יוצר הסדרה על 7 באוקטובר מגיב לסערה: "לא בשביל הכסף"

"אנשי העוטף הם לא בהכרח הקהל הראשון שהסדרה מכוונת אליו", אומר ליאור חפץ. "הם חיו וחוו את7באוקטובר בעצמם, והם ממשיכים לחיות את זה עד עכשיו. זה לא ייאמן שגם שנתיים לאחר מכן אנחנו עדיין במצב שבו יש חטופים והמלחמה הזו לא נגמרה". חפץ מסיט את מבטו החד ממצלמת הזום. אורניו־יורקימאיר את חדר המלון. גם ממרחק אלפי קילומטרים, דרך שתיקת ביטים דיגיטליים, הדברים מהדהדים כזעקה אילמת.

הפרק השלישי של "אור ראשון" ישודר ביום ראשון בקשת12, אבל עוד בטרם הוקרן הפרק הראשון במוצאי השבת האחרונה הסדרה כבר עוררה מהומה גדולה וביקורת רבה. האם נכון לעבד את בוקר7באוקטובר ליצירה אמנותית? למה דווקא עכשיו? מי מרוויח מזה? ומהי המשמעות של הפיכת טראומה קולקטיבית ליצירת אמנות?

חפץ, בן48, יוצר קולנוע וטלוויזיה מוערך, יצר את הסדרה יחד עם רותי עפרוני ומאיה פישר, כתב אותה יחד עם כנרת פלד ועידן הובל, וגם ביים אותה. אנו משוחחים דרך מסכים, שכן חפץ נמצא כרגע בניו יורק כדי ללוות את עליית הסדרה בפני הקהל האמריקני. ארבעת פרקי הסדרה כבר זמינים לצפייה לכ־80מיליון מנוייפרמאונט+. עבור הרבה מאוד צופים אמריקנים, "אור ראשון" תהיה מבט דרמטי ראשון אל אירועי היום השחור ההוא.

"לרגע לא חשבנו על הקהל האמריקני כשעשינו את הסדרה. היא נולדה כסדרה ישראלית, עבור קהל ישראלי", מדגיש חפץ. "זה כל הזמן היה נוכח במחשבה שלנו כשעבדנו על הסדרה. מובן שאתה רוצה שתהיה לזה הפצה בינלאומית. רצינו שכמה שיותר אנשים בעולם יראו את הסיפור הישראלי כמו שאנחנו חווינו אותו. מבחינתי אני רואה ב'אור ראשון' סיפור על7באוקטובר, הזדמנות להראות לעולם איך המלחמה הזו התחילה, מי התחיל אותה, ואיך נעשתה פה מתקפת טרור רצחנית ושפלה על אזרחים".

בתזמון רנדומלי ומדויק להפליא קופצת לי התראה בשולי מסך המחשב: גרטהתונברגמתקבלת ביוון כגיבורה ומניפה אגרוף ניצחון. שנתיים אחרי, והזיכרון כה בוגדני. הדבר מזכיר לי אירוע אישי משולי היום ההוא. היינו בטיולבת־מצווה, סיור בעקבות הביטלס במרכז המסחרי של ליברפול. המדריך דיבר על "כל מה שצריך זה אהבה", אבל בלב המדרחוב הוקם דוכןפרו־פלשתיני. הפעילים צהלו ושמחו מתמונות הרצח, האונס והטבח. במקביל, שמות של אהובים, קרובים וחברים רצו שוב ושוב על המסך שלי. הלם וכאב מילאו אותי בעוד האנשים בדוכן חוגגים את מותם. הפער היה בלתי ניתן להכלה. מעגל סקרניםולחשניםהתאסף סביב הדוכן.

ישישה בריטית חרגה מההמון. כפופה עם מקל הליכה, בכל צעד ניכר המאמץ שעשתה כדי להגיע לדוכן. כשהגיעה, היא הזדקפה כמיטב שנותיה, הניפה את מקלה כלפי הפעילים ואמרה בקול: "תתביישו לכם. אתם תומכים בטרוריסטים שהם כמו הנאצים. אני עוד זוכרת, אבל אתם? לא ראיתם את הסרטים?".

