שעתו היפה, שעתם האפלה: נתניהו ניצח את המשמיצים, המכפישים והשקרנים

אז מה בעצם היתה נקודת המפנה שהובילה לסיום המלחמה? מדוע מה שהתרחש בחודש האחרון לא קרה לפני כן?

שני בכירים אמריקנים ציינו, כל אחד בנפרד, בדיוק את אותו הסבר. קטאר. בשיחה פרטית עם חבר ישראלי, הסביר הראשון מבין השניים שבראיית צמרת הממשל, התקיפה הישראלית בקטאר יצרה תחושה ש"המלחמה יוצאת משליטה". זה נתן לטראמפ ולאנשיו מוטיבציית יתר לסגור את האירוע.

פקיד בכיר בממשל הוסיף בתדרוך לכתבים אחרי חתימת ההסכם כי "היתה תקיפה בדוחא שגרמה להרבה מתח בעולם הערבי, היתה תחושה שזה לא היה אמור לקרות, ושאם זה קרה שם, זה יכול לקרות במדינות אחרות". בעקבות זאת, "טראמפ עלה לטלפון (עם נתניהו) ואמר מה שאמר, ואני חושב שזה נלקח כהתנצלות (של נתניהו), משהו חזק".

כלומר, מצד אחד טראמפ שם לנתניהו קו אדום ודרש שלא יהיו עוד תקיפות בקטאר. נתניהו, כידוע, סירב לתת התחייבות חלוטה כזו עד שהושג הסכם הפסקת האש, ואדרבה, המשיך לומר שנרדוף את אנשי חמאס בכל מקום. בד בבד, טראמפ הבין שיש פה הזדמנות למנף מול כל הצדדים.

שכן בין שהתקיפה בדוחא נכשלה או הצליחה (ובין שהכל היה מתוסרט מראש, כפי שיש מי שטוען), בעולם הערבי היא עוררה חרדה. כבר סיפרתי פה שכמה שעות אחרי התקיפה בקטאר הזדמן לי לפגוש בוועידת MEAD בוושינגטון בכיר במדינה מוסלמית אוהדת ישראל. הוא אמר שבעולם הערבי נפוצה קונספירציה שלפיה "ישראל מתכוונת לממש בקרוב את החזון התנ"כי של ארץ ישראל הגדולה. מהים התיכון ועד הפרת והחידקל, לא פחות. כך מאמינים ההמונים". הוא המליץ, אפוא, שנתניהו יפרסם הבהרה כי אין בכוונתו לעשות זאת.

הפחד של מנהיגי ערב ממה שקרה בקטאר דחף אותם לעלות לרגל לדוחא ביום שאחרי הפעולה. כלומר, בשורה התחתונה, התקיפה בקטאר יצרה תחושת בהילות גם בוושינגטון וגם בבירות ערב.

אפשר להתווכח עד כמה מצרים וקטאר לחצו לפני כן על חמאס להתגמש. די ברור שאירוע דוחא הגביר את המוטיבציה שלהן. הוא בוודאי גרם לארדואן להיכנס לתמונה וללחוץ גם הוא על חמאס במלוא כובד משקל. זאת במקביל לאינטרסים שלו מול טראמפ. "אמן העסקאות" לא החמיץ את ההזדמנות לאקזיט. הוא דרש במלוא העוצמה, כפי שרק הוא יודע, ממנהיגי ערב לכפות על חמאס הסכמה. או כפי שניסח זאת אחד מאנשיו באותו תדרוך: "כשהוא שאל מה סיכויי ההצלחה, השבנו לו '100 אחוז'. הוא שאל 'מניין הביטחון?' השבנו 'אין אפשרות לכישלון'". התוצאה היתה "שהחטופים, מנכס של חמאס, הפכו כמעט להיות נטל על הארגון, בעיניים שלו" (ותודה לכתב "ישראל היום" בניו יורק, אור שקד, על הציטוטים).

