכיר את הנעשה בו זה שנים, "בתקופת גלנט כאלוף פיקוד דרום עוד היו תוכניות לכיבוש מלא של הרצועה, אבל לא תיקפו אותן במשך תקופה ארוכה. הפקודות של התמרון עצמו לא היו מוכנות". אמנם פינקלמן הורה לגבש תוכניות כאלה עם כניסתו לתפקיד, אך בפיקוד לא הספיקו לעסוק בנושא לפני 7 באוקטובר.

לדברי גורם שהיה מעורב בנעשה בפיקוד באותם ימים, "ב־7 באוקטובר לא היו תוכניות מתורגלות שעשו להן בניין כוח לכיבוש הרצועה או להכרעת חמאס. מה שכן היה זה תוכנית לתמרון מוגבל בעזה, שמבוסס בעיקר על החטיבות הסדירות". הצרה היתה שגם בתוכנית הזו לא היה ניתן לעשות שימוש מלא: המפות והפקודות של התוכנית נפלו בידי חמאס, לאחר שהמחשבים של מפקדת מינהלת התיאום והקישור במחסום ארז (מת"ק ארז) נגנבו במהלך הפשיטה.

ציר ת"א-ב"ש

בלית ברירה, בכירי הפיקוד נאלצו לעשות את מה שקצינים בצה"ל עושים הכי טוב בעולם - לאלתר. בהובלתו של תא"ל (מיל') ארז וינר, שכבר שנים מכהן כראש צוות התכנון של פיקוד הדרום, ושנעזר גם בצ'יקו תמיר, ובדחיפתו העיקשת של פינקלמן, הם חזרו אל שולחן השרטוטים ופעלו בזריזות - אף על פי שעדיין היה ספק רב שבמטה הכללי ובדרג המדיני יסמכו את ידיהם על תוכניות הפיקוד להתקפה.

לדברי גורם לשעבר בפיקוד, כבר ב־9 באוקטובר הוצגה תוכנית המתקפה הראשונית להכרעת חמאס בפני המטה הכללי, ובימים שלאחר מכן היא לוטשה עוד ועוד. "השיטה שבה אתה מקבל פקודות מלמעלה ומממש את חלקך בהן - זו לא החוויה שחווינו פה לאורך המלחמה", אומר גורם שהיה מעורב בגיבוש התוכניות לעזה. "בפועל, המטכ"ל לקח את הרעיונות של הפיקוד ואפילו לא הציע להם חלופות".

לפי גורם לשעבר בפיקוד הדרום, רק בשבוע השני למלחמה שוכנעה הצמרת הישראלית להפעיל את התמרון: "כשחברי הקבינט מגיעים, מפקדי האוגדות שעומדים להיכנס לעזה אומרים לרה"מ את מה שידענו שהוא צריך לשמוע - אנחנו ערוכים ומוכנים"

כצפוי, בתל אביב ובירושלים התקשו לבסס אמון בתוכנית שנהגתה בבאר שבע, גם לאחר שזו היתה מוכנה לחלוטין. "במשך שנים, האג'נדה של תמרון קרקעי לא היתה חזקה, לא בצה"ל ולא במדינת ישראל", מסביר גורם לשעבר בפיקוד. "יש הרבה אנשים שחששו מאוד מהעניין הזה, עד כדי שיתוק. היו כאלה שבאותו שלב חשבו שצריך לכתר את הרצועה ולהפציץ אותה מרחוק במשך שנים. תוסיף לזה את העובדה שאתה בא מכישלון, ושיש לך מפקד פיקוד שהוא עדיין חדש בתפקידו".

לטענת אותו גורם, רק בשבוע השני למלחמה, כשרה"מ נתניהו הגיע עם הקבינט לביקור בפיקוד הדרום, הצמרת הישראלית שוכנעה להפעיל את התמרון הקרקעי העמוק בעזה. "כשראש הממשלה והקבינט מגיעים, אנחנו מייצרים להם פגישה עם מפקדי האוגדות והחטיבות שעומדים להיכנס לעזה", הוא אומר. "הם אומרים לנתניהו את מה שאנחנו יודעים שהוא צריך לשמוע - אנחנו ערוכים ומוכנים".

בפגישה הזו נכח בין היתר מפקד אוגדה 162 דאז תא"ל איציק כהן, ביחד עם מפקדי החטיבות שתחתיו תא"ל בני אהרון (410), אל"ם לירן בטיטו (גבעתי) ואחרים. גם בהמשך, מפקדי אוגדות כמו דן גולדפוס ודדו בר כליפא יביעו את אמונם בפיקוד הדרום, וישכנעו את הדרג המדיני כי הם מוכנים להיכנס לעזה.

