כל המהומה המדינית, שבליבה ה"אין בלתו", החלה כיוזמה של סעודיה להתחמק מהלחץ עליה להעביר את יחסיה המפותחים עם ישראל מעל לשולחן, לנורמליזציה. זאת ההערכה של גורמים שונים המעורים במחלקת הפתרונות המדיניים המזויפים. פתרון החלוקה ל"שתי מדינות", שנחשב "אין בלתו", הוא משהו מהסוג הזה, והסעודים הציעו לנשיא מקרון את הוועידה מלפני כחודשיים, שבעקבותיה החלטות או"ם וכו'.
צרפת, מצידה, ראתה כמה תפוח הארנק הסעודי, ראו מאות המיליארדים שטראמפ הוציא מהם. אז גם מקרון רוצה. מתחת לכל זה המחשבה הנכונה היא שדרישה לכינון מדינה פלשתינית כאתחול לנורמליזציה ישראלית־סעודית היא בדיוק הדבר שמונע את הנורמליזציה. האם יחסי ישראל עם הסעודים ממשיכים להיות טובים? כן. האם היוזמה, הוועידה והחלטת האו"ם עם הרוב העצום מסבכות את ההתקדמות האפשרית ביחסים? גם כאן התשובה חיובית.
עימות במועצת הביטחון בין השגריר הפלשתיני לדני דנון
בכל אופן, רוברט מאלי וחוסיין אגא חושבים שפתרון שתי המדינות הוא היום, ותמיד היה, לא יותר מגימיק. שמעתי את החשיבה הזאת מהשניים השבוע, בשני ראיונות טלפוניים, בעקבות קריאת ספרם "מחר הוא אתמול: חיים, מוות והחיפוש אחר השלום בישראל/פלשתין".
חוסיין בוודאי ישמח לשמוע שהשם הזה מדיף ניחוחות של ספרות יידיש. קצת קשה לחשוב על ההיסטוריה של הקשרים והמגעים בין ישראלים לפלשתינים כשהקרב בגראונד זירו של הבעיה גועש. אמרתי להם שקריאת הספר מעניקה תחושה שהם כותבים על עידן שחלף, תקופה רחוקה. הרפתקה רומנטית שהתנדפה, כדרכן של פרשיות כאלה; אבל כזאת שנמשכה, לפחות מצידו של אגא, כ־56 שנים.
מאלי יותר חדש במקצוע. הוא היה יועצו של הנשיא קלינטון, השתתף בוועידת קמפ דיוויד של יולי 2000 בימי אהוד ברק, ולאחרונה מילא תפקיד בכיר בצוות של ביידן. הפקידו אותו על ניהול המשא ומתן מהצד האמריקני על חידוש הסכם הגרעין עם האיראנים.
"הייתי נאיבי כשנכנסתי לתפקיד", הוא אומר, "לא הנשיא ביידן ולא חמינאי באמת הרגישו שזה הכרחי להגיע להסכם. זה היה שונה מימי אובמה, אז ההסכם היה מרכזי וחשוב לשני הצדדים - נשיא איראן והנשיא אובמה".
כשטראמפ נכנס לבית הלבן, אני חשבתי שהאיראנים ייקחו את ההצעה שלו וינהלו משא ומתן ברצינות, מתוך כוונה להגיע להסכם.
מאלי: "גם אני חשבתי ככה, שלטראמפ יש עמדה טובה יותר. הוא נתפס כחזק יותר. אם הם היו חותמים איתו, אם הוא היה חותם על הסכם, זה היה מחזיק מעמד. אני חושב שהאיראנים שיחקו על זמן. וגם - הם לא ציפו לאפשרות של התקפה. הם היו בהלם כשישראל תקפה".
אפשר לקרוא לזה נאיביות, אבל מאלי שילם עליה בענן חשדות שגרם לכך שהסיווג הביטחוני שלו נשלל. אחרים יגידו שממשל ביידן ואלה ששלטו בו הכשירו את הקרקע לכישלונו, שלא לומר טמנו לו מלכודת. כל נושא הגרעין האיראני לא היה התחום שלו. לאורך השנים הנושא הפלשתיני והדרכים לפתרונו היו מרכז הכובד.
