יכלו לסיים את המלחמה מוקדם יותר? רק בתרחיש נורא אחד

היה או לא היה

זה לא "שקרים שקטים, שקרים קטנים", כמו בשיר ההוא. אלא מדובר בשקרים גדולים שמשתרשים בקרב התקשורת של הזרם המרכזי, לפחות בארה"ב. לא שמאל רדיקלי אלא עיתונות שמוגדרת "ליברלית", אבל בעצם כבר נשלטת על ידי השפעות שמאל. אלו המילים: "מסע של השמדה" (Annihilation) ו"מערכת הרעבה". נתקלתי בביטויים האלה ב"ניו יורק טיימס" אצל כותבת ידועה ומכובדת, הנחשבת למבריקה, אבל כזאת שהמזרח התיכון לא ממש מעניין אותה. ונתקלתי בזה גם בניתוח המלחמה שהסתיימה באתר שהוא יותר "נחשב" מאשר "חשוב", ווקס. הכותב, שאינו בדיוק אוהד ישראל ובוודאי לא אוהב ישראל, כותב במפורש כי ישראל הגיעה הכי קרוב שאפשר מבחינתה ל"ניצחון מוחלט" תוך הגשמת (כמעט) כל מטרותיה. אבל זה נעשה תוך מסע של "השמדה" ו"הרעבה".

הנתונים בתקשורת האמריקנית לא מוכרים בישראל: 67 אלף הרוגים בצד הפלשתיני, ביחס של 20 אחוז לוחמים חמושים כנגד 80 אחוז אזרחים. הכותבים לא מפרטים. זה כמו אגדת הג'נוסייד, שמסתמכת על דוח האו"ם ועל מחקרים של "מלומדים שמתמחים בנושא". זה כל כך השתרש, עד שבראיון השבוע לרשת MSNBC קמלה האריס, שרבים אצלנו קיוו שתהיה לנשיאה, לא שללה את ההגדרה "טבח" למה שקורה בעזה. בדרך כלל, אולי תמיד, רצח עם הוא דבר שאין עליו ויכוח, הוא נראה בגלוי. רצח עם המבוסס על ליקוטי התבטאויות נקמניות של אנשי ציבור כתגובה לזוועות, רק מוכיח שיש מחסור בעובדות בשטח.

אבל אם מדובר על נתונים, זה דבר שישראל בהחלט יכולה להתמודד איתו. לפחות שני מומחים צבאיים בולטים כמו ג'ון ספנסר מווסט פוינט וקולונל ריצ'רד קאמפ הבריטי מדברים כל העת על יחס חסר תקדים בקרבות כנגד צבא טרור בשדה קרב אורבני; משהו שהוא פחות מ־1 ל־2. (1:2) בין מחבלים הרוגים לאזרחים בלתי מעורבים. הם טוענים שזה היחס הנמוך ביותר אי פעם של צבא במלחמה כזאת, ולא צריך לחזור ולפרט את הקשיים.

מוטיב נוסף הוא, שישראל התעלמה מהאסטרטגיה האמריקנית שהציעו לה מומחים כמו הגנרל פטראוס, והמבוססת על לוחמה נגד חתרנות או מרד. הכוונה שבזמן שנלחמים בטרוריסטים, נעשה מאמץ להעביר את האוכלוסייה האזרחית לצידך בטכניקות הידועות של צבא כובש. ישראל לא ניסתה להילחם בצורה כזאת, והצעות המדיניות של האמריקנים המודגמות בתפיסת "היום שאחרי" מלמדות על הפער הבלתי נתפס בין המלחמה שהישראלים חוו לבין המלחמה במושגים של העולם המערבי, ובייחוד האמריקני.

