כשהיטלר קפץ מבטן של רופא

יצא הדבר ועבדכם הנאמן נחת לו בבירת גרמניה, ברלין, בטיסה ישירה מארץ הקודש, וכולו סקרנות איך זה להיות יהודי בימים טרופים אלה במדינה שהמציאה את היידיש. נערה חמודה שפגשתיה במבואות העיר יריחו לא מזמן אמרה לי שאם אני באמת רוצה לדעת איך ומה, טוב אעשה לו אפגוש את הוד מעלתו הרב דוד רוברטס, רבה של קהילת עדת ישראל הנודעה.

כבוד הרב, שמוצאו בריטי, מקבל אותי בלשכתו ומכבד אותי באהבת חיי, קולה זירו.

האם זה קל להיות יהודי בגרמניה בימים אלה? אני שואל את רום הודו, בעודי לוגם מהשחור־השחור שלו.

"אתה מעלה שאלה קשה מאוד, והתשובה, אני מאמין, היא מורכבת, היא לא בינארית".

האם תמליץ לאנשי קהילתך שבדרכם לבית הכנסת בשבת ילכו להם ברחובות ברלין עם כיפה לראשם וטלית על גופם? אני שואל את הרב, שאלה שמשום מה צצה לי בין לגימות השחור.

"לא, בשום פנים ואופן. אבל זה לא רק בברלין, אלא גם במקומות אחרים, למשל לונדון. אתה תמיד צריך לכבד את התרבות והמנהגים של החברה שבה אתה חי".

תן לי להבין: יצורי אדם בברלין מתהלכים ברחובות העיר עם דגלי פלשתין, וזה בסדר עם כולם, אבל יהודי לא יכול להתהלך עם טלית מדהימה ביופייה?

"דגל זה פוליטי", עונה הרב, "וטלית זו דת". למה אני מערב ביניהם?

הרשה לי לשאול אותך שאלה אחרת, שלא קשורה לפוליטיקה: האם היית ממליץ לתייר דתי מישראל, המסתובב לו ברחובות ברלין, שילך עם כיפה לראשו או שלא?

"שילך עם כיפה ויכסה אותה בכובע בייסבול".

זו תשובה מעניינת. מי שאין לו סמיכה לרבנות אורתודוקסית לא מסוגל לבוא עם תשובה כזו.
אני מניח את השחור משחור על שולחנו ושואל את הוד מעלתו: האם אתה חושב שהתקשורת הגרמנית שינתה כיוון ביחס לישראל מאז 7 באוקטובר?

"לא. עם זאת, התקשורת הגרמנית, כמו שאר התקשורת הבינלאומית, מדווחת על רעב עצום בעזה, וזאת באשמת היהודים. במשוואה הזו היהודים הם הצד הרע".

במילים אחרות, כן יש שינוי.

"מהבחינה הזו, כן. לחלוטין. החשובים שבעיתונות הגרמנית, כמו ה'דר שפיגל' וה'די צייט', שינו כיוון והיום הם לחלוטין אנטי־ישראליים".

והיית אומר את זה גם לגבי הקוראים שלהם?

"כן".

אם כך, האם יהיה נכון לומר שהם אנטישמים?

"את זה אני לא יכול להגיד".

אני רוצה להבין. חד־הצדדיות שאתה מדבר עליה, המאשימה את ישראל בכל מכל, האם זו אנטישמיות?

"כן".

אבל אלה שמאמינים בדעה זו, ומפיצים אותה, הם לא אנטישמים?

"לא בהכרח".

אני לא מבין אותך. מצד אחד אתה אומר שמה שהתקשורת הגרמנית מדווחת זה אנטישמיות, ומצד שני אתה לא מוכן להגיד שהתקשורת הגרמנית היא אנטישמית. איך שני המשפטים האלה מסתדרים בראש שלך ביחד?

זה לא מסתדר, הוא מודה, אבל ככה הם החיים. מורכבים.

לי אישית, לצערי כי רב, אין את האיי־קיו הגבוה שמסוגל להבין רבנים.

מה לעשות? נולדתי אידיוט.