מאלי ואגא, מעבר לדברים הקשים שהם כותבים על ישראל במלחמה, מעבירים שני מסרים שירגיזו את חכמי תהליך השלום המקומיים, עם כל מדפי הספרים שהשאירו אחריהם לגבי השלום שחמק, השלום שהיה במרחק נגיעה, הספרות הענפה על איך התקדמנו לפתרון של שלום עד שהגיע ביבי. הרי ביבי לא רצח רק את רבין, אלא גם את השלום. כל זה, במילים פשוטות - בולשיט.
אפילו מי שהתנגדו למהלכי המשא ומתן ובאו מאוריינטציה ימנית, יופתעו מהקביעה של המחברים שה"שלום" אף פעם לא היה במרחק נגיעה. גם במשאים ומתנים שנראו הכי מוצלחים ונוטפי רצון טוב, האוקיינוס האטלנטי הפריד בינינו לבין הפלשתינים, ויש שאומרים שאפילו האוקיינוס השקט. דבר שני שהשניים כותבים, דווקא בעידן ממשלת הימין, הוא שבמהלכי שלום ומשא ומתן הם מעדיפים את הימין. לפחות זוהי עמדתו הברורה של אגא, וייתכן שפה מאלי קצת שונה.
"מחמוד עבאס אמר לי כשהיינו ברומא, לפני יותר מעשר שנים: גם אם בבית הלבן יישב יום אחד הנשיא האמריקני הכי פרו־פלשתיני, ובראש הקואליציה של ממשלת ישראל תהיה מפלגת מרצ - זה עדיין לא יביא לכך שתהיה מדינה פלשתינית", אומר אגא. העדפנו לדפדף את זה מהר ולדבר על "בצהרי היום" ומערבונים אחרים.
אגא גדל בלבנון, וזהותו הרבה יותר מורכבת ממה שחושבים כשאומרים "הוא פלשתיני". בימי ביירות שלו, בשנות ה־60, הוא היה על התפר של הפלייבוי הקוסמופוליטי והלאומנות הערבית של התקופה. ככזה, הוא זוכר שראה כמה פעמים את המערבון הקלאסי "דו־קרב באו.קיי קוראל", בכיכובם של ברט לנקסטר וקירק דאגלס, אי־שם בהרי השוף בלבנון.
מאלי פותח את קלפיו בספר ומתאר את הרקע המשפחתי שלו - בעיקר אביו, סיימון מאלי, יהודי קומוניסטי יליד מצרים. המשפחה נדדה מחאלב שבסוריה. הוא דגל בכל ליבו בלאומנות הפאן־ערבית מבית מדרשו של נאצר, ובמשך שנים נחשב אחד השופרות האפקטיביים ביותר של אידיאולוגיית "העולם השלישי", שבליבה ה־FLN האלג'ירי.
"האדם הראשון שפגשתי ששייך למקום, מפלשתינה, היה יאסר ערפאת. זה מראה לך את הקשר שלי למורשת של אבי", אומר מאלי. ערפאת, מצידו, כל הזמן דאג להזכיר לאגא ולנציגים פלשתינים אחרים "הוא הבן של סיימון מאלי".
אמנם מאלי אינו ציוני, אבל גישתו לישראל ולארה"ב שונה לחלוטין מהשקפתו ומפעולתו של אביו. אמרתי לו שלמרות הדברים הקשים נגד ישראל, מה שמייחד את הספר "מחר הוא אתמול" זה שהמחברים לא נוקטים עמדה של עליונות מוסרית כלפי הצדדים, הישראלים והפלשתינים.