ישראל בשום אופן ובשום שלב לא נלחמה נגד מרידה או נגד גרילה חתרנית - היא נלחמה נגד צבא טרור שנתמך בידי כלל האוכלוסייה בעזה. ישראל חוותה את 7 באוקטובר כרצח עם שנמשך יום אחד ושהחדיר בנו את ההבנה ששואה נוספת היא בגדר האפשרי. כנגד מתקפה של כוח טרוריסטי כמו של חמאס, המטרה של מתקפת הנגד היא להשמיד את אותו צבא טרור שדאג לבצר את עצמו במנהרות ובבשר תותחים של "מגן אנושי". משום מה, בקרב השמאל והזרם המרכזי של הליברלים במערב השתרשה התפיסה שישראל יצאה לבצע הרג לשם הרג. התפיסה של ישראל או לפחות של מנהיג המערכה, רה"מ בנימין נתניהו, היתה של הכנעת האויב בדומה להכנעה של גרמניה הנאצית בידי בעלות הברית. זה לא הרג לשם הרג. לא יכולה להיות דיפלומטיה "ליברלית" שהולכת לקראת הטרור המובס, למרות הנוהג שהשתרש בממסד המערבי.

התעלמות מופגנת

הבעיה היא שהיעדר יושר אינטלקטואלי הוא לא רק תכונה של האינטליגנציה המערבית העכשווית, אלא הוא בולט לא פחות בישראל. בישראל היעדר היושר האינטלקטואלי הפך לטבע שני. יתר על כן, כפי שקריאות הבוז בכיכר מוזיאון תל אביב בתחילת השבוע הוכיחו, חלקים גדולים בציבור הם בעלי מזג רע. תודות לכל העולם, לכל מי ששלח ידו במלאכה אפילו ברגע האחרון. רק לאדם אחד לא. החסר הזה - ההתעלמות המופגנת מבנימין נתניהו מוכיחה בעצם שמגיע לו יותר מלכל השאר, מלבד חיילי צה"ל, המפקדים ואנשי המוסד, אנשי הדממה. צריך היה לבוא נשיא ארה"ב לכנסת כדי להגיד אמת פשוטה, שבלי קריסת איראן במבצע "עם כלביא", כל ההתלכדות של העולם הערבי כולל מעצמותיו האסלאמיסטיות טורקיה וקטאר, והסכם הפסקת האש שכולל שחרור של 20 החטופים החיים, לא היו קורים. וזו הפסקת אש שבמסגרתה אוחז צה"ל ביותר ממחצית השטח של רצועת עזה.

כל זה מול ההיצע הבעייתי של התנועה להפלת הממשלה. ראשי התנועה, עם אהוד ברק בקודקוד, הבהירו כי הפלת ראש הממשלה היא תנאי להחזרת החטופים. או במילים אחרות: חמאס מבין שעליו להחזיק מעמד ולשחק על זמן, עד שבבחירות מוקדמות ככל הניתן תופל הממשלה. זה היה תרחיש סביר במקרה שהיינו מגיעים לקלפי כשהחטופים בידי חמאס, כסמל מובהק לכישלון.

היעדר היושר האינטלקטואלי מתמצה בנראטיב שאפשר היה להשיג את אותו הסכם לשחרור חטופים כבר מזמן, שלא לדבר על דצמבר 23'. נכון, ידוע שהדרך הקצרה והמהירה ביותר לסיים מלחמה היא להיכנע. ג'ורג' אורוול כתב על זה. לכאורה, לישראל אין אופציה של כניעה. אבל זה לא לגמרי נכון. באוקטובר 73' היה לישראל מרווח כניעה. אפשר היה להשלים עם ההפסדים הטריטוריאליים ולבקש הפסקת אש, והממשלה בראשות גולדה מאיר אפילו פנתה בנושא לאמריקנים מרוב ייאוש בשבוע הראשון של המלחמה. התעקשות המצרים הצילה לישראל את המלחמה.

