את "הפרומו" קיבלנו בדוחא? הסיכון האמיתי במינוי זיני

עזה. הרמטכ"ל אייל זמיר מוצא את עצמו בסיטואציה שאיש מקודמיו לא נדרש אליה מעולם: להוביל מערכה שהוא לא מאמין בה.

זמיר ניסה לשכנע בכל דרך שישראל נקלעת מרצון למלכודת אסטרטגית. שהיא לא תכריע את חמאס ולא תשיב את החטופים, ותשלם במחיר חיי חיילים ותדמם את שאריות הלגיטימציה הבינלאומית שנותרה לה. דבריו נתקלו בחומה אטומה: החיסול הכושל בקטאר חיסל גם את האפשרות לעכב את המבצע באמצעות עסקה.

דוקטרינת הביטחון של ישראל עומדת על שלוש רגליים: מלחמות קצרות, שנשענות על קונצנזוס פנימי ועל לגיטימציה בינלאומית. שלוש הרגליים האלה נכות באופן מדאיג. המלחמה מתארכת כבר שנתיים, ללא אופק נראה לעין; הציבור הישראלי חלוק עליה, ורובו תומך בעקביות בסיומה כחלק מעסקת חטופים; והעולם עוין לישראל - רה"מ בנימין נתניהו הרחיק השבוע לספרטה כדי להזהיר מפני מה שצפוי לה בעתיד.

בשיחה עם ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הודה זמיר שאין לו מושג לאן המלחמה הולכת. ראש הממשלה, כך אמר, לא משתף אותו בתוכניותיו. גם זה חסר תקדים, ולא רק בהתייחסות אל הרמטכ"ל כאל גורם עוין: בהיעדר כיוון ומטרה, אין סיכוי שצה"ל ישיג את מה ש(הוא לא יודע ש)מצופה ממנו. הוא ידשדש וידמם, ועלול להיכשל.

זכותה של הממשלה להחליט בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל. חובתה להסביר לציבור מדוע, ובעיקר לסמן לו דרך. להסביר איך היא מתכוונת להכריע את חמאס. איך היא מתכוונת להשיב את החטופים. איך היא מתכוונת לשקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל. איך היא מתכוונת להקטין את העומס על צה"ל, ובעיקר על אנשי המילואים. איך היא מתכוונת לשקם את החברה. במקום לצמצם אי־ודאות היא מגבירה ספקות וחרדות, ומכניסה את ישראל לתשפ"ו במצב הסבוך בתולדותיה.

זיני. הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, בראשותו של שופט העליון בדימוס אשר גרוניס, הוצפה השבוע במספר פניות חסר תקדים בנוגע למועמדותו של דוד זיני לראש שב"כ. רוב הפונים התנגדו למינוי, מקצתם תמכו בו.

כמות הפונים מעידה על כך שהציבור מוטרד מאוד מאופי המינוי, הממנה והממונה. ניתן להבין את הדאגה, לנוכח דרישתו של נתניהו לנאמנות אישית. מתבקש שזיני ישיב לה, בפני הוועדה וגם בפני הציבור: האם יהיה נאמן לממלכה (כלומר לחוק) או למלך (כלומר לנתניהו)?

ישאל את עצמו זיני, ותשאל הוועדה, למה סימני שאלה דומים לא מופנים כלפי הרמטכ"ל זמיר. גם המפכ"ל דני לוי, שהיו סביבו תהיות דומות, הבהיר היטב איפה הוא עומד כשאמר בראיון בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" שיציית לחוק.

הוועדה בוודאי תבדוק את דרך המינוי: נתניהו ערך שיחה של כמה דקות עם זיני ברכבו במהלך ביקור בצאלים. לא בטוח שהספק־ראיון הזה - שהוסתר מהרמטכ"ל - עומד בטענה של נתניהו שבחר את המועמד המתאים ביותר אחרי בחינה מעמיקה. מדאיג לחשוב שכך מתבצעים הליכי הקבלה לאחד התפקידים החשובים במדינה, ומבלי שמתבקשת (או מתקבלת) חוות דעתם של הממונים עליו בעבר ובהווה.

גם שאלת ההתאמה מחייבת בירור: מה יש בזיני שמתאים לתפקיד? הוא היה לוחם וקצין מצטיין בתפקידי הביניים, ובהמשך מילא תפקידים מרכזיים פחות. אין לו ניסיון בניהול ארגון גדול, אין לו ניסיון מודיעיני משמעותי, אין לו היכרות יוצאת דופן עם עבודת שב"כ. הטיעון של נתניהו שבעת מלחמה שב"כ זקוק ליציבות לא פועל לטובת זיני, אלא נגדו: הוא יסתובב עם "ל" על הגב.