הנה, למשל, מקרה אישי. העיתון הגרמני שאיתו אני עובד כמעט שני עשורים, "די צייט", צנזר כתבה שלי על סרט שמצייר את הישראלים כרוצחים וכגנבים, זוכה האוסקר הנודע, "אין ארץ אחרת". עלילת הסרט מתרחשת במסאפר יטא שבדרום הר חברון, ולשם הלך עבדכם הנאמן בשליחות העיתון לראיין את האנשים שמאחורי הסרט. מה שמצאתי הוא שהשקר, ולא האמת, היה נר לרגליהם של זוכי האוסקר הנכבדים. אבל מערכת העיתון החליטה שהכתבה הזו לא תתפרסם מכיוון ש"ישראל פתחה במלחמה נגד איראן", ומאחר ש"ישראל מרעיבה פלשתינים בעזה". אני, היהודי הקטן, כמובן אשם בכל זה מאחר שנולדתי יהודי. ומששמעו זאת אוזניי, הודעתי לעורך העיתון שאני מנתק מגע עם "די צייט" ומעתה ואילך לא אכתוב יותר לעיתון זה.

לו הייתי רב קהילה, לא הייתי חולם לנתק מגע עם האנטישמים שלי. "זה מורכב", הייתי אומר, וממשיך הלאה. אך דא עקא, אותי אלוהי ישראל לא חנן בראש רבני חריף. מה לעשות? גזירה היא משמיים.

אדולף קטן

אני עוזב את משרדו של הרב ויוצא מבניין בית קהילת עדת ישראל. אם אתם מעוניינים לבוא להתפלל פה, דעו לכם שבניין הקהילה, מבחוץ, נראה יותר כבית אבות מאשר כבית כנסת. אם תחפשו את השם "עדת ישראל", או משהו כמו מגן דוד, לא תמצאו. במילים אחרות, היהודים עושים כל מאמץ שאף עובר אורח לא יזהה כי בבניין זה יש יהודים. ובמילים פשוטות, היהודים פה מפחדים מהצל של עצמם. הרמז היחיד לכך שיש יהודים באזור טמון בניידת שליד הבניין. יש יהודים, יש משטרה. ככה זה. אם אין משטרה, גם יהודים אין.

למה?

מי שאמור לדעת על מה ולמה הוא פיליפ פיימן אנגל, העורך הראשי של העיתון היהודי בגרמניה, "יידישע אלגעמיינע". 80 אחוז מהגרמנים, אומר הוא לי, אנטישמים. ככה. ומשכך הדבר, מובן שלא פלא הדבר שהיהודים מסתתרים. אך פיליפ, גבר בעמו, לוחם נגד התופעה. הוא מאוד ישמח, הוא אומר לי, לפרסם את הכתבה שלי על הסרט בעיתונו היהודי. לעונג ולגאווה יהיה לו הדבר. האם אני מוכן לשלוח לו אותה?

אני שולח.

כמובן, יהודי גרמני שמכבד את עצמו לא יעז לפרסם כתבה שהאליטה הגרמנית צנזרה - והעיתון "די צייט" הוא האליטה שבאליטות - ומייד אחרי שפיליפ מקבל את הכתבה הוא נעלם, ועקבותיו לא נודעו.

"מורכב".

נילס, גרמני טהור שאותו אני פוגש שותה קפה במסעדה גרמנית אסלית, משוחח איתי על הנושא. הרבה גרמנים כיום, כולל העיתונות הגרמנית, הוא אומר לי, נוטים נגד ישראל, ועל זה הוא מצטער מאוד. אבל מה לעשות? "ראה את האנשים בעזה, ראה את האנשים הפשוטים והסובלים, ראה את הילדים הרעבים שם. זה מה שהגרמנים למדו: לא להסיט את המבט" מדברים כאלה. במילים אחרות: הישראלים הרוויחו את השנאה אליהם בצדק וביושר מגרמנים מלאי חמלה כרימון.
מה בדיוק הסיפור שלכם, צדיקים יקרים? אני שואל פוליטיקאי גרמני שמוכן לענות על כל שאלה שאשאל אותו, כל עוד אני מתחייב שלא אזכיר את שמו.

אני מתחייב.

"כל הגרמנים הם אנטישמים", הוא פותח במתק שפתיו. "אני מקדיש את ימיי ולילותיי למלחמה באנטישמים, אבל מה לעשות? בפנים, בתוך ליבי, גם אני אנטישמי. האנטישמיות טבועה בי, ואני נלחם בה כל הזמן. וזה לא רק אני. כל הגרמנים, כולל היהודים שבהם, הם אנטישמים. זו ארץ שבמשך שנים רבות גידלה את בנותיה ואת בניה לאנטישמיות, וזה לא מציאותי אפילו לצפות שאפשרי הדבר לקום בוקר אחד ופשוט להוציא את האנטישמיות הזו מהלב. האנטישמיות מושרשת בתוכנו".