הסיטואציה הזו, שבה קציני השדה נעמדים כחומה בצורה מאחורי אלוף הפיקוד, אינה ברורה מאליה. הרי רק כמה ימים קודם לכן ניצב פינקלמן חסר אונים מול מתקפת הפתע של חמאס, וכעת הוא דורש להוביל את אותם קצינים לתמרן בתוך קן הצרעות של עזה.

"אני לא יודע כמה מפקדים היו מסוגלים לעמוד מול מפקדי האוגדות, שמן הסתם התלחששו מאחורי הגב, ולהנהיג אותם כך", אומר חרמוני, "אבל פינקלמן הבין שאם הוא לא יחזיק את הפיקוד, הפיקוד יקרוס". לדברי גורם אחר בפיקוד, "כדי להתאושש מהמכה של 7 באוקטובר, לא היתה ברירה אלא להיישיר מבט למציאות, להודות בכישלון ולהגיד מהשנייה הראשונה - כשלנו, ועכשיו אנחנו הולכים ביחד לנַצח".

לדברי קצין בכיר לשעבר שלא נמנה עם סגל הפיקוד, "לפינקלמן יש את החסרונות שלו. מבקריו יגידו שהוא אדם מעט ילדותי, שמדבר יותר כמו מפקד פלוגה מאשר כמו מפקד פיקוד. אבל המבחן הוא אם אתה מצליח לשטוף פנים, להתרומם על הרגליים ולהתחיל לעבוד יום אחרי יום, בצורה מקצועית ונחושה. פינקלמן עמד במבחן הזה".

הפתעה בתת־הקרקע

את תוכנית המתקפה הראשונה על הרצועה כינו בפיקוד הדרום "תמרון תחבולני". "הלכנו למרכזי הכובד של האויב דרך מרחבים שהוא לא צפה אותם, וקיפלנו אותו מבפנים החוצה, כלומר נגד כיוון ההיערכות הסדורה שלו", מסביר גורם שהיה מעורב בהכנת התוכנית.

על פי התכנון המקורי, המאמץ ההתקפי הראשון נועד להתבצע בתנועת מלקחיים, ולהתמקד בעיר עזה ובצפון הרצועה, בשל היותה מרכז הכובד השלטוני והצבאי של חמאס, ובמקביל גם ברפיח שבדרום הרצועה, בשל חשיבותה כנתיב ההתעצמות ויכולת חידוש המשאבים של חמאס.

אלא שחשש מלחץ בינלאומי וממשבר מול מצרים, לצד העובדה שלמהלך הוקצו בשלב זה שלוש אוגדות בלבד, אילצו את פיקוד הדרום להתמקד בשלב הראשון אך ורק בעיר עזה ובצפון הרצועה. "למה לא הלכנו ישר לכיבוש כל הרצועה?", אומר גורם לשעבר בפיקוד. "כי היו מלא כוחות שהיו מרותקים לחזית הצפון. אנחנו רצינו ללכת על הכל, אבל לא היה לנו סד"כ".

ב־27 באוקטובר יצא לדרך התמרון הקרקעי. בפקודת התקיפה טבע פינקלמן את מטבע הלשון שעוד יחזור על עצמו פעמים רבות במהלך המלחמה: "אתם דור הניצחון", אמר לאנשיו ברשת הקשר. "כאן קודקוד, נועו למשימותיכם, הכו באויב, סוף".

השלב הראשון במתקפה הישראלית הוביל באופן מהיר יחסית להפסקת אש ולהסכם שחרור החטופים הראשון. לאחר קריסת הפסקת האש הראשונה, בדצמבר 2023, הצטרפה למאמץ ברצועה אוגדה רביעית - אוגדה 98 - שנכנסה לתוך חאן יונס. שם, במהלך המרדף אחר יחיא סינוואר ובכירי חמאס אחרים שהסתתרו במנהרות, התגלה לראשונה עומק הפער המודיעיני שהיה לצה"ל בכל הנוגע לתשתית התת־קרקעית ברצועה.

"לא היו לנו ידיעות מספקות על תת־הקרקע בעזה", מודה קצין לשעבר בפיקוד. "לא ידענו את ההיקף, את הקישוריות בין המערכות השונות, את הלמידה שחמאס ביצעו משומר החומות על העניין הזה. ומכיוון שלא היו לנו תוכניות הכרעתיות, לא היו לנו יכולות להתמודד עם תת־הקרקע בקנה מידה גדול, ואת חלקן היינו צריכים להמציא תוך כדי מלחמה. למשל, בנינו במבצע מיוחד מפעל מים להצפת המנהרות בלב רצועת עזה, תחת אש. המערכת הזו, שנקראה 'אטלנטיס', זה לפתח ידע שלא היה קיים".