החיסול בקטאר היה כישלון מהדהד, וליקוי מאורות בקבלת ההחלטות שקלע את ישראל לתסבוכת חסרת תקדים. ולראיה - החזית המסוכנת שהתייצבה מולה, שבצד האחד שלה הקיצונים השיעים בהובלת איראן, בצד השני הקיצונים של האחים המוסלמים בהובלת קטאר וטורקיה, ובתווך המדינות הסוניות המתונות, לרבות מצרים וירדן, שהזהירו מפני סכנה להסכמי השלום.

כל ראשי מערכת הביטחון התנגדו לתקיפה והזהירו מהשלכותיה. היחיד שתמך בה היה מ"מ ראש שב"כ, ש'. היו שטענו השבוע בארגון שהוא ביקש לרצות את נתניהו, בתקווה שימונה לראש שב"כ אם מינויו של זיני ייפול. מתבקש לתהות כיצד זיני ינהג בסיטואציה דומה: רון דרמר טען השבוע כלפי הרמטכ"ל שהוא "לא מבין כלום בדיפלומטיה". בהשוואה לזיני, זמיר הוא אבא אבן.

הבעיה בדוחא לא היתה רק בהמלצה של ש'. היא מתחילה בכשל מודיעיני חריף שהוביל לכשל מבצעי. טענתו של נתניהו, שישראל בסך הכל ביקשה להעביר מסר בתקיפה, היא מגוחכת: ישראל ביקשה לחסל את ההנהגה המדינית של חמאס, וכשלה. היא גם אכלה את הדגים הסרוחים וגם גורשה מהעיר.

התקלה הזאת קרתה אצל ש', קצין מודיעין סיכול מנוסה. ושוב, מתבקש לתהות מה יעשה זיני במקרה דומה. אילו כלים מקצועיים יש לו כדי לבדוק ולוודא ולהבטיח הצלחה (עד כמה שניתן להבטיח). התשובה היא שאין לו. הוא יישען על הקביים של אנשי הארגון, שמאות מהם הביעו השבוע אי־אמון במינויו. הם משוכנעים שהמינוי הזה הוא לא מתכון להצלחה וליציבות - אלא הימור מסוכן.

חרם. ד"ר אסף לב, אנתרופולוג וסוציולוג ספורט מאוניברסיטת רייכמן ומהקריה האקדמית אונו, ביקש לאחרונה לפרסם מחקר יחד עם פרופ' גרשון טננבאום וד"ר רועי סמואל בעיתון המדעי "Journal of Sport and Social Issues", בסוגיית ההתנהלות הספורטיבית בזמן מלחמה. "יש מעט מאוד מחקר שעוסק בתחום הזה", הוא אומר, "בדקנו את הספורטאים הישראלים בתקופה שקדמה לאולימפיאדת פריז, במהלכה ולאחריה, בניסיון להבין כיצד השפיעה עליהם המלחמה".

המאמר נשלח לעורך המגזין, שהעביר אותו, כמקובל, לקוראים־שופטים. התשובה שהגיעה היתה חסרת תקדים ומאוד לא מדעית־אקדמית: "המחקר מבקש להבין רגשות אישיים של ספורטאים של ישות קולוניאלית מתנחלת, ספורטאים שייצגו מדינת לאום אתנו־עליונה שמבצעת רצח עם באופן פעיל. המאמר הזה רצוף בהכחשת רצח עם, בגזענות מרומזת ובבורות כלפי ההיסטוריה והמציאות העכשווית.

"מחקר זה משרת את ההלבנה של שאלת המאקרו של פשעי מלחמה ורצח עם שבוצעו על ידי הישות הציונית. האם היה חשוב לספק 'תמיכה יעילה' לספורטאים של גרמניה הנאצית, כשהצבא של 'המולדת' שלהם רצח 6 מיליון יהודים?

"המחקר מנסה בזהירות להימנע מלגעת בפיל שבחדר, רק כדי להיכשל באופן חרוץ. למשל, בעמוד 4, המחקר קובע: 'מאז מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, שנחשבה באופן רחב מתקפת הטרור השלישית בגודלה בהיסטוריה המודרנית, ספורטאים ישראלים חיים תקופה ממושכת של מלחמה'. הצהרה זו מעוררת שורה של שאלות: מה נחשב 'מתקפת טרור'? מהי 'היסטוריה מודרנית'? מה חסר אם המאמר לא מסביר מה הוביל למבצע מבול אל־אקצא ב־7 באוקטובר 2023? ויישום 'הטרור' ברצח העם הישראלי בעזה מאז 2023? ופרויקט ההתנחלות הקולוניאלי של ישראל מאז 1948? והכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלשתיניים מאז 1967?