לא לחינם הוא רוצה ששמו לא יהיה מוזכר מעל דפים אלה.

רופא גרמני שאני מכיר אישית מספר לי שהוא מאוהב בישראל וביהודים. הוא אפילו למד עברית, כדי שיוכל לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. עם זאת, "מדי פעם, אני לא יודע איך להסביר את זה, היטלר הקטן פורץ מנבכי בטני, עמוק בתוכי, ועולה למעלה. אני צריך להתאזר, תמיד, בכוחות עצומים כדי לדחוף אותו בחזרה למטה. זו מלחמה אדירה".

"היטלר הקטן".

דניאל הבן. דניאל הבת

יום שישי היום, ומסעדת פיינברג בברלין, המתמחה במאכלים ישראליים, שמחה להודיע לציבור האכלנים על אירוע חדש, "אחרי העבודה" שמו. באירוע זה אוהבי האוכל הישראלי יוכלו ליהנות ממיטב המטבח הציוני - פלאפל, חציל, חומוס ועוגיות מקרון - אם ישלשלו 35 יורו לאדם, לא כולל שתייה.

ולשם אני שם את פעמיי.

שתי ניידות משטרה עומדות בכוננות ליד המסעדה, נוסף על כל מיני טיפוסים עם אוזניות, הווה אומר אנשי ביטחון.

לידי יושב ישראלי, העונה לשם רועי והשוכן להנאתו בעיר זו. האם יש אנטישמיות בברלין בימים אלה? אני שואל אותו.

בתשובה הוא אומר לי שיש, ואז הוא מתקן את עצמו ואומר לי שאין. "נא לא להזכיר את שם משפחתי", הוא דוחק בי.

והנה, בשולחן שלידי יושב לו ומתענג על האוכל הציוני שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור. לידו יושב ואוכל הנריק מ. ברודר, עיתונאי יהודי נודע, הכותב מאמרי דעה בעיתון השמרני "די וולט".
"כל הגרמנים אנטישמים", אמר לי הנריק לפני יותר מעשור. "ותמיד יהיו". האם הוא עדיין חושב כך? יהיה מעניין לדעת.

כמה מהגרמנים, אני שואל אותו, הם אנטישמים?

"30 אחוז".

פעם אמרת לי 100 אחוז. מה קרה, 70 אחוז מהם חזרו בתשובה?

"30 אחוז. זהו".

היהודים שלנו, מה לעשות, פחדנים מדאורייתא. אם הם יגידו שהגרמנים אנטישמים, מפחדים הם, המשטרה הגרמנית לא תגן עליהם יותר ביושבם לסעוד בעיר הזו.

בעל המסעדה, יוראי פיינברג, מאוד ישמח לשבת ולשוחח על הנושא, הוא אומר לי. האם אוכל לבוא מחר?

בשמחה.

ומשנכנסת לה השבת, הולך עבדכם הקטן והנאמן לביתה של אביגיל, צעירה כשרה למהדרין. החברים הטובים שלה, היא אמרה לי, יהיו מסובים ליד שולחנה, והיא תשמח אם אצטרף.

מי אני שאסרב לבקשתה של בתולת ישראל לסעוד עימה את מנעמי השבת הקדושה?

אל מולי יושבים להם שני ישראלים צעירים בשנים, ושניהם שמם העברי הוא דניאל. כך, לפחות, הם אומרים. שניהם, כדי שלא יהיה בידי הספק, מודיעים לי בחדווה עילאית ובעונג רב, לא ישובו לישראל אי־פעם בימי חייהם. הצעיר שבהם לבוש גופייה סגולה הדוקה ומכנסיים קצרים הנראים כמו חצאית, שער פרא גדל על ראשו, וברגע זה ממש חשקה נפשו לשתף אותי בסיפורה האמיתי של הציונות.

בכבוד!

בשנת 1948 יהודים באו לפלשתין, הוא מספר לי, גנבו קרקעות של מוסלמים, הבריחו אותם וטבחו בהם. ממש מפחיד. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לחיות עם הבנים והנכדים של הפושעים האלה, ולכן הוא עבר לגרמניה. הגרמנים הם חמודים, ההורים שלהם והסבים שלהם הם הכי אנושיים שאי־פעם היו בעולם.

ככה.

בעלת הבית, והאורחים האחרים מסביבנו, שומעים ושותקים.

אמור נא לי, אני שואל את ידידי החדש, האם אתה במקרה טרנס?

