אחרי יום כיפור הגוף דק יותר, ואז באה הסוכה, והיא לא “בית” אלא ארבעה קירות שמתנדנדים וגג שמזכיר בכוונה שהוא לא תקרה אלא רק מסננת. אתה נכנס פנימה ורואה את העולם דרך חורים. זו לא תקלה, זו הכוונה.
בחיפזון קניתי השנה סוכה חדשה. סינית. כמו סוכת נצח אבל יותר זולה. סינית. עם מוטות שמתחברים אחד לשני בלי לדפוק בפטיש פעם אחת. הסכך ארוך מדי ביחס לסוכה, השוליים שלו בולטים החוצה והופכים את הכניסה למשהו בין יצירת אמנות מודרנית למחסום בש"ג.
אבל הבושה האמיתית התחילה בבד. הלוואי שהיה בד. במקום דפנות בד יפות ונעימות, יש לי השנה דפנות מניילון לבן. ניילון עם מרקם של שקית סופר רב פעמית.
באנגלית יש צמד ביטויים, you are what you eat, you are what you wear. אתה מה שאתה אוכל, אתה מה שאתה לובש. אני חושב שזה בולשיט. כשהבטתי בסוכה המגוחכת שלי הבנתי, אתה הסוכה שלך.
בסוף הקיץ אין את הדרמה של האביב. אין את ההתלהבות מפריחה, בסוף הקיץ בונים מלאים.
זה לא מצב של שיר אלא מצב של מחסן.
גם עמים אחרים נפרדים מהקיץ. בבלקן חוגגים עם עמודי אש קטנים ועליהם סירים של פלפלים ופלדה. בסין מרימים אל הירח עוגות עגולות. ביפן יושבים מול הלילה ומניחים באיטיות עשבי סתיו באגרטל. כולם, בדרכם, מבצעים אותה פעולה פסיכולוגית: לשחד את הסוף שלא יהיה סופי.
“סכך”. המילה עצמה נשמעת כמו נשיפה. אתה יוצא מבית הקבע אל המקום שבו הטבע לא מתערבב בסיפורים.
אבל הסוכה יותר דרמטית. הדיור זמני אינו רק סמל לקציר שעבר אלא מבוא בלוגיסטיקה של הנפש. אם הבית הקבוע מבטיח עולם סגור ומגן, הסוכה מתעקשת לומר: ההגנה היעילה ביותר היא הידיעה שלך שהכל זמני. והפגיעוּת הזו אינה אויב אלא מורה.
היא המורה היחיד שמדבר ברור.
לרומאים היה את ה"ממנטו מורי", זכור את יום מותך. כשהמצביא עמד במרכבת הקרב בראש מצעד הניצחון, עבד ישב לו בין הרגליים ולחש לו שוב ושוב, זכור שתמות.
זכור את המוות. הארעיות המוחלטת של חיי אנוש, בתוך הנצח של העולם, של האל.
גם לקתולים הייתה שיטה. רגע לפני הכתרת האפיפיור היה בא נזיר, לוקח פיסת פשתן, שורף ומכריז, "סיק טרנזיט גלורי" כך חולפת תהילת עולם. ושוב. ושוב. שלוש פעמים.
את הנקודה הזו כתבתי יותר מפעם אחת, אבל אי אפשר שלא להזכיר אותה בסוכות, חג הארעיות הגדול. החג שבו רגע אחרי האירוע הקיומי הגדול של השנה, יום הכיפורים, המשפט הגדול מול אלוהים, אתה נדרש להתהלך בעולם במשך שבוע, בלי בית, ראש לעשירים כמו אחרון העניים.
כמו טיוטה של בית
בפתח מגילת קהלת שקוראים בסוכות נכתב “הבל הבלים”. זו אינה קללה. זו הגדרה אדריכלית לקיומו הארעי של האדם. הסוכה נראית כמו טיוטה לבית. קירות מבד, גג מענפים. מודל למגורים בתוך החולשה.
קהלת, היו לו מילים חזקות: עת לבנות ועת להרוס; הסוכה מחזירה את “עת להרוס” למצב-בטא.
“סוף דבר הכול נשמע; את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור.” הפסוק הזה נשמע כמו צו מוסרי; בסוכה הוא נשמע כמו פרוטוקול נשימה. יראה היא לא פחד היסטרי אלא צניעות רחמית מול עובדת המוות.
האדם ההולך אל הסוכה אינו בורח מהמוות.
הוא מזמין אותו לשבת לרגע בקצה השולחן. “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי”, הבית שזוכר שהוא טיוטה הוא הבית היחיד שמקיים הבטחה.
בארץ ישראל, כך אני מבין, אולי עדיף לשבת בסוכה מניילון. אולי נכון יותר לבנות דווקא במולדת הנצח שלנו, דווקא במדינה העצמאית והחזקה שלנו, את המבנה הארעי ביותר, המבנה שרוח קלה תפיל. הכל זמני בעולם, ואולי כדאי להרגיש את זה. אנשים שאלו אותי השבוע אם אני חולה, כי אני לא מופיע בטלוויזיה, אני בריא ברוך ה׳, אבל טלוויזיה זה דבר זמני. גם הבריאות, בסוף, היא דבר זמני.
אפשר כבר לסמן מגמה שבה שתי המלחמות הטראגיות והקשות ביותר בארץ הזו, בעת הזו, החלו סביב חג סוכות. אל יום כיפור ואל שמחת תורה, הגענו מלאי ביטחון. ביום כיפור ובשמחת תורה, כל האזהרות והסימנים היו לפנינו, ועדיין נעלמו מעינינו. ב-73 לא נבנו הסוכות, הגברים היו בלחימה. בשמחת תורה, סוכות שנבנו ונועדו לפירוק נותרו מיותמות, עזובות, חודשים קדימה, כשתושבי בתיהם במקרה הטוב גלו מביתם, ולעיתים. אתם יודעים מה קרה לעיתים.
אין חג שיותר מסמן מסוכות: תיזהרו, זה לא בידיכם, זה מאלוהים, אל תלכו עם כוחי ועוצם ידי בכל הכוח, הכל ארעי, החיים האנושיים הם פסיק בתוך יקום גדול, נצחי ואפל. מה המשמעות של שתי מלחמות סביב חג הסוכות? היא ודאי גדולה ממני. מי אני שאגיד לכם, יצור ארעי וזמני, בעולם מורכב וכאוטי.
אבל דבר אחד אני יודע. למרות הקיומיות, והארעיות, למרות הדיכאון, למרות שקוראים את קהלת, אתה עלול לטעות ולחשוב שסוכות זה חג עבור פילוסופים צרפתים מהגדה השמאלית. בסוף סוכות זה החג היחידי שאלוהים רוצה שנשמח ומצווה על זה. אז שמחים. אף אחד לא מצווה לשמוח בפורים. זה בא טבעי, עם אלכוהול וסעודה, עם ההתחממות הראשונה של מזג האוויר לקראת הקיץ. אבל סוכות? כשמזג האוויר מתקרר, כשאתה הופך להיות הומלס במבנה ארעי ונזכר בזמניות של החיים?
דווקא אז אלוהים אומר לך, תעשה את זה כל שנה, ותשמח. תהיה רק שמח. אחרי שלוקחים לך את הבית והמיטה והנוחות, כשאתה נשאר עם סוכה, שמח! איזה ברירה אחרת יש לך? אתה חי!