סביב המדורה

"משחר ההיסטוריה אנשים יושבים סביב המדורה ושומעים את הסיפור של היום שעבר עליהם", אומר חפץ. "זו הדרך של בני אדם ללמוד על החיים ולעבד את מה שקרה להם. 'אור ראשון' נולדה בדיוק מהמקום הזה - אנחנו יושבים סביב המדורה הקולקטיבית של הטלוויזיה ומנסים להבין את עצמנו מחדש. מה זה אומר להיות אדם, להיות ישראלי, אחרי מה שקרה".

7באוקטובר תפס את חפץ באמצע עיסוק בטראומה לאומית אחרת. "בדיוק סיימתי לעבוד על הסדרה שכתבתי וביימתי, 'המזח' (שמגוללת את סיפורו של מוצב המזח על גדות תעלת סואץ במלחמת יום כיפור;ד"פ). עבדנו כמו משוגעים כדי לעמוד בלוחות הזמנים. ב־5באוקטובר ערכנו פרמיירה שבה הקרנו את שני הפרקים הראשונים, מתוך ידיעה שביום שני,9באוקטובר, יעלה הפרק הראשון לשידור".

חפץ מתאר את רגע הקריסה של העולם מסביבו. "אירועי השבת טרפו אתהכל. אני מוצא את עצמי בבית, אזעקות כל הזמן. יש לנו ילדה בת שנתיים שבדיוק התחילה גן, והבן של הגננת נרצחבנובה. היא מתחילה לגמגם מרוב פחד. אנחנו בתל אביב, המדינה בשוק, השידור נדחה,הכלנעצר. ובתור אמן שיוצר ומנתח את העולם דרך אמנות, אני עומד על קרקע שנשמטת.הכלמתערער. אתה מרגיש כמו רוב עם ישראל - שקוע באימה, לא מצליח למצוא הקלה".

חודש אחרי7באוקטובר פנו אל חפץ המפיקות רותי עפרוני ומאיה פישר, אחראיות הטלוויזיה ב"גריןפרודקשן", בהצעה לעבד את אירוע היום ההוא לדרמה. חפץ סירב. "אמרתי 'אני מצטער, אין לי שום יכולת נפשית לכתוב את זה'. לא ראיתי תמונות, לא סרטונים, אבל זה היה כל כך קרוב וכל כך קשה שהרגשתי שאני לא מסוגל להיכנס לזה".

שלושה חודשים לאחר מכן ההלם התפוגג מעט. עפרוני שבה ופנתה לחפץ, והעבירה לו מסמך עם יותר מ־100סיפורים ייחודיים שנאספו. חפץ צלל לתוכם. "אמרתי לעצמי: אולי זו הדרך שלי להתמודד. אולי זה מה שאני צריך לעשות, לקחת את הפאסיביות הזו אל מול האירוע ולהפוך אותה לאקטיביות".

להכניס סדר בכאוס

חפץ קרא עדויות ראשונות, צפה בתמונות ובסרטונים,ולאט־לאטהתגבשה בו תובנה. "פתאום ראיתי שבשעות שבהן לאהיתהמדינה, לא היה צבא - כן היו אנשים. היו מעשי גבורה, חסד, עזרה. ראיתי בזה חרך של אור בתוך החושך הזה. כך נולד הרעיון לסדרה: לא לשחזר את הזוועה, אלא להראות את האנושיות שהתגלתה בתוך האסון, את הרוח הישראלית. אמרתי לעצמי שיש פה תקווה, ושאולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות ולהראות".

יכולת להעריך איך זה יתקבל?

"ידענו שזה פרויקט שהולך על חבל דק מאוד", נזכר חפץ. "כשהתחלנו, לא היינו בטוחים מי בכלל ירצה לשדר את זה, מי ירצה לממן ומי בכלל ירצה לראות את זה. אבל האלטרנטיבההיתהלשבת בבית, להיות פאסיביים, וכאמן אתה צריך לנסות לעשות סדר, לקחת את הכאוס ולתת לו צורה".

איך בחרתם למה מתוך הכאוס לתת צורה? באילו סיפורים להתמקד?