לשמע שאלה זו המסובים לשולחן מזדעזעים, מקפצים כמו חתולים מיוחמים, ואביגיל מייד מבקשת מדניאל סליחה, מחילה וכפרה על כך שעוון ופשע זה התרחש כאן בביתה.

"למה אתה שואל?" דניאל הנפגע, שרק עתה פסק שהיהודים הם בני נאצים והגרמנים בני מלאכים, שואל אותי.

כי אתה נראה כזה; חצי זכר, חצי נקבה. האם חס וחלילה פגעתי בך, בן ונכד של נאצים?
הוא בוהה בי, ילד הנאצים היהודים, ולשונו נתקעת בתוך פיו.

דניאל השני, יליד תל אביב מגודל שיער וזקן, גם הוא לא רוצה לגור בישראל, רק בגרמניה. ישראל, הוא אומר לי, היא מקום מדכא. כשהגיע זמנו להתגייס, הוא מספר לי בגאווה, הוא הוציא תעודת מפגר מרופא המשפחה שלו.

האם הוא באמת סובל בשכלו או שהוא סתם שיקר לשלטונות הצבא? אני מתעניין.

"כל התל־אביבים עושים את זה", אומר הוא, ומוסיף כי ברלין היא עיר מלאת שמחה עם אנשים ממש מדהימים.

מה עובר על היהודים האלה? אני מוזג לעצמי כוס קולה זירו קרה כקרח, והולך לי. לו הייתי כמוהם, מאוהב באנטישמים, הייתי נשאר ב"די צייט".

בעיקר יריקות

ויהי ערב ויהי שבת בוקר, ועבדכם הולך לבית הכנסת המורכב, בבניין ללא שם.

רק תמה התפילה, ובשולחן הטשולנט אני פוגש זוג צעיר. הם מאורסים, עוד מעט־קט מתחתנים, כלומר מייד אחרי שהכלה הנאה תקבל את תעודת הגיור שלה. ארוסה, יהודי מלידה, אומר לי שאין אנטישמיות בגרמניה. אולי יש כמה אנטישמים או חצי אנטישמים פה ושם, אבל זה רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, לכל היותר. אשתו לעתיד, שהיא עדיין גרמנייה נוכרייה, אומרת לאהובה: "רוב הגרמנים הם אנטישמים. נקודה". בתגובה, היהודון מתמלא זעם. איך זה שאשתו לעתיד מסוגלת להוציא מדל שפתיה דברי שקר גסים שכאלה!

אני עוזב את הזוג המאושר לנפשו, ומטייל לי בחוצות ברלין.

לידי חולפת גרמנייה, שוחרת אחווה ושלום, ואני שואל אותה לדעתה.
"רוב בני האדם בתבל הם אנטישמים, אבל לא הגרמנים". עונה היא לי.

הגרמנים, אם כך, אינם בני אדם. האם זה מה שהתכוונת לומר? אני שואל את השיקסע היפה.

לשמע שאלתי זו היא נותנת בי מבט של מכשפה ממוצעת, ואני ממשיך ללכת.

מה אתה חושב על "פתרון שתי המדינות"? אני שואל גרמני גבוה, המטייל ברחובה של עיר עם אישה מגונדרת שנראית בת זוגו. "רוב הגרמנים", עונה הוא לי, "חושבים שישראל מבצעת רצח עם, ורובם תומכים בשתי מדינות לשני עמים".

 מסכימה עם כל מילה.

זה ממש מדהים לראות איך גרמנים מייד יודעים על אילו שתי מדינות אני שואל, כאילו נולדו ליד כיכר הבימה.

אני ממשיך לצעוד לי ברחובות עיר, פוגש עוד גרמני ועוד גרמנייה, וכמעט כולם מלאי דאגה כרימון לפלשתינים שישראל, כך הם טוענים, רוצחת.

ומשהזמן הולך וחולף לו, מגיעה העת להיפגש עם יוראי פיינברג, במסעדה שלו, זו הנקראת על שמו.
אנו יושבים בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, על המדרכה מלאת השולחנות.

רכב משטרה חונה מעבר לכביש, דלתותיו פתוחות ובתוכו שני שוטרים. הם פה כדי להגן על יוראי היהודי מזעמם של יפי נפש, שמנהגם בידם לירוק על יהודים.

מעניין, לא?