וגם באוקטובר 23' אפשר היה להיכנע. לרוקן את בתי הכלא מכל האסירים הביטחוניים, לקבל את כל החטופים בחזרה ולוותר על מבצע קרקעי בעזה. גם אז, אם ישראל היתה מציעה סיום מיידי לפעולות האיבה במתכונת כזאת, אף אחד לא יכול להגיד בביטחון שמנהיגי חמאס (סינוואר, דף והנייה עוד בחיים) לא היו פותחים במסע סחטנות מנקודת האפס או המינוס הזאת. בשני האוקטוברים המחיר של כניעה וקיצור המלחמה היה אובדן מוחלט של כוח ההרתעה, קריסת התדמית של אומה חופשית הנלחמת על חירותה ומוכנה לשלם מחירים גבוהים כדי להגיע לניצחון. ישראל היתה גולשת למסלול סחטנות מדיני שבוודאי לא מוביל לשלום.

קריסת קמפיין הכניעה

בשנה האחרונה נאמר פה ושם שהמלחמה תוכרע בעורף. מיעוט חזק, מלוכד ומשפיע עבד ללא לאות על החדרת דמורליזציה בציבור, ביצוע רצח אופי לרה"מ נתניהו, הכפשת צה"ל ומדינת ישראל, ואינספור מאמרי פרשנות על ידי טובי המלומדים הצבאיים, שטענו כמה ההישגים דלים ושצה"ל מקריב את חייליו לשווא ורק מסכן את חיי החטופים. היו פה ושם הבלחות מובהקות של טמטום כאשר כמה מטיפשי ציון ניסו להציג אפילו את פיצוץ הביפרים ככישלון מגוחך. הגיעו לפני שנה וחודש ידיעות מחרידות מלבנון על הפיצוצים המוזרים; אבל בסופו של דבר, ההישגים האלה היו ניצחונות אדירים שהצטברו למכלול הישגים ולהכרעה שישראל לא חלמה עליהם. כך גם כשכוחותינו הקריסו את פרויקט הגרעין האיראני עם קצת עזרה מידידינו, שיש להם עשרות מכלי תדלוק מעופפים בשמי העולם ועוד אינספור צעצועים בשמיים, שכינוייהם הצבאיים מתחילים באות F. אווירת הכנופיה שדפקה את כל העדר עם זרועות התמנון שמסביב, שרתה ביום שני בכנסת. הוויכוח היחיד היה אם דונלד טראמפ היה אורח של איזה מתנ"ס בעיירה מדברית או שזה היה אולם חתונות. בכל אופן, היתה בכנסת חמימות של סופת "היהודים באים".

אבל כל עוד חמאס נראה כאילו הוא מחזיק מעמד ומחזיק בחטופים, אפשר היה לחלץ תבוסה מהמלחמה - חרף כל הניצחונות. וזה לא קרה. זה לא קרה, כי כל מאמצי התקשורת והלשעברים הביטחוניים, כמו גם התגייסות של ראשי מדינות שנשלטות בידי מפלגות שמאל, כל ניסיונות ההשבתה והחסימות, התמשכות הרדיפה המשפטית והפיזית של נתניהו - לא היו שקולים כנגד הכוח הציבורי האמיתי, הממשי, של אוכלוסייה שהבינה את מטרות המלחמה והיתה מוכנה להקרבת חיים, חיי משפחה, בית, עסק וממון כדי למצות את גודל השעה. הממשלה הושפעה מ"המחאות", אבל לא עד כדי אובדן האמון במנהיגות המלחמה ואובדן הרצון להביא להכרעת חמאס.

מה שקבע בסוף הוא היכולת להתניע עוד מהלך צבאי אחד נוסף אחרי המסע המדיני האנטי־ישראלי ואחרי קמפיין ה"הרעבה". כניסה לעיר עזה ו"הקש בגג" חזק בבית אחד בדוחא שבקטאר התניעו את המהלך האמריקני, שבעצם הובל בידי ג'ארד קושנר ורון דרמר מצד ישראל. החטופים תחילה. כל אחד, ובייחוד אהוד ברק, מבין את המשמעות של שחרור החטופים עד האחרון שבהם בשביל ראש ממשלה ששמו נתניהו. היו בהחלט כמה כתבים בכירים שהיו מוכנים להודות שהם לא האמינו שדבר כזה אפשרי, ועוד במצב שישראל נשארת בלב רצועת עזה כדי לכפות את דרישותיה. הדעה הרווחת, ואי אפשר להכחיש זאת, היא שאולי אפשר יהיה לשחרר חלק מהחטופים, אך היתר לא ישרדו במאבק הצבאי, או שיוחזקו לזמן בלתי מוגבל כתעודת ביטוח לחמאס. אז הלא ייאמן קרה. כמובן, יגידו המומחים הצבאיים־מפלגתיים: הכל לצורך הישרדותו הפוליטית של נתניהו. זה קלף הג'וקר של התיאורטיקנים שהיעדר יושר אינטלקטואלי הפך אצלם לטבע שני. יש לכך השלכות חמורות לגבי אותה קבוצת איכות שתפקידה להבין ולהעריך את האויב ואת הסכנות שמעבר לגדר ולגבעה.

