היום שאחרי אלרון: יריב לוין ממשיך במשימת ריקון ביהמ"ש העליון

הנה תסריט שלצערם של רבים ולשמחתם של אחרים עשוי בהחלט להתממש מתישהו בקרוב: נתניהו מפסיד בבחירות. בממשלה החדשה שמתרקמת סיעת הדמוקרטים דורשת לקבל לידיה את תיק המשפטים "כדי לתקן את נזקי המהפכה של יריב לוין".

עם כניסתו לתפקיד, שר המשפטים יאיר גולן מודיע כי הורה לאנשי משרדו לקדם מיידית את ביטולו של תיקון 4 לחוק יסוד: השפיטה, כך שחוק סער־לוין, שהיה אמור להעניק לאופוזיציה ולקואליציה אפשרות לעכב זו את מועמדיה לשפיטה של זו, לעולם לא ייכנס לתוקף.

בערב שבו מליאת הכנסת מאשרת את התיקון לחוק, הוועדה לבחירת שופטים מודיעה על כינוסה הקרוב. נשיא העליון יצחק עמית והשופטת ברק־ארז מברכים על המהלך ומצטרפים לקבוצת הרוב בוועדה שמגבש שר המשפטים גולן, שכוללת את שר החוץ לפיד, את חבר הקואליציה יאיא פינק ושני נציגי לשכת עורכי הדין - מכר וגכר.

השופט סולברג מנסה להוביל פשרה בין הרוב למיעוט, אך הנשיא עמית מסרב אפילו לדון בה, וארבעת תקני השיפוט, שהעלו אבק בתקופת שר המשפטים לוין, נופלים כעת כולם כפרי בשל לידיו של שר המשפטים הטרי, המחזיק ברוב יצוק בוועדה.

גולן מוביל את בחירתם של ארבעה שופטים חדשים לעליון, ואלה מתאפיינים בגוון אקטיביסטי בוהק. כמו שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני, שהשביתה את הוועדה לבחירת שופטים בשל מחלוקת עם הנשיאה ביניש בעניין רות גביזון, ושכעבור כמה שנים קיבלה את עוזי פוגלמן (כמינוי קבע) ואת יצחק עמית - גם יריב לוין מגלה כעת שההימור שלקח היה מסוכן מדי. גולן מודיע שארבעת השופטים החדשים שנבחרו הם הגל הראשון בלבד. בהמשך כהונתו הוא ימשיך למלא כל תקן שיתפנה בעליון.

נסיגה ראשונה

האמת היא שכלל לא צריך להמתין עד לבחירות כדי לבחון את תבונת התנהלותו של לוין, ואם הדיסטופיה שתיארתי - במושגים שמרניים, כמובן - אכן תתממש. פרישתו אתמול של השופט יוסף אלרון היא הפעם הראשונה שבה המחנה השמרני, שהלך וגדל ברציפות מאז שנת 2017, קטן מספרית.

הקיטון הזה מתרחש כבר עכשיו, במשמרת של לוין, כשבקלות רבה ניתן היה להימנע מכך. לוין צריך היה לסכם מזמן את החלפתו של אלרון במועמד שמרן אחר, ובמסגרת עסקה כוללת להוסיף בסך הכל שני שופטים שמרנים להרכב העליון, וזאת מתוך ארבעה שופטים חדשים שאמורים היו להיבחר בתקופת כהונתו. אלא שלוין נמנע מכך, וחתום כבר עכשיו על נסיגה בהתקדמות המחנה השמרני.

ההימור הזה, שבמסגרתו לוין מעדיף להשבית את הוועדה עד לבחירתם של מועמדים ספציפיים, הנתפסים בעיניו בתור הדגם היחיד לשמרנות משפטית, הוא עניין שמתקבל על הדעת רק בעולם שבו אין כל הבחנה בין שופט בעל גוון שמרני שונה לשופט אקטיביסט, ואפילו הקיצוני ביותר. זו גישה עם יסודות פטאליסטיים, ולצערי נראה שלוין שוגה בה.