"רצינו להתמקד בכמה סיפורים שמייצגים את הרוח הישראלית. את הקיבוץ, משפחת חטופים, אתהנובה, את מה שקרה בכבישים ובקרב על אופקים. מהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים להקיף אתהכל. רצינו לספר את סיפורה של כיתת כוננות וויתרנו על זה, כי הרגשנו שזה לא יקבל את המקום הראוי לו בתוך הסדרה הזו. זה היה סיפור לסדרה שלמה בפני עצמה".

איך האנשים שמאחורי הסיפורים הגיבו לאפשרות להפוך את הסיפור שלהם לדרמה?

"היו אנשים שאמרו לנו לא, אבל רוב האנשים רצו להיפגש. היו כאלו שסירבו, והיו כאלו שהתלבטו ולבסוף אמרו כן. כמעט כולם ראו ערך בלספר את הסיפור שלנו. להנציח את הנופלים, לעבד את החוויה שעברנו, כדי שאנשים יידעו מה קרה פה".

חפץ מספר שהמפגשים עצמם הפכו לחוויה מטלטלת. "כמעט כל האנשים אמרו לנו שהדרך הנכונה לספר את הסיפור היא ללכת למקום שבו זה קרה. בת שבע יהלומי לקחה אותנו לחדר השינה שלה בקיבוץ ניר עוז והראתה איפה היא התעוררה. עברנו איתה לממ"ד, שבו התבצרו במשך שלוש שעות וחצי, ומשם למסדרון שבו בעלה אוהד נלחם, נפצע ונחטף. זה היה כמו להיכנס לקפסולת זמן.הכלעומד,הכלמחורר בכדורים, ואתה חש את הסיפור במלואו".

איך מצלמים דרמה בזמן שריאליטי המלחמה בעזה עוד מתחולל ברקע?

"האינסטינקט הראשוני היה לצלםהכלאיפה שזה קרה, אבל יש מקומות שבהם זה בלתי אפשרי - גם מבחינת הרגישות וגם טכנית. לא יכולתי לצלם בבית שממנו נחטף אוהד יהלומי. זה כמו אתר הנצחה חי. אז אתה מחפש בית אחר, קיבוצי, שייראה דומה, שייתן את אותה תחושת חיים, בלי לפגוע במי שחי שם. המפיקים עשו מאמצים אדירים לסגור את הכבישים שצילמנו, כדי שחלילה לא יעבור מישהו מאנשי העוטף ויראה מחבלים חמושים. כשצילמנו את הקרב של לוחמי מג"ב, הצלחנו לסגור את כביש234ולצלם בדיוק שם. אפילו אחרי כל הזמן שעבר, מצאנו על החול שתי שורות של זכוכיות שבורות ממכונית שנפגעה. העמדנו את ואן המשטרה בסדרה בדיוק על הסנטימטר שבו הוא עמד במציאות, שחזרנו את זה אחד לאחד. זה היה סיפוק גדול - לדעת שאנחנו נאמנים למה שהיה, אבל גם נותנים לזה חיים חדשים".

אחד הדברים שבלטו לי בסדרה הוא הזהירות בשימוש בכלים שמעצימים את הדרמה. הפסקול המוזיקלי מרומז, הצילום מוקפד מאוד ונזהר לא להציג את הזוועה או להעצים אותה.

"הבחירה המוזיקלית לשים העצמה רגשית קצת בצדהיתהמכוונת. רצינו שהמוזיקה, שנכתבה בידי אריאל בלומנטל וגל לב, תגרום לצופים להרגיש את האמת דרך השקט, דרך הרגעים שבהם כמעט אין צליל. זה לא פסקול שמנסה לספר לך מה להרגיש, הוא נותן מקום לנשום, להבין לבד. ובכלל, כשאתה מתעסק באירוע כזה, כל תו שאתה שם הופך לשאלה מוסרית. האם אני מעצים כאב, או מאפשר אמפתיה? כל החלטה מוזיקליתהיתהבעצם החלטה אתית. לא רציתי שהמוזיקה תוביל, אלא שתתלווה. שלא תהיה שם כדי לבכות במקומך, אלא כדי להקשיב איתך".