לדברי גורם לשעבר בפיקוד, בעיה נוספת שנגעה לתת־הקרקע היתה התפיסה שהתקבעה בשלבי המלחמה הראשונים, שעל פיה אין כניסה של לוחמים לתוך המנהרות.

"צריך להגיד ביושר - צבא היבשה לא היה מוכן בעליל למלחמה בתת־הקרקע", הוא אומר. "אבל ככל שאנחנו נכנסים פנימה, אנחנו מגלים את העומק המאוד גדול ואת ההיקף של המנהרות, שעולה בהרבה על מה שהמודיעין ידע. בשלב מסוים הגדרנו שכניסות לתת־הקרקע יבוצעו רק על ידי יחידות מיוחדות, שהיו להן יכולות בסיסיות בלבד בתחום, וככל שחלף הזמן הנושא הלך והתרחב". גם במקרה הזה, שיטות הלחימה הומצאו תוך כדי תנועה. "בסוף, במדינת ישראל, איכשהו השטח תמיד ממציא את הפתרונות שהדרגים הגבוהים לא מצליחים להמציא בזמן", הוא אומר.

מתיחות מול ניצן אלון

תחום נוסף שבו נאלץ הפיקוד לאלתר הוא בכל הנוגע לסוגיית החטופים, צורך שהתחדד לאחר ההרג בשוגג של שלושת החטופים בסג'עייה בדצמבר 2023. לדברי גורם לשעבר בפיקוד, כבר מראשית המלחמה התגלתה מתיחות בין הפיקוד לבין מנהלת החטופים בראשות האלוף ניצן אלון. "גם אחרי ששכנענו את הדרג המדיני וקיבלנו אישור לתמרן בעזה, מגיע צוות השו"ן (שבויים ונעדרים) של ניצן אלון ומתחיל עם אותן אמירות שמלוות אותנו כל המלחמה, שחטופים ייהרגו וכדומה", הוא אומר. "בתגובה, אנחנו מגבשים צוות וכותבים תפיסת לחימה שהכותרת שלה היא 'תמרון בהינתן שו"ן', כלומר איך ניתן לתמרן באזור עם חטופים, תוך שמירה על ביטחונם.

"זו תפיסה שלא היתה קודם לכן, כי איש לא חשב על אפשרות כזו. השיטה הזו הצריכה הרבה מאוד חשיבה יצירתית, וגם שיתפנו את מפקדי האוגדות, כי בסוף השכל נמצא למטה. כל חטיבה פיתחה תרגולות משלה איך מזהים סימנים מחשידים להימצאות חטופים, איך יודעים לנטרל מרחב מסוים להימצאות חטופים וכו'".

לדברי חלק מהמרואיינים בכתבה, המתח בין פיקוד הדרום למנהלת החטופים הצטרף למתיחות מול המטה הכללי, שהחלה כבר בימים הראשונים למלחמה. במאמר "עזה, עד מתי?", שפרסם לאחרונה קצין התכנון של הפיקוד ארז וינר ביחד עם פרופ' גבי סיבוני במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, השניים מתארים את הגישה הזהירה של המטה הכללי, שלדבריהם מיתן את התוכניות ההתקפיות של פיקוד הדרום לאורך כל המלחמה.

אך נראה כי במתחים הללו יש גם משהו בריא, ואף מתבקש: באופן טבעי, הגוף שמנהל את הלחימה בשטח נוטה להיות התקפי יותר, בעוד גופי המטה הכללי והדרג המדיני מבקשים לרסן את "הסוסים הדוהרים". גם מנהלת החטופים, באופן מובן, שמה דגש על שמירה על חיי החטופים, אל מול תוכניות ההתקפה שהפיקוד ביקש לקדם.

מה שאפשר במידה רבה את היכולת לבנות שיטות לחימה תוך כדי תנועה, היה התעקשותו האובססיבית של פינקלמן ללמידה מבצעית. כבר בתחילת התמרון מינה פינקלמן את תא"ל גיא לוי (היום מפקד אוגדה 98) לקצין הלמידה של הפיקוד. בריכוזו של לוי התכנס מדי ערב פורום למידה, שכלל את אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות ובכירים נוספים.