ברגע זה רק שני שולחנות תפוסים. בערב יהיה יותר טוב, אומר לי יוראי. כמה שולחנות היו תפוסים בשעה כזו, בסביבות שבע בערב, לפני 7 באוקטובר? אני שואל אותו. "כולם. ובמהלך הערב כל שולחן היה תפוס כפול שלושה", מאחר שבימים ההם ניתן היה להזמין שולחן לזמן מוקצב בלבד, כך שכל כיסא שירת שלושה סועדים לערב.
היו ימים.

ספר לי את סיפורך, יוראי. מהיכן צצת לעולם הזה?

"נולדתי בירושלים".

איפה?
"רמות אשכול".

בן כמה אתה?
"44".

בצעירותו, הוא מספר לי, הוא למד שחייה, ריקודי עם, ואז בלט. וזוהי אהבתו, בלט. בת זוג, לצערו, אין לו. אבל בלט יש לו.

לפנינו עובר גבר צעיר ועל חולצתו מודפס המשפט: "אין גאווה ברצח עם".
כל עוד הוא לא יורק עלי, שילבש מה שהוא רוצה.בימים עברו, ימים שבהם שנאת היהודי היתה

חבויה, "המסעדה עבדה ממש היטב. מאז 7 באוקטובר המצב ממש הידרדר, וגם התקשורת התחילה לעשות עלילת דם. שאנחנו רוצחים, ושאנחנו זה, וזה, וזה..."

אתה מדבר על התקשורת הגרמנית?

"כן".

והנה ברגע זה ממש נערה חסודה עוברת לידנו, כאפייה לצווארה, ונותנת ביוראי מבט ששוחט בד"ץ העדה החרדית ממוצע נותן בתרנגוליו רגע לפני השחיטה בעיה"ק ירושלים.

יוראי, ירושלמי שהפך לברלינאי, רגיל לזה. לפעמים הוא יושב לו במסעדתו ואנשים עוברים לידו "וצועקים משהו".

מה?

"תשוחרר פלשתין". "תפסיקו לרצוח". "רוצחי ילדים".

אם דניאל־גופייה־סגולה היה שומע את זה, הוא היה מרים כוסית לחיים.

"זה קורה כל הזמן. אתמול מישהו השאיר הודעה שהוא יעשה לנו שואה שנייה במסעדה. יש לנו בכל יום עד תשע ביקורות שליליות למסעדה, מערבים מוסלמים ומגרמנים ממחנה השמאל".

מישהו גרם לך נזק פה?

"בחלק הזה בעיקר יריקות, אבל בקומה למטה, התחתונה, יש הרבה ונדליזם. למשל, הם שברו תמונה שהיתה לנו שם, של ילדים חרדים, וזרקו אותה לשירותים. גם את דגלי ישראל שהיו לנו בתוך המסעדה, בפנים, הם זרקו לשירותים. ואני גם מקבל הרבה שיחות טלפון עם נאצות".

יוראי, האם היית אומר שהגרמנים הם אנטישמים?

"אני חושב שיש להם דעות שליליות על יהודים. שיש להם סטיגמות על יהודים. האם זו אנטישמיות? אני לא יודע".

מה הן הדעות והסטיגמות שעליהן אתה מדבר?

"שאנחנו שולטים בתקשורת, שאנחנו תאבי בצע, שאנחנו קמצנים, רמאים, ושאנחנו רוצחים ערבים".

זו כמובן לא אנטישמיות, זו אהבת ישראל.

כמה גרמנים, לדעתך, חושבים כך?

"אני לא יודע, אבל אני חושב שהרוב".

מה זה הרוב?
"אני לא רוצה להגזים לרעה, אז אני אגיד שזה 80 אחוז".

למה אתה בכלל גר פה?
"החיים הובילו אותי לפה. אני גר באירופה כמעט 30 שנה, רוב החיים שלי. בישראל אני כמעט לא מכיר אף אחד".

מהי המדינה שלך, ישראל או גרמניה?

"ישראל".

עדיין?

"עדיין".

נילס, שאיכשהו מצא את כתובת האימייל שלי, שולח לי אימייל ארוך. הוא לא אנטישמי, הוא כותב לי, וגם ה"די צייט" לא אנטישמים. הנה, הוא מצא כתבה בעיתון שאינה אנטי‏־ישראלית.

כתבה אחת.

הוא והרב דוד היו מסתדרים ביחד, לו הכירו זה את זה.

בבוא העת הכתבה על "אין ארץ אחרת" תופיע מעל דפים אלה, אם אתם מעוניינים לקרוא, ועד אז ברכתי לכם כי בשנה הבאה עלינו תהיה לטובה תשכנו איש תחת תאנתו ואישה תחת גפנה. חג שמח!