בניגוד ל"המזח", שבה העלילה מתרחשת בעיקר בלוקיישן אחד, המוצב, שרוב הישראלים לא מכירים באופן חזותי - כאן עמד לרשותכם תיעוד ויזואלי בשפע ומכמה זוויות. התייחסת לזה כאל שיקול? איך מצלמים אירוע מתועד כל כך?

"ניסינו להימנע מתיאורים גרפיים קשים", מסביר חפץ. "המציאותהיתהפי100יותר מזוויעה ממה שעולה על המסך, ולא רצינו שהזוועה תהיה על המסך. היא מרומזת - בפנים של הגיבורים, במבט שבעיניים שלהם. אתה רואה גופות מבעד לשמשה של הרכב, בהשתקפות. אתה מבין שזה שם, אבל לא מתמקד בזה. רם שוויקי, שצילם גם את 'המזח', עשה עבודה מעולה. זה צילום שכולו נבחן במבט מוסרי, איך אני שומר על כבוד המתים והאנשים החיים".

משמרת זיכרון

המעבר של הסיפור הגדול למסך הקטן עורר המון ביקורת. נטליהקסרוטי, שבנה קשת נרצחבנובה, כתבה נגד הסדרה והעיתוי בפוסט ששותף והדהד רבות: "המשפט הזה שהם 'צפו בהמון סרטוניםמהנובהכדי להבין מה קרה שם' מתנגן בי כמו סכין. הורים שבורים, אחים רצוצים. כועסים על בחירת העיתוי, כשכולנו מנסים לנשום. כועסים על השימוש הציני באסון הזה בזמן שהמלחמה לא נגמרה והחטופים עדיין שם. בשבילם אלו סצנות - בשבילנו החיים שנעצרו שם".

סופי ברזוןמקאי,אמניתושורדת מקיבוץ בארי, מתחה ביקורת על מסחור הטראומה: "כך היום בערב ישבו להם על הספה, עם יד אחת בעומק החטיף ויד שנייה גוללת בטלפון... בהיעדר חרדת קודש למה שנראה על המסך. כך יום הטבח יתערבב לו בכיף עם פרסומות לעלי אקספרס ולתחתונים לספיגת שתן. בהתרגשות רבה, עם ישראל עוצר נשימתו מול סדרה מסחרית שמפרנסת אנשים מסחריים. אם נכבה את המסך נצטרך לחיות בו".

בתיההולין, ששרדה את הטבח בכפר עזה, שיתפה בראיוןל"כלכליסט" את הקושי המהותי של מי שחווה את היום ההוא, בהפיכת חייו לסיפור: "הכלכל כך חשוף וכואב. המחשבה שמישהו יכול למסחר את הסיפור הזה היא בלתי נסבלת. איבדנו64חברים. אנחנו עדיין מחזירים את המתים שלנו לקבורה. לא הספקנו להתאבל. אין לנו בית. אין לנו איפה לשבת ולעבד. ובינתיים יש מי שעושים מזה סדרה הוליוודית. זו פורנוגרפיה של השכול".

חפץ מודע לביקורת החריפה שמאשימה את הסדרה בניצול ציני של הטראומה. "כל מי שמרגיש שזה מוקדם מדי - צודק", הוא אומר. "זו תחושה לגיטימית לגמרי, ואני מבין את זה. יש אנשים שהסדרה הזו באה להם מוקדם מדי, ויש כאלה שלעולם לא יוכלו לראות אותה. זה בסדר, אני לא אומר לאף אחד 'תלכו תראו'. רק מי שמרגיש מוכן לזה. והעובדה שצילום הסדרה ושידורה קורים תוך כדי מלחמה היא גם דרך להיאבק בשכחה שאירועי השעה כופים עלינו. להיזכר למה המלחמה התחילה.

"אני מרגיש שבעולם, וגם אצלנו, כבר יש ניסיון לטשטש את7באוקטובר, הסיבה למלחמה, לשכוח עד כמה זה היה מאורגן - צבא של5,000מחבלים במדים, חמושים מכף רגל ועד ראש, ולא אספסוף בכפכפים. כמה זה היה נורא. חשוב שנזכור את זה. ככה אנחנו שומרים את הזיכרון הזה חי".