"בפורום הזה העלו לקחים מהשטח והלחימה השתנתה מיום ליום", אומר חרמוני. "זה לא ברור מאליו לבצע תהליך למידה כשיש עליך עומס ענק של לחימה". לדברי אלקבץ, "זה לא שאין תקלות וטעויות, זה טבע המלחמה, אבל המפקדים עסקו בלמידה מבצעית תוך כדי מלחמה, כל הזמן".

קצין אחר, שהיה מעורב בתהליך הלמידה בפיקוד, מזכיר כיצד בימים הראשונים לתמרון התפוצץ נמ"ר ממוגן של חטיבת גבעתי מטיל אר.פי.ג'י וכל 11 הלוחמים שבתוכו נהרגו. "זה אירוע שנבע משני טעמים: הלוחמים נשארו בתוך הנמ"רים ולא פרקו כדי לאבטח את עצמם, כי היתה גישה ששם הם יהיו מוגנים. הבעיה השנייה היתה שהם השאירו בתוך הכלי את כל חומרי הנפץ שלהם, וזה גרם לכך שברגע שהאר.פי.ג'י חדר - הנמ"ר התפוצץ וכולם נהרגו. בעקבות זה נעשה תחקור מהיר, ומייד ירדה הנחיה לכולם איפה למקם את חומרי הנפץ. זה לא חזר על עצמו".

בימי הלחימה הראשונים התרחשו גם שני אירועי ירי דו־צדדי, שבהם כטב"ם מסוג זיק הרג בשוגג חיילי חי"ר. "אלה היו שני אירועים שבקלות היו יכולים לפרק את האמון בין חיל האוויר לכוחות היבשה", אומר אותו קצין, "אבל יחד עם חיל האוויר, בוצעה למידה מהירה שבאמת ביררה לעומק למה האירועים האלה קרו, ובהתאם לכך הופקו לקחים וניתנו הנחיות, ועובדתית זה כמעט לא קרה יותר במלחמה".

רק לאחר עיכוב משמעותי בהשלמת הפשיטה של אוגדה 98 על חאן יונס, ובעקבות לחצים בינלאומיים שדחו זאת, הוחלט במאי 2024 להיכנס לרפיח, כפי שדרש הפיקוד מהרגע הראשון. בד בבד, פיקוד הדרום התחיל לאמץ שיטת לחימה אגרסיבית יותר כלפי השטח ברצועה, כפי שבאה לידי ביטוי לראשונה במה שכונה "מסדרון נצרים".

תחת אוגדה 99, בראשות תא"ל ברק חירם ומחליפו בגזרה מאו"ג 252 תא"ל יהודה ואך, כוחות הנדסה החלו להרחיב את מסדרון נצרים תוך שהם הורסים לחלוטין כל מבנה שנמצא מעל לפני הקרקע. בהמשך גויסו למשימה הזו גם אנשי מילואים רבים, לצד אזרחים. "הבעיה היא שעד אותה תקופה היינו בחוסר אקוטי של אמצעי הנדסה", מסביר קצין לשעבר בפיקוד. "כמעט כל דחפורי ה־D9 של צה"ל נמצאו תחת הפיקוד, אבל מדובר בכלי שנפגע הכי הרבה, והיו לא מעט מפעילי D9 שנפצעו. זה צוואר בקבוק".

הפקק הזה חולץ ממקומו רק לאחר שהנשיא טראמפ הפשיר את הקפאת משלוחי D9 לישראל, עם כניסתו לתפקיד בינואר 2025. בימים שלאחר מכן הגיעו לישראל כ־130 דחפורים, שהכפילו את הכמות שנמצאה בידי צה"ל ערב המלחמה. רובם ככולם נשלחו דרומה. "אחרי מסדרון נצרים והפעילות של אוגדה 162 ברפיח, נפל לנו האסימון ששיטת ה'כתוש וכבוש' צריכה להיות שיטת הפעולה ברצועה", אומר אותו קצין לשעבר בפיקוד.

חילופי ראשים

בעוד דחפורי צה"ל משטחים את דרום הרצועה, בינואר 2025 נחתם בקטאר הסכם הפסקת האש והחזרת החטופים השני, שהחזיק מעמד עד מארס. במהלך תקופה זו החליט פינקלמן כי הגיעה השעה לסיים את תפקידו. הוא הוחלף בידי האלוף יניב עשור, עד אז ראש אכ"א. תחת הרמטכ"ל החדש אייל זמיר ושר הביטחון החדש ישראל כ"ץ, היה זה עשור שהוביל את מבצעי "עוז וחרב" ו"מרכבות גדעון", שהציגו גישה שונה מול עזה.