אם מישהו ממלא את תפקיד "האיש הרע" בסיפור הטרגי הזה, אלו אנשי הממסד המדיני והדיפלומטי בזירה הבינלאומית. אלה נצמדו לנוסחאות, ובסופו של דבר אף גרמו לנזק חמור. "האמריקנים תמיד אוהבים להטיף לכל העולם על accountability, קבלת אחריות", אומר אגא, והאחריות הזאת מצלצלת קצת מוכרת מאיזשהו מקום. "איפה האחריות שלהם למה שקורה?"
בעקבות יציאת ספרם שניהם אמרו כי סיום שפיכות הדמים בעזה קודם לתרגילים המדיניים, ובאימייל ששלח אלי מאלי כינה את הסצנה באו"ם "קרקס". כלומר, העדפת התרגיל המדיני והפגיעה המדינית בישראל על פני סיום המלחמה.
משיחות שהיו לי עם אגא, יותר מאשר עם מאלי, עולה התפיסה שלהם שעומדת מאחורי האמירות השנויות במחלוקת בספר, וזאת תפיסה שישראלים יתקשו לקבל, שלא לומר לעכל.
"ב־7 באוקטובר נרדמתם. זה לא היה שונה במהותו ממינכן, ממעלות, מקריית שמונה ומפיגועים אחרים בהיסטוריה", אומר לי אגא. ולכן הוא מפריד בין מתקפת הטבח ב־7 באוקטובר לבין כל מה שמתרחש מאז 8 באוקטובר. מבחינת המחברים של "מחר הוא אתמול", ישראל עוסקת בהרג לשם הרג. זאת המטרה. ועדיין, קל לי יותר לספוג את האמירות האלה מצידם מאשר את דברי הארס המתנשאים והאלימים שנשמעים כלפי ישראל, החברה הישראלית והממשלה מהשמאל המקומי ומהעיתונות שלו.
על דרכו של השמאל במשא ומתן עם הפלשתינים אומר אגא: "אתה מגיע איתו לסיכום בערב, ובבוקר הוא בא אליך ואומר: כן, אבל זה בלתי אפשרי. הממשלה שלי תיפול".
אגא החל את מגעיו עם ישראלים ב־1969, כשקיים מפגשים עם גבריאל מוקד, שעשה אז דוקטורט באוקספורד (כמו אגא). הוא נזכר בערגה באשתו היפהפייה של מוקד, שהפך לאחד הפרופסורים לספרות המובילים בישראל, וברעיון שלו לפתרון הסכסוך: יוגוסלביה. כלומר, איחוד מדיני של סרביה וקרואטיה, או בתרגום ללבנט - ישראל ופלשתין. זו בעצם וריאציה על מודל שאורי אבנרי הציע עוד בשנות ה־50: קונפדרציה שכוללת את ירדן ואיזה בלה־בלה פלשתיני בתווך. אבל בנקודה הזאת, של אורי אבנרי ותחילת המגעים שלו עם נציגים פלשתינים, יש לאגא כמה השלמות של קווים, וגם צבע.
"סעיד חממי פרסם שני מאמרים ב־1974 ב'טיימס' הלונדוני על הרעיון של מדינה פלשתינית", מסביר אגא את שרשרת האירועים שהובילה לפגישתו עם העיתונאי והסופר היהודי אמריקני הידוע י' פ' סטון. "לורד קרדון ואני למעשה כתבנו את המאמרים".
ופה אני בודק את השמיעה שלי. כן - זה אותו לורד קרדון, מיסטר 242, אחד מאנשי הממסד הבכירים ביותר של שירות החוץ הבריטי. "איזי (י' פ' סטון) קרא את המאמרים ומייד רצה לפגוש את סעיד חממי. כך קיבלו שני המאמרים חיים משלהם", כולל ההמשך בדמות המפגשים של אורי אבנרי וחממי, שאותם מתאר אבנרי באור קונספירטיבי רומנטי, כולל מפגשיו החשאיים עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין.
לפי אגא, "אבנרי דיבר עם אדם בשם לואי אקס, שהוא יהודי דרום־אפריקני. הוא כנראה היה החוליה המקשרת בין אבנרי לסעיד.