לא במקרה רק לפני כמה ימים ציין יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, כי הוא חוזר בו מהעמדה שנקט בוויכוח שניהל עם שר המשפטים, וכעת הוא מוכן להודות שלוין צדק, ושאכן "אין אף שופט שמרן בביהמ"ש העליון". הוא לא הסתפק בקביעה העקרונית, ופירט: "אלרון הוא לא שמרן, סולברג הוא לא שמרן".

אלא שצריך לעצום עיניים ממש חזק כדי לא לראות שמתקיים כיום בעליון מאבק מובהק בין כוחות שמרניים לאקטיביסטיים. המתח הזה, שלפני שנים ספורות ניתן היה רק לדמיין כמותו, ניבט כיום כמעט מכל צומת הכרעה: בפסילה הראשונה של חוק יסוד (בעניין הסבירות), שבה נחצה בית המשפט לשמונה אקטיביסטים מול שבעה שמרנים; בסוגיית מינוי ראש שב"כ והפער בין הנשיא עמית לשופטים כנפי־שטייניץ ושטיין; בהליך בחירת נציב שירות המדינה, שבו נוצר פער חד בין עמית וברק־ארז לבין סולברג, ועוד ועוד.

אבל כמעט מיותר לאסוף את הדוגמאות האלה. האם מישהו באמת חושב ששופטים מרוסנים כמו סולברג ומינץ דומים באיזשהו אופן לשופטת רות רונן, שחשה צורך דחוף השבוע להבהיר, במסגרת פסק דין שניתן על ידי השופט כשר, כי שאלת שפיטותה של המלחמה בעזה נותרה מבחינתה שאלה פתוחה? האם אלרון שפרש השבוע דומה במשהו לעמית? בתפיסה המשפטית? באידיאולוגיה? בסוציולוגיה?

האמת היא שאין סיכוי שלוין עצמו מאמין בתזה המוזרה הזו. הרי היה זה הוא שניסה לקדם בשנה שעברה את הבחירה באלרון לנשיא העליון במקום עמית. אז כנראה גם לשיטתו יש הבחנה משמעותית דייה בין השניים.

לפחות כולם יודעים

זה נכון שהמחנה השמרני בעליון הישראלי אינו עשוי עור אחד. וזה נכון גם שאחרי שנים של שליטה ללא מצרים מצידם של שופטים אקטיביסטים במיוחד, שופטי העליון המבקשים להימנות עם המחנה השמרני טרם צברו את הביטחון העצמי הנדרש מהם, וגם לא את המיומנות הפרשנית מצד מי שמבקשים להוביל קו אלטרנטיבי עקרוני (ולא רק היבדלות ביחס לתוצאה כזו או אחרת). אלה מאפיינים טבעיים של קבוצה שהחלה אך לאחרונה לגשש את דרכה.

למול הדגם הלא שלם והלא בטוח הזה של השמרנות המשפטית הישראלית, לוין מציב דגם אחד ויחיד, קשיח ונוקשה, של שמרנות משפטית מסוג מאוד מסוים. ביחס לדגם הזה מושווים השופטים השמרנים, ולאורו הם נבחנים. אלא שזוהי קלאסיקה של "כשל הנירוונה". לוין מבקר ללא רחמים את השופטים השמרנים שמונו בפועל, וזאת בשם שופטים רצויים בעיניו שבמעשיו הוכיח כי לא ניתן למנותם.

המבקשים לגונן על לוין חוזרים שוב ושוב על אותן הטענות: "לפחות כעת כולם יודעים את האמת", או "לוין הצליח להסיר את המסכות מעל לבית המשפט". אלא שמדובר בטעות בז'אנר. זה לחלוטין אינו תפקידו של שר המשפטים. כדי לחשוף, לפרש או לחנך קיימות העיתונות והאקדמיה, ולצידן קיימים גם מכוני המחקר והעמותות, כמובן.

שר משפטים אמור להביא הישגים. מי שבאמת מבקש לשנות את העליון לא צריך לנצח בטיעון, הוא צריך לבנות קואליציה וליצור פשרות מתקבלות על הדעת. אחרת הוא חושף, מטלטל, מסביר ומחדד - והכל באופן הנהדר ביותר - רק הישג הוא לא מביא.