גנץ עובר זובור מצד "שותפיו" - והמטרה שלהם אחת

המילה המועדפת עכשיו בחדרי החדשות היא "צונאמי". האמת היא שמול ה"צונאמי" פועלת אסטרטגיית "צוזאמען" - "עומדים ביחד" ביידיש, ולא "עומדים ביחד" כדי להטיל טרור יבש על החברה הישראלית. התנהלות ערב הסעודית וצרפת מצביעה עד כמה נחלשו מדינות הצונאמי. למעשה, התקווה של הסעודים, שדחפו את הצרפתים, היתה שנשיא ארה"ב טראמפ יצטרף למהלך ההכרה באו"ם במדינה פלשתינית.

הרי בביקורו בערב הסעודית ובמדינות המפרץ בתחילת השנה, אנשי ה"צונאמי" טענו שטראמפ בנה מחדש את המזרח התיכון ושישראל מצאה את עצמה מושלכת בצידי הדרך. כל עוד הנשיא טראמפ תומך בישראל ושולל הקמת מדינה פלשתינית בהקשר ההיסטורי הנוכחי - המופע של ההכרה באו"ם פותח בפני ישראל הזדמנות לנקוט מהלכים חד־צדדיים ביהודה ושומרון ובבקעה.

אמנם מנהיגי קטאר ביטאו את המצב החדש בצורה גסה, אבל לא רחוקה מהאמת: "ישראל הפכה לאיום על שכנותיה... מנהיגיה מתגאים במניעת הקמת מדינה פלשתינית, ומזהירים בגלוי כי יעשו הכל כדי למנוע זאת בעתיד".

במילים אחרות, יותר דיפלומטיות, ישראל הפכה לדומיננטית במזרח התיכון, עם תוספת מסוימת לאחר התקיפה בדוחא. על המהלכים הבאים יוחלט כנראה במפגש של טראמפ עם רה"מ נתניהו. מצד אחד, אפשרות למהלך ישראלי חד־צדדי של החלת ריבונות; מהצד השני, הפסקת אש הכוללת שחרור חטופים. כמה הפסקת אש וכמה חטופים - זה עוד יתברר. נראה שבמקרה כזה הפעם הממשלה תקבל את מסגרת העסקה, וכל המהלכים החד־צדדיים יידחו ויישארו במחסנית.

מכרים ותיקים

הטעות של ההכרה באש"ף ובמדינה פלשתינית, בייחוד מצד האמריקנים, היא אירוע היסטורי מתמשך שמלווה אותנו כבר 37 שנים. המהלכים האלה הניבו רק טרור, וזהו טרור שהפך מתופעה ספורדית כואבת לאיום אסטרטגי קבוע, שבשנתיים האחרונות התגלה כאיום קיומי. כדי להבין כמה שונה טראמפ מקודמיו הרפובליקנים בבית הלבן, כמה שונה מפלגתו מהרפובליקנים של ימי שני הנשיאים בוש ומזכירי המדינה האימתניים שלהם, ג'ורג' שולץ וג'יימס בייקר - צריך לחזור לימי שלטונו האחרונים של הנשיא רייגן.

היה פעם מושג כזה "ברווז צולע". אז בדצמבר 1988, דווקא בימים שבהם כבר היה לכאורה "ברווז צולע", רייגן, שנחשב אחד מידידי ישראל הגדולים, החליט להכיר באש"ף בתור הכנה לכניסתו של ג'ורג' בוש האב לבית הלבן.

השוק בישראל היה עד כדי כך גדול, שגם שולץ וגם השגריר בישראל, פיקרינג, נדרשו למבצע הרגעה של ישראל המזועזעת. זו היתה ישראל בהנהגת יצחק שמיר, ראש הממשלה הנערץ על הימין. "אין לראות בהחלטת ארה"ב לפתוח בדיאלוג עם אש"ף הכרה במדינה פלשתינית עצמאית", טרח השגריר פיקרינג להצטדק.