עם זאת, יש נקודה אחת שכואבת לחפץ במיוחד: "חשוב לי לומר זאת בצורה הכי ברורה - אף אחד לא עשה את הסדרה הזו בשביל בצע כסף. לא אנחנו ולא השותפים שלנו. כל מי שחושב שבקולנוע או בטלוויזיה הישראלית עושים מיליונים - טועה. היוצרים והמפיקים של הסדרה לא קיבלו שקל מהמכירהלפרמאונט. אין דבר שיותר יקר לצלם מאשר אקשן, אפילו קשת לא יכלו להפיק את זה לבד.

"המפיקות מאיה פישר ושניסרורגייסו תורמים יהודים, את מפיק הקולנוע לורנס בנדר (שהפיק את 'ספרות זולה', 'סיפורו של ווילהאנטינג' ו'ממזרים חסרי כבוד';ד"פ), את קרןJNFואת קרן גשר. אף אחד לא נכנס לזה כדי לעשות קופה. גם אחרי המכירהלפרמאונט, הסכום שהתקבל שימש רק לכיסוי ההוצאות של המשקיעים הפרטיים שאפשרו את צילומי הסדרה. עבור כל הנוגעים בדבר, לרגע זו לאהיתהסדרה מסחרית - אלא שליחות, לספר את הסיפור שלנו. לא להיות שובר קופות הוליוודי. לספר את סיפורם של אנשים, כדי שלא ייעלמו".

צילום מקומי

כשהגעתי לשכונת מישור הגפן לאחר הטבח, גם מכרים ותיקים, תושבי השכונה, לא רצו לדבר איתי. "התקשורת באה פעם אחת, ראו, צילמו, הלכו - וזהו, שכחו, נגמר הסיפור", אמרו לי. כשתהיתי מה היו רוצים שיקרה, ענו בכאב: "שלא ישכחו את אופקים, שנרצחו כאן52איש, וכמו שמדברים על הקיבוצים, שידברו גם על אופקים. למה גם בסיפור הזה אנחנו ישראל השנייה?". ב"אור ראשון" סיפור הקרב באופקים נוכח מאוד. כתבתי וסיקרתי הרבה סיפורים מאותו הבוקר במישור הגפן, אבל הסדרה אפשרה לי להבין בפעם הראשונה את מלוא תמונת הקרב - שצולם באופקים עצמה.

"לא חשבנו שבאופקים יסכימו, אז פנינו לכמה עיריות אחרות. כולן פחדו, ובצדק, מהאפשרות שהתושבים יראו מחבלים עם נשק רצים ברחוב. זה היה יכול להיגמר באסון. כשפנינו לעיריית אופקים - הם מייד אמרו 'תבואו. זה הסיפור שלנו, אנחנו רוצים שיספרו אותו כאן, במקום שבו הוא קרה'. גם באופקים צילמנו כמה מאות מטרים מהמקום האמיתי. זוהיתהפשרה נכונה - נאמנות לאירוע, בלי לפגוע באנשים".

הקרנת הבכורה של הסדרה התקיימה בתל אביב ובאופקים. כמו כל דבר שקשור ל"אור ראשון", התגובות היו עזות - תערובת של עצב, כעס וגאווה. אך קשה היה להישאר אדיש לדמות הגיבורה המקומית טלי חדד, שמגלמת אותה שרהוינו־אלעד.

חפץ מסכים. "הליהוק הוא הלב של הסדרה. חןאמסלם־זגורי, ישראל אטיאס, רותם אבוהב, הישאםסלימאן, שרהוינו־אלעד, מיקי לאון ורותם סלע - כולם נכנסו לתוך הדמויות שלהם בהתמסרות ובאומץ נדיר. רותם ישבה שעות עם בת שבע יהלומי, שמעה ממנה את הסיפור לפרטי פרטים כדי להבין כל ניואנס. היא אמרה 'אני רוצה לעבוד בלי איפור, לצבוע את השיער, להוריד מעצמי את כל מה שמוכר וידוע, להיות האישה מהקיבוץ' - והיא עשתה עבודה נפלאה".