"ביבי, הגיע הזמן"

אבל לא רק הערבים נלחצו, אלא גם אנחנו. טראמפ דרש מנתניהו להתחייב שלא יתקוף עוד בקטאר, ובתמורה ללחץ של קטאר על חמאס להגיע לעסקה - שילם לה בברית ביטחונית ובבסיס חדש בשטחה. אלה לא מחירים של מה בכך. טראמפ גם אמר לנתניהו, כפי שהסביר בפומבי בכנסת, שהמלחמה מיצתה את עצמה. הנה משפטי המפתח, אחרי תיקוני עריכה קלים:

"עשיתם המון, וחזרתם לעצמכם ("Comeback"). חזרתם חזק. (ו)זה נהיה קצת מגעיל שם בחוץ בעולם. ובסופו של דבר, העולם מנצח. אי אפשר לנצח את העולם. הייתי אומר לביבי, 'ביבי, הגיע הזמן', והוא הבין את זה טוב יותר מכל אחד אחר. כי בסופו של דבר, אתם יודעים, העולם הוא מקום גדול מאוד. (ו)פיסת האדמה הזאת (ארץ ישראל, א"כ) קטנה מאוד. זה לא ייאמן".

במילים אחרות, הפעולה בקטאר - שבעיניי נראתה בימים הראשונים כפספוס - הציתה, בסופו של דבר, תנועת שרשרת, שסופה סיום המלחמה בתנאים טובים לישראל. כמו חד גדיא כפול היא הלחיצה את האמריקנים, שלחצו גם על הערבים שכפו את חמאס לוותר, אבל גם את ישראל. הוסיפה לכך הפעולה של צה"ל בתוככי העיר עזה, שהרמטכ"ל התנגד לה, שתרמה רבות לבהלה אצל חמאס.

צריך לשוב ולומר שזו עסקה רחוקה ממושלמת. נתניהו בנאומו בכנסת הודה בחצי פה שמטרות המלחמה לא הושגו. לא רק שהמונח "ניצחון מוחלט" נעלם מלשונו, אלא שלדברי ראש הממשלה עצמו, "יש בתוכנית 20 הנקודות כדי להשיג את מטרות המלחמה". כלומר, כרגע המטרות הללו לא הושגו גם לשיטת נתניהו עצמו, והוא רק מקווה שיישום מתווה טראמפ יעשה זאת.

מצד שני, הטענה שאפשר היה להשיג את ההסכם הזה בדיוק קודם לכן - שקרית מן היסוד. בכירי ממשל ביידן - ברט מקגרק, ג'ייק סאליבן ואנתוני בלינקן - אמרו כל אחד במפורש ובפומבי שבתקופתם חמאס היה זה שטרפד את העסקאות. חלקם סברו שנתניהו "יכול היה לעשות יותר לאורך הדרך". ועדיין, לדבריהם מי שאמר את ה"לא" בכל פעם מחדש היה חמאס. כלומר, ודאי שבשנה הראשונה למלחמה לא היה אפשר לעצור אותה בתנאים האלה.

הוא הדין לגבי תשעת החודשים הראשונים של תקופת טראמפ. הנשיא אמר בסוף השבוע שאת העסקה הזו לא ניתן היה להשיג במארס. הוא ציין, בין היתר, כי הסכם כזה, בלי הפגיעה בתוכנית הגרעין של איראן, היה משאיר "עננה שחורה" מעל הסכם לסיום המלחמה. אחרי מבצע "עם כלביא" הצדדים עברו לדבר על "מתווה וויטקוף", שכלל שתי פעימות שחרור לאורך 60 יום של הפסקת אש, ולא סיום מלחמה מלא.

נוסף על כך, לאורך חודשי המלחמה חמאס לא העלה בדעתו שצה"ל יישאר בסופה במחצית משטחי רצועת עזה, כפי שקרה לבסוף. כלומר, מרכיבי ההסדר שדובר עד לפני כחודש היו שונים בתכלית מאלה שהוסכם עליהם לבסוף. אם כן, מי שמספר סיפור אחר מוליך שולל את הציבור. לצערנו, לא חסרים אנשים כאלה באולפנינו (על כך בהמשך).

האם כל זה אומר שאם היינו תוקפים בקטאר מוקדם יותר, המלחמה היתה מסתיימת בצורה מוצלחת יותר? בהיסטוריה אי אפשר לדעת "מה היה קורה אילו". אולי בדיעבד גם זו לטובה שהמלחמה הסתיימה רק אחרי הקרסת הציר האיראני וסיכול תוכנית הגרעין. ובכל זאת, הדעת נותנת שלא היינו צריכים להתחנף לקטאר כפי שעשינו לאורך כל הדרך, אלא לדחוק אותה לפינה כבר בהתחלה. עובדה שבסוף זה מה שעבד.