לדברי קצין שלחם בעזה לאורך כל תקופת המלחמה, "הכניסה של עשור עשתה שינוי מאוד דרמטי בשיטת הלחימה, כפי שאני הרגשתי מלמטה. בתקופתו של פינקלמן היה אפשר לדבר על פשיטות מתוחכמות של כוחות קומנדו מיוחדים, למשל. את עשור זה לא עניין. תחת פינקלמן, הפיקוד עשה ניתוח של מרכזי הכובד של חמאס, הנכסים החיוניים שלו וכו', ושיטת הלחימה היתה מתוחכמת וניסתה לפגוע בהם ישירות.

"עשור, לעומתו, פעל בצורה כמעט הפוכה - חלוקת השטח לגזרות והשמדה של גזרה אחרי גזרה, בסגון 'קדימה הסתער'. זו שיטת לוחמה סובייטית שמתאימה להפעלת כוח מאסיבי, אבל בסוף צריך להודות שהתזה של עשור עבדה, כי אנחנו נמצאים עכשיו בסיום המלחמה. עשור לא ניסה לחפש טריקים ושטיקים, אלא הלך בדרך המסורתית שבה מנצחים במלחמות. במבחן התוצאה, ההרס השיטתי עבד".

מאז תחילת המלחמה, כל קצין שעימו שוחחתי הרעיף שבחים על פינקלמן. למעט הביקורת שספג על התנהלותו בליל 7 באוקטובר, פקודיו ומפקדיו כאחד סירבו לדבר בו סרה (והאמינו לי שניסיתי). המקרה של עשור שונה. משיחה עם כמה וכמה קצינים שפעלו תחת שני מפקדי הפיקוד, נדמה שעשור לא זוכה להערכה מקיר לקיר. "אני חושב שעשור לא למד לעומק את המלחמה, והגיע לתפקיד עם פערים מקצועיים אדירים", אומר אחד מהם. "ברגע שפקודיו הבחינו בזה, עשור איבד אותם. הם קלטו שמפקד הפיקוד אינו מקצועי.

"עשור רצה להגיע לתוצאות, אבל הרבה פעמים בביקורים שלו בשטח הוא הוציא את התסכול שלו על הפקודים שלו. הם היו מתווכים לו את המציאות, ובמקום להתעצבן על המציאות - הוא התעצבן עליהם. למשל, כשאחד המח"טים אמר לו שהוא רואה בעיניים כיצד הסיוע ההומניטרי מגיע לחמאס ולא לאזרחים, עשור התנפל עליו".

גורמים אחרים המכירים את הנעשה בפיקוד הדרום מבקשים להעמיד את הדברים על דיוקם. לדבריהם, פינקלמן, שמצא עצמו מנהל את הלחימה לאחר שעשה טעויות במהלך ליל 7 באוקטובר, נתקל בקושי גדול להעמיד מפקדים במקום, לתת עונשים וכיוצא בזה. "זה ברור שמפקד שנטול יכולת להעמיד דרישות ולנזוף באנשים נתפס כיותר חביב", אומר אחד מהם. "כשעשור הגיע, בלי שום חמאה שנמצאת לו על הראש, הוא היה יכול לנהוג אחרת ולטפל בטעויות מקצועיות, באירועי בטיחות חמורים וכדומה. וכשנוזפים בך, מה לעשות, זה תמיד פחות נעים".

לדבריהם, גם ברמה המקצועית, העברת הפיקוד מתפיסה של פשיטות ושל ויתורים על שטח ללחימה שיטתית שלא מוותרת על אף שעל - היא שהביאה דה־פקטו את ההישגים שהובילו להפסקת האש בשבוע שעבר.

גורמים בדרג המדיני מוסיפים שלעשור היה חלק מכריע בהגעה להסכם, בשל שיטות הפעולה הנחושות והמפתיעות של הפיקוד תחתיו, שמנעו פגיעה בחטופים ושאפשרו פינוי מאסיבי של אוכלוסייה פלשתינית ללא משבר הומניטרי.

כך או אחרת, תפקידו של עשור בתקופה הקרובה לא יהיה בשיקום יחסיו עם פקודיו, ככל שיחסים אלו אכן זקוקים לשיקום. עומדת לפניו משימה חשובה וקשה הרבה יותר: להתעקש על כך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לצלחת פטרי שמצמיחה טרור רצחני. לוודא ש־7 באוקטובר לא יקרה לנו שוב, לעולם.