שירה אחרי הטבח

כמו בספירלה, כל נושא שאנו נוגעים בו מהדהד מחדש שאלות עומק: למי שייך סיפור? האם השותפות בפגיעה מקנה בעלות על הסיפור כולו? האם זיכרון הנרצחים באירוע לאומי שייך רק לבני המשפחה הקרובים, או לאומה כולה? כמה זמן צריך לחלוף עד שיהיה אפשר להבין מה קרה?

חפץ בקיא בהיסטוריה של אמנות וטראומה. "הציורהאנטי־מלחמתישל פיקאסו 'גרניקה' צויר באותה השנה שבה העיר הופצצה,1937, הסרט 'United93'יצא כארבע שנים וחצי לאחר פיגועי11בספטמבר, הסרט'PatriotsDay' יצא כשלוש שנים לאחר הפיגוע במרתון של בוסטון, הסרט של פולגרינגראס'22July' על הטבח במחנה הקיץ בנורבגיה יצא להפקה כשש שנים לאחר האירועים, והסדרה שלyes'שחר אדום' יצאה שנה אחרי7באוקטובר. כך שאנחנו לא הראשונים ולא היחידים שיוצרים סדרה בטווח זמן קרוב יחסית לאירוע טראומטי לאומי".

אך שאלת השאלות שנותרת אינה שורת הרווח או מרחק הזמן, אלא אם בכלל נכון לעשות מטרגדיה אנושית כה גדולה - דרמה?

השאלה הזו אינה חדשה. הפילוסוףהאיטלקי־יהודיתאודוראדורנואמר: "לאחר אושוויץ, כתיבת שיר היא מעשה ברברי". הפרשנויות הנפוצות לאמירה זו רואות בה הבעת חוסר אמון בעצם תפקידה של יצירת אמנות, ביכולת של יצירה אמנותית ליצור משהו שיחרוג מעבר לחוויה חושית של יופי ועונג, גם כשהאמנות עוסקת בזוועה האולטימטיבית.

מהצד השני, "ההחלטה לעשות סרט על אושוויץ עלתה במוחי ברגע שחציתי את שער המחנה", כתבה ונדהיקובובסקה, במאית קולנוע פולנייה ושורדת אושוויץ שיצרה את הסרט "השלב האחרון"("OstatniEtap") ב־1947, שנתיים בלבד לאחר סיום המלחמה ההיא. הסרט צולם בחלקו בשטח מחנה אושוויץ, עם שורדים שהשתתפו בתפקידים שונים.

כשאני שואל את חפץ אם הוא רואה את הסדרה כחלק מאותו דיון פילוסופי, על הקשר בין מעשה זוועה ליצירה, הוא מהרהר. "תראה", הוא אומר, "כשאתה יוצר מתוך כאב, זה תמיד גבולי. אתה כל הזמן שואל את עצמך - האם אני מעבד או מאבד? כאמן, זו הדרך שלי להבין ולהתמודד. כשעשיתי את 'המזח' היה לי מרחק של50שנה מהטראומה, וזה אפשר לי לספר סיפור בצורה מסוימת.

"ב'אור ראשון' לא היה מרווח כזה. כשיצאנו לדרך, לא האמנו שגם שנתיים לאחר מכןהכליהיה עוד פתוח. רותי עפרוני התפללה והאמינה שאוהד יהלומי יחזור עד להקרנת הבכורה של הסדרה. לצערנו, אוהד נרצח בשבי והוחזר מעזה בפברואר השנה. אבל ישבאי־היציבותהזו גם אמת גדולה. זה כמו לצייר בזמן שהידיים רועדות. אתה לא יכול לחכות שהן יפסיקו, כי אולי הן לא יפסיקו לעולם".

שנים רבות לאחר מכן,אדורנועצמו סייג את אמירתו הנחרצת: "גם לסבל יש זכות ביטוי, כמו שאדם מעונה זכאי לצעוק, וייתכןשהיתהזו טעות לקבוע שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה", כתב. יחד עם הסדרה "שחר אדום" שלyes, "אור ראשון" רק מסמנת את תחילת עיבוד הסיפור שאינו נגמר, ולא בטוח אם אי־פעם הסיפור הזה ייגמר.