איפה בגין ואיפה הם

הצרה היא שלנתניהו לא נתנו לעבוד. ממש מהשנייה הראשונה הוא ויתר הציבור נאלצו להתמודד עם שיטפון של שקרים על מה שקורה ומה שצריך לקרות בנוגע למלחמה - שיטפון שנמשך עד לרגע זה. ממש כמו שבשנים שלפני המלחמה לא היתה לו לגיטימציה ציבורית לצאת למלחמה יזומה נגד חמאס, כך גם במהלכה, אותם כוחות רופסים הפריעו לו לנקוט את הצעדים ההכרחיים לניצחון.

כל מי שעיניו בראשו מבין שהיינו צריכים לשדר מסר הרבה יותר מרוחק כלפי החטופים. היה צריך להעמיד פנים שאחרי הטבח המזוויע ישראל משנה את הכללים וכבר לא אכפת לה, כביכול, אם הם יחזרו או לא. מהלך כזה היה מפחית באופן דרמטי את המחירים, ודווקא כך מקרב את העסקה לשחרורם.

ואולם לנוכח התנהגות המחנה שעוין אותו, לנתניהו לא היתה שום אפשרות לשחק משחק כזה. בו בזמן שחיילינו מצילים את ישראל מסכנת השמדה, שונאיו ושונאי מצביעיו רק חישבו איך למנף את אינסוף הטרגדיות שניחתו עלינו לתועלתם הפוליטית. חלקם עשו זאת כדי לנקות את שמם ממעורבותם במחדל. אחרים, במטרה להפיל את הממשלה. והיו גם סתם אידיוטים שימושיים. מה שבטוח, יש המונים בעם ישראל שעדיין מאמינים בלוקשים שהאכילו אותם לאורך שלוש השנים הללו.
נתחיל מהסוף. כשמבצע יהונתן הסתיים בהצלחה מסחררת ב־1976, ראש האופוזיציה הנצחי דאז, מנחם בגין, פנה מעל דוכן הכנסת ליצחק רבין ואמר לו: "ראש הממשלה, כל הכבוד!". זו מנהיגות, זו ממלכתיות. ומה אצלנו? גדעון סער חזר בתשובה וחזר הביתה לליכוד. הפוליטיקה של בני גנץ יחסית הוגנת. אך מקרב כל יריביו האחרים של נתניהו, לא נמצא ולו צדיק אחד.

לפיד, ליברמן, בנט, יאיר גולן והאחרים הודו לטראמפ, ולצה"ל, ולכל שאר העולם. רק לנתניהו הם לא מסוגלים לומר מילה טובה. מצחיק במיוחד גדי איזנקוט, שקרא למפלגתו בשם היומרני "ישר", ולא מגלה ישרות מינימלית. משפט אחד הוא לא זרק לזכות האדם שאחרי שנתיים מאומצות מאוד, הצליח לסיים את המלחמה בתוצאה שרוב עצום בציבור שבע רצון ממנה.

הקטנוניות הזו מצידם, כמו שאגת הבוז לנתניהו בכיכר החטופים מול עיניו הנדהמות של וויטקוף, משקפות את אופן ההתנהלות של המחנה ושל העומדים בראשו לאורך רוב התקופה. זה התחיל בהשתלטות הפוליטית על מטה החטופים וניצול הטרגדיות הנוראיות שלהם לניגוח הממשלה. במדינה נורמלית מטה המתנדבים האזרחי היה צריך לתאם את מהלכיו עם הממשלה, כדי למקסם את הלחץ על חמאס. עדותו של איתן מור, על הסיפוק הרב שחמאס שאב מההפגנות, מלמדת עד כמה הן הלכו בכיוון הלא נכון.

אבל, כדברי חכמינו, "השנאה מקלקלת את השורה". כלומר, את השכל הישר. משלב מוקדם מאוד של המלחמה, סודי־סודות דלפו החוצה - לעיתים מגורם ביטחוני רם ביותר שרצה בהגנת התקשורת - תוך פגיעה באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, וכשהיא נמצאת בשעותיה הקשות ביותר. המטרה היתה ניגוח נתניהו.