בשנותיו של בוש הבן, מי שמלך בוושינגטון היה השגריר הסעודי בנדר בן סולטאן. ראשי ה־CIA היו קופצים אליו בשגרה כדי לדווח לו כמעט באותו אופן שבו עדכנו את הנשיא בבית הלבן. באוקטובר 2001, פחות מחודש אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, הנשיא בוש הודיע לחברי הקונגרס כי ארה"ב מכירה בזכותם של הפלשתינים למדינה עצמאית. שוב - תדהמה וזעזוע ממה שנתפס כבגידה. אריק שרון הגיב ב"נאום צ'כוסלובקיה" שלו. הסעודים, באמצעות הנסיך בן סולטאן, הצמידו לבוש ולמזכיר המדינה קולין פאוול אקדח לרקה. אך ערפאת סירב לקבל את התוכנית הסעודית, ובנדר כינה את זה "פשע". כמובן, בידה השנייה החזיקה ערב הסעודית את אל־קאעידה, כפי שקטאר מחזיקה את חמאס.

באחרית ימי רייגן, האמריקנים תבעו מערפאת להפסיק את הפיגועים בצפון. מאז, בעקבות הסכם אוסלו שנחתם כארבע שנים מאוחר יותר, ישראל העניקה לפלשתינים (בימי בוש הבן) רצפים טריטוריאליים שהפכו לבסיסי טרור שמאיימים על קיומה. היחידים שלא הבחינו בזה היו רמטכ"לים שמתראיינים בעיתונים בהכוונה של פרסומאי־על.

התיאום שקיים היום עם טראמפ הוא תופעה אסטרטגית כשלעצמה, מלווה בחשש שמלבדו ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה. אותה מדיניות ששחררה את הפקקים בשמאל ובתקשורת, ושקיבלה מיתוג של "משק אוטרקי" ו"סופר־ספרטה", היא בעצם חזרה למדיניות של בן־גוריון, כפי שביטא בשנות ה־50 וה־60 שמעון פרס א' לפני שהפך לשמעון פרס ב': "אוריינטציה על עצמנו". איך זה נשמע? כשיש לך את הפמליה התקשורתית שנקראה "יונייטד פרס" זה נשמע יותר טוב.

מיהו ממלכתי, ומיהו לא

מבין המנהיגים השונים של האופוזיציה, שרובם הם אנשי שמאל במונחי 2025, יש רק אחד שמגלה הבנה של גודל השעה, כמו שהיה נהוג להגיד פעם בוועידות של הקיבוץ המאוחד. זה רא"ל (מיל') בני גנץ. זה לא מפליא. כמו תמיד, מנהיגי אופוזיציה שחושפים השקפה לאומית, ראייה ריאליסטית של המציאות הביטחונית, מותקפים בשיטתיות עד שהם נמחקים בסקרים ובתודעת מצביעי המרכז והשמאל.

בתחילת מאי השנה, כחודש לפני מבצע "עם כלביא" להשמדת הגרעין האיראני, גנץ נשא נאום חשוב בעופרה באירוע שנקרא "ועידת ההתיישבות של מקור ראשון". קודם כל, בהקלטה המצולמת אפשר היה לראות חברות וקרבה אמיתיות עם מנהיגי התיישבות. גנץ דיבר במונחים של "לשלוט ביטחונית ולשמור על חופש פעולה גם בעזה, באיו"ש, בלבנון ובקרב הגבול בסוריה" - לאחר המלחמה.

"המשמעות היא ברורה, ומי שמדבר על מדינה פלשתינית כפשוטה או על נסיגות פשוט מנותק מהמציאות ומהצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל".

גנץ הפתיע גם בפרטים: "ההתנתקות נעשתה עם הרבה טעויות, אבל הטעות הגדולה ביותר היתה פינוי התוחמת הצפונית של דוגית, ניסנית ואלי סיני. לא רק מבחינה ביטחונית, אלא גם ובעיקר כדי להודיע לעולם שקווי 67' אינם רלוונטיים... וכדי לא לייצר את התקדים הזה". בהמשך דיבר גנץ על כך שלישראל לא תהיה ברירה אלא לצאת למבצעים יזומים "כדי למנוע ולסכל איומי פלישה".