פסיכוזה אנטי־ציונית

כן, גם את זה צריך להגיד. ישראל תשלם בפגיעה במעמדה. זאת אף שתדמיתה הכוחנית והמנצחת התחזקה מאוד בסביבתה העוינת. מדינות המערב כבר אינן זוכרות מה זאת מלחמה אמיתית, ומה זה ניצחון ובמה הוא כרוך. מדינות המערב רגילות שמלחמה מתנהלת אלפי קילומטרים מגבולותיהן והופכות לפס ייצור של תמונות קשות ומביכות. נוצר שוק פוליטי חדש, שבו הבעד והנגד לציונות ולפלשתיניזם הפכו לסחורה חמה.

אפשר למצוא קשר בין "פסיכו" של היצ'קוק לבין הציונות. גיבורת הסרט, שהקהל נפרד ממנה עוד לפני מחצית הסרט, גונבת מהמשרד שבו היא עובדת 40 אלף דולר, ודוחסת אותם היטב בתיק קטן מדי. יש לה מניע קיומי חזק לגניבה, שאינו תאוות בצע. בדרך היא סוטה למוטל בייטס, שנראה כמו מחנה ריכוז נטוש. מנהל המקום נורמן בייטס כאילו מעניש אותה על החטא שהיא נושאת איתה לחדרון עם המקלחת ההיא. אבל איזה עונש! רצח סדיסטי, או שמא נאמר "לא מידתי". כך, במידה מסוימת, אפשר לתאר את הציונות. חטאיה כגניבת 40 אלף דולר. אבל התיאורטיקנים ושאר העולם דורשים לקחת את הציונות למקלחות.

האם ניתן באווירת הפוגרום הזאת להסביר את צדקת הציונות וגם את חטאיה הנלווים? חנן עמיאור, בספרו המצוין "מלחמת ששת השקרים", חושב שכן. הוא מתווכח בצורה שיטתית ודייקנית עם השקרים שעומדים בבסיס התעמולה והעלילות נגד מדינת ישראל. הוא מצמצם את המוטיבים התעמולתיים לשש קטגוריות של שקרים, ותוך כדי כך הוא מספר למעשה את ההיסטוריה המודרנית של הציונות ושל מדינת ישראל. לנוכח הניסיון של השנתיים האחרונות, יש בזה מהלך אופטימי מאוד. זאת, מכיוון שכמה מהמומחים האמינים ביותר, שגם יודעים להסביר היטב את כל מה שחנן עמיאור מדבר עליו, הגיעו למסקנה שיש מעט מאוד שישראל יכלה לעשות כדי לשנות את מצב הבידוד והדה־לגיטימציה נגדה, אלא אם היתה מוותרת מלכתחילה על הלחימה נגד צבאות הטרור השלוחים, ובייחוד מוותרת על חיסול חמאס. ראו אופציית הכניעה לעיל.

אך החשיבות של הספר היא, שאף על פי שקשה לשכנע את כוכבי הקומדיה הרומנטית האכזרית "גרשום וגרטה" בצדקת דרכנו, יש לישראל עדיין גושי תמיכה גדולים במערב ובעולם בכלל. באלה חובה להשקיע. לרוץ מהר כדי להישאר במקום, ולא לגלוש לתהום של היעדר הלגיטימיות המוחלט.