שכבה נרחבת מאוד בחוגי קפלן בואכה רל"ב ראתה בו אויב לא פחות גדול מאשר בחמאס. לפעמים יותר. הרדיו והטלוויזיה מלאו רמזים כאלה, ופה ושם הדברים גם נאמרו במפורש. וכך, לא רק שהמטה לא תיאם את צעדיו עם הממשלה, אלא שדי מהר מטרתו הפכה להיות הפלתה.
מכאן גם נולדו העלילות כאילו נתניהו לא רוצה בשחרור החטופים, דוחה עסקאות, מאריך את המלחמה לשווא מטעמים פוליטיים, וכן ש"רק טראמפ הציל את החטופים", או הטיעון הדמגוגי שלפיו "בתקופת דרמר כראש הצוות לא הוחזר שום חטוף". הרבה אנשים בישראל מאמינים בשטויות האלה.

כל זאת בשעה שהאמת היתה הפוכה לחלוטין. לא רק שנתניהו עשה הכל כדי להחזיר את אנשינו הביתה, אך תוך אחריות לשמירה על ישראל, אלא שבגאונות פוליטית הוא תמרן את בן גביר וסמוטריץ' - השרים הכי ימניים אי פעם בתולדות ישראל - בפועל לתמוך בכך. שכן הם נשארו בממשלה למרות ריקון בתי הכלא מהרוצחים הארורים ביותר שידענו, בניגוד של 180 מעלות להשקפת עולמם המוצהרת. לזה אתם קוראים "ראש ממשלה שלא רוצה בהחזרת החטופים?!" איך העובדות מסתדרות עם המציאות הזו?

עלילת "אוכלי המוות"

אשר לבן גביר ולסמוטריץ', אותם ואת מצביעיהם מחנה השנאה כינה "אוכלי מוות". הבנתם? החיילים הללו, שבפרט ביחידות המילואים היו מגויסים בשיעורים הרבה יותר גבוהים מחלקם באוכלוסייה, שילמו בחייהם כדי להגן על המדינה ולחפש חטופים. גם פה אצל אותה קבוצה העובדות לא שינו דבר. הם המשיכו לנאץ. מנהיגיהם המשיכו לשתוק.

או השקר שהמלחמה מתארכת כדי להקים יישובים בתוך עזה. הלוואי. החזרת יישובים יהודיים לרצועה צריכה היתה להיות המענה הנכון לטבח. ובכל זאת, בשלב די מוקדם נתניהו הבהיר את התנגדותו לכך. ועדיין, חורשי השקרים המשיכו לחזור על הדיבה התורנית.

או הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית בעיצומה של המלחמה, כשכולם עוד היו עסוקים בהצלת נפשות. הרי ברור שהדבר היה בלתי אפשרי, אלא שמטרתו היתה פוליטית.

בעוד יריבי הממשלה מטיחים בה ובראשה שקרים על שקרים, מצידם שלהם לא נשמע לרגע אחד חשבון נפש. הם כמעט לא יצאו נגד גילויי האלימות וההקצנה במחנה שלהם. הם מעולם לא נתנו לציבור דין וחשבון על חלקם בקונספציה בשנים שקדמו לטבח, על תמיכתם השקטה בסרבנות ערב 7 באוקטובר, ולא על ההמלצות השגויות שלהם לסיים את המלחמה בטרם הכניסה לרפיח, ולפני סיכול הסינווארים ונסראללה, והביפרים ואיראן, וריסוק חמאס כמובן.

הם באים בטענות לנתניהו על אחריותו לטבח, ולגמרי בצדק. הוא היה ראש הממשלה. אבל מה איתכם? הם מאשימים אותו בשיקולים פוליטיים. ואתם מה? מלאכי מרום?!

כך, שוב ושוב נתניהו ותומכי דרכו מצאו את עצמם מותקפים על מהלכים הכרחיים ביותר, שבסופו של דבר הביאו לניצחון. הם בלעו בשקט את העלבון עד שהספינה עגנה והמסע הושלם. זו היתה שעתם היפה שלו ושל תומכיו. זו היתה שעתם האפלה של יריביו.