לעומתו, בראיון ב"ישראל השבוע" ערב החג, גדי איזנקוט נחשף כמי ששתה עד תומה את כוסית הקול־אייד הירוק של מחנה הרק־לא־ביבי. מי ששותה את כוסית האסיד הזאת הוא שמאל מובהק. עבור אנשי ימין, איזנקוט הוא אכזבה גדולה. אין לו מה להגיד על גל האנטישמיות, על המתקפה הדיפלומטית נגד ישראל, על הדה־לגיטימציה של ישראל. בתור מי שגרס שחמאס הוא האויב הכי חלש של ישראל, ושמלחמה נגדו מחלישה את צה"ל - לא פלא שהוא בועט את הכדור ליציע של קטאר בכל הזדמנות. להבדיל מגנץ, אין לו שם תפיסה לאומית של אחדות, והממלכתיות שלו משדרת זלזול בראש הממשלה, אף שבהנהגתו ישראל ביצעה את הלא ייאמן בלבנון, באיראן, בסוריה ובמידה רבה גם ברצועת עזה. איזנקוט קרוב הרבה יותר ליאיר גולן מאשר לגנץ.

מתברר שגם נפתלי בנט קרוב יותר ליאיר גולן ולשמאל מאשר לגנץ, ובוודאי לנתניהו. אי אפשר לדמיין את ציר ה"צוזאמען" של נתניהו וטראמפ אם ישראל היתה מונהגת על ידי בנט. או לפיד. כשבנט אומר פתאום "לא נאפשר לאף אחד לדחות או לשבש את הבחירות" - הוא נשמע כמו תועמלני השמאל הקיצוני האנטי־ציוני בימי האינתיפאדה השנייה. כבר אז הופיע מוטיב ה"ג'נוסייד". כדי ליצור גל אנטי־ישראלי בתקופת חומת מגן (2002), פורסמו מאמרים על ידי אנשי שמאל ישראלים בתקשורת האירופית, שהזהירו כי ישראל - בהנהגת שרון - מתכננת לבצע רצח עם. בנט מזהיר שממשלת נתניהו מתכננת לבטל את הבחירות. הוא צריך להכיר את הנושא מימי הבחירות של 2019, כשגרם לאובדן של כמות קולות השווה כחמישה מנדטים ולפיצול של הימין.

"הרעות שתגרמו ליהודים"

"בני... ייתכן שהסוציאליזם רעיון נעלה הוא, לא אתווכח עימך, אך חלילה להם ליהודים לענות בו: זרים אנחנו כאן, וכל צרה על ראשינו תחול... חשוב דרכך, בני, הטובות שאתם אומרים לעשות לעולם אינן שוות ברעות שתגרמו ליהודים". כך מצטט שלום שוורצבארד את אביו בספרו האוטוביוגרפי "חיי".

אז מי היה שוורצבארד ששמו כבר נשכח? לאחר שנעצר בפריז באשמת רצח סימון פטליורה, הגיע לבית המעצר מבול של טלפונים מכל הגורמים. בספר הוא כותב: "די! די! מהיום והלאה תדענה אומות העולם שאין תעודתנו להמציא לאנושיות רק נביאים ומושיים, מעונים וקדושים. לא עוד ישמש דמנו שמן משחה לכל מיני גלגלים - יאבדו הנבלים עצמם בתהום מזימותיהם ותועבותיהם".

הספר הנידח תורגם לעברית ב־1930. תיאוריו לגבי חיי היהודים באוקראינה וסביבותיה במאה ה־19 וראשית ה־20 הם עצובים וכואבים. הוא צומח להיות מהפכן, סוציאליסט מהזן האנרכיסטי. התרגום מספיק מיושן כדי שהמילה "טרוריסט" תתורגם לעברית כ"אימתן". הוא נודד על פני אירופה, מגיע לצרפת, נלחם במלחמת העולם הראשונה. כשפורצת המהפכה הקומוניסטית הוא חוזר לרוסיה, או יותר נכון לאוקראינה. בשנים 1918-1920 הוא עד לפרעות הבלתי פוסקות ביהודי אוקראינה, כל אותן עיירות עלובות ומושפלות שבסביבתן גדל. זה עוד פרק שכבר נשכח, אולי הושכח, בגלל ההשפעה של עולם המחר על תפיסת האתמול בארצותינו. אפשר לכנות את הפוגרומים הבלתי פוסקים כשואה קטנה. שוורצבארד חישב שמסוף 1918 ועד אביב 1919 נרצחו כ־50 אלף יהודים. הסיכום הוא הרבה מעבר ל־100 אלף.