"האתמול הוא המקום שבו פלשתינים וישראלים מחפשים מקלט", כותבים מאלי ואגא, וקשה לא להתרשם שזה גם המרחב המוגן שאליו הם נמלטים כמעט אפופי נוסטלגיה. זה מוביל אותם לאמירה, שגם מאלי מודה שהיא לא מדויקת: "(בעקבות המלחמה) הישראלים והפלשתינים נמצאים שוב באותו מקום שבו הם היו לפני כמה עשורים", דהיינו לפני אוסלו ואחריו. אלא שהישראלים חיים את המציאות של 7 באוקטובר, והם עצמם קובעים שהמלחמה ריסקה את מה שנשאר מהתנועה הלאומית הפלשתינית. אפשר להוסיף שהפלשתיניזם כתנועה עולמית מעולם לא היה בפריחה חזקה יותר.
"זה רגע של פסימיות", אומר מאלי בטלפון מביתו. "מתברר שוב שהסכסוך הוא לא על טריטוריה. הוא גם לא על 1967. הוא על 48' ועל 1917. היו הרבה פעמים שבהן פלשתינים וישראלים מצאו פתרונות", מאלי מגלה שביב אור, "אבל אהוד ברק, למשל, עמד על כך שההסכם יכלול סעיפים שקובעים שזהו סוף התביעות".
"הישראלים מחפשים 'ביטחון קיומי'", אומר אגא. "במשא ומתן הם חותרים לביטחון אבסולוטי, לא לביטחון סביר. מאז האכזבה מאוסלו, נוצרה דינמיקה שבה הדרישות הישראליות הולכות ומסלימות. הדרישות הביטחוניות נוקשות יותר. ההיסטוריה מלמדת שהישראלים מחפשים פתרון סגור, כמצב של קבע, בעוד הפלשתינים חיפשו צדק. "אנחנו נכנסים עכשיו למנהרה חשוכה", הוא מסכם.
הרבה יותר נוח לדבר על קולנוע. אגא הוא בעל הידע המעמיק ביותר בתחום שאי־פעם פגשתי, ושם נמצא המרחב המוגן של שנינו, יותר מאשר "אתמול", אם כי סוג הסרטים שאנחנו מדסקסים עליהם כבר 21 שנים הוא בהחלט בחזקת "היום של אתמול", אם נשקע ביידיש. פעם הגענו לדבר על לורנס הארווי, שחקן הקולנוע היהודי שהיה חלק מנוף הקולנוע הבריטי של סוף שנות ה־50 ושנות ה־60. "לא היה לו איזה אח בישראל?" הוא זרק. היה, ואיכשהו הוא אפילו זכר ששמו היה סנה. "נחום סנה", השלמתי. הוא במקרה היה חבר קיבוץ כלשהו שאני מכיר מקרוב, ואגא ידע שהתגורר אחר כך בבאר שבע.
התמונה הפלשתינית היא בעצם אסכולה של אמנות אימפרסיוניסטית מבית מדרשו של השמאל הישראלי הקיצוני, והכל עם רקע סובייטי רחוק, וכמו אצל סזאן - היא אף פעם לא נכנסת לפוקוס. כך עם סנה הסנאיסט, וכך עם אורי אבנרי וגם עם י' פ' סטון, עם הניוזלטר המיתולוגי שלו, וגם עם התדרוכים שקיבל מסוכנים סובייטים, כפי שנחשף במחקרים אמריקניים.
אגא לוקח קרדיט לא רק על כתיבת מאמריו של סעיד חממי ב"טיימס", אלא גם על מסמכי הפתיחה והסגירה של תהליכי השלום בין ישראל לפלשתינים. "הסכם ביילין־אבו מאזן", למשל. אבל אני חושב שביילין יוכל לעשות השלמות על האמירה הזאת. "אני גם חיברתי את המסמך המשותף האחרון שדובר בו על 'שתי מדינות' במגעים עם יצחק מולכו", מפטיר אגא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