בערך על שוורצבארד בוויקיפדיה, פטליורה מתואר כמי שלא עשה די כדי לעצור את הפרעות באוקראינה. בעוד כמה שנים ייכתב שהיטלר לא עשה את הדרוש כדי לעצור את הרצח ההמוני באושוויץ.

חבר המושבעים בבית המשפט הצרפתי זיכה את שוורצבארד, לאחר שהסנגוריה הציגה תמונה רחבה ומפורטת של הפוגרומים, מעשי האונס, ההתעללות והשריפה בערי אוקראינה בהנהגתו של פטליורה. ההתנקשות היתה ב־1926, המשפט ב־1927, וזמן מה לאחריו רצה שוורצבארד להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. אבל יהודי נוקם נראה לבריטים מסוכן, והם לא נתנו לו לרדת מהאונייה. הם גם תיאמו עם פקידי המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון שלא יאפשרו לו לרדת מהאונייה, כי משם אפשר להגיע גם ברגל. "בעיני האנגלים, הריני אלמנט בלתי רצוי בשביל ארץ ישראל", כתב. "להם נחוצים גם פה יהודים שקטים, מצניעי לכת. יהודים של 'גם זו לטובה'..."

מליצי יושר

ההליך שבו מסובבת ועדת גרוניס את האלוף דוד זיני על הגריל רחוק מלהיות דמוקרטי. זה לא הליך מסודר, כפי שמתבקש מהדרג המדיני ומהמחוקקים בכנסת, אלא זאת ועדה בראשות שופט שפתחה את דלתותיה בפני האנשים הכי פחות מתאימים והכי פחות אמינים, כדי לחוות דעה על בעל תפקיד שנבחר בידי הדרג המדיני.

אני נוטה להאמין לראש המוסד לשעבר יוסי כהן, בראיון שלו מלפני כשלושה שבועות עם דנה ויס, בעוד ראשי שב"כ כמו יורם כהן, נדב ארגמן וכל השאר נראים כמי שבקושי מבינים מהי ממלכתיות, ועוד פחות מכך - מהי דמוקרטיה.

ויס מסכמת את דבריו של כהן ככה: "רבותיי, אתם רואים את ראשי מערכת הביטחון? הם לא מה שחשבתם". כהן מאשר: "זה דבר שצריך להגיד ביושר ובכאב". את תפיסת הרמטכ"לים וראשי המערכת הוא מכנה "תורת ההימנעות". בעקבות פרשת חיסול קאסם סולימאני, כהן מצטט את ראשת ה־CIA: "הגנרלים שלכם הם פחדנים, הם לא אוהבים להילחם". כהן מאשים שרמטכ"לים, ראשי אמ"ן וראשי מערכות אחרות הילכו (ועדיין מהלכים) אימים על ראש הממשלה.

ואז ויס מדווחת שכהן פגש את רה"מ נתניהו 36 שעות אחרי טבח 7 באוקטובר. הוא "מזהיר אותו מראשי מערכת הביטחון". "נכון. השיחה מוקלטת", מאשר כהן. הוא אומר לנתניהו שהוא "צריך להיזהר מטבעה האנוכי של כל עצה שיקבל ממפקדים ומשאר קצינים בצה"ל ובשב"כ שכבר היו שותפים לאסון". אני בטוח שכהן אומר את האמת, בייחוד כשהתקשורת מנסה לפגוע באמינותו. טוב תעשה הוועדה אם תדחה את מתקפת הלשעברים הנגועים והפגועים נגד דוד זיני, שיושרתו היא ככל הנראה ברמה אחרת.