"המחברים מפגינים מצוינות באירוח עמדות של מכחישי רצח עם וקולוניאליסטים. זו הזדמנות מפוספסת שהמאמר לא בחן באופן ביקורתי את הבורות והגזענות של הספורטאים כפי שהוצגה בפוסטים שלהם במדיה החברתית, וחשוב מכך, איך הצעירים האלה מפתחים השקפה מעוותת כתוצאה מחיים בחברה שיסודותיה מבוססים על דה־הומניזציה תמידית של אחרים. זה גם מעורר את השאלה: האם אי־פעם עלה בדעתם של המחברים איך ספורטאים פלשתינים, שהיו במצור תחת הכיבוש הציוני במשך 76 שנים ושסובלים רצח עם פעיל, שבו מאות מעמיתיהם הספורטאים נהרגו, 'עשויים להשתמש במדיה החברתית בזמן מלחמה'?"

לב פרסם את התשובה בעמוד הפייסבוק שלו. הוא הוטרד פחות מהדחייה ("אף שזה מחקר ייחודי שבוחן סוגיה שאין עליה הרבה ידע"), והרבה יותר ממה שהיא אומרת על מצבה של ישראל ושל האקדמיה בישראל. "זאת לא ביקורת מדעית, אלא התקפה אישית, שנעשתה רק מפני שאנחנו חוקרים מישראל. זאת דוגמה כואבת לכך שהטיות פוליטיות הופכות את תהליך השיפוט האקדמי למגרש שבו לגזענות ולאנטישמיות יש מקום, ושבו לא נשאר ספק מהי הסיבה האמיתית לדחייה.

"עולם האקדמיה מתבסס על פרסומים. חוקרים צעירים צריכים לפרסם מחקרים ומאמרים כדי להתקדם. אם הם לא יפרסמו, הם לא יתקדמו. זה publish or perish (לפרסם או למות), וזה עלול להיות perish - וזה כבר לא תלוי רק בנו ובאיכות החוקרים והמחקר שלנו".

המקרה של לב והמחקר שלו הוא רק דוגמה אחת מני רבות, שמגיעות מכל עבר. אין יום שבו לא מבוטלת השתתפות של אקדמאים ישראלים בכנסים ובמחקרים, שלא נדחות בקשות למלגות ולפוסט־דוקטורטים, שלא מדווח על חוקרים מצוינים שנתקלים בעוינות. וכשבפתח איומים גלויים להפסיק שיתופי פעולה מדעיים ואקדמיים (כמה אוניברסיטאות כבר עשו זאת עצמאית), חובה להתריע שהאקדמיה הישראלית נמצאת בסכנה.

יהיו כמובן שיגידו שזה מעולה, שהגיע זמנם של השמאלנים מהאקדמיה לחטוף כאפה. אז זהו, שאת הכאפה נחטוף כולנו. כי בלי אקדמיה אין מחקר, ובלי מחקר אין פריצות דרך, ובלי פריצות דרך אין מיליון ואחד עניינים שהפכו את ישראל לשם דבר שהעולם כולו רוצה להיות חלק ממנו בכל תחום אפשרי.

נורת האזהרה הזאת מהבהבת בעוצמה חסרת תקדים לא רק באקדמיה. גם בתרבות (על הפרק סילוק מהאירוויזיון) ובספורט (מסתובבים במקביל כמה מיזמים שמבקשים להדיח את ישראל מכל תחרות אפשרית), וכמובן במסחר (בכל יום מתבטלות או נדחות עסקאות). ישראל נמצאת כפסע מלהפוך למדינה מצורעת שהעולם כולו מתרחק ממנה - כמו מצפון קוריאה, מאיראן ומרוסיה.

חטופים. בלהט המבצע שמתרחב בעזה, החטופים נדחקו הצידה. הממשלה עסוקה במלחמה, הציבור עסוק בחגים, והמשפחות נותרו כמעט לבדן. "אין לי אוויר", אמרה השבוע רוחמה בוחבוט, אמו של אלקנה, "אני כבר לא יודעת מה לעשות". שאלתי אותה אם מישהו התקשר או בא לבקר, והיא נאנחה. "אנחנו לבד", אמרה.

אלון נמרודי, אביו של החייל החטוף תמיר, סיפר לי שלפני שבועיים צלצל קצין המודיעין שמלווה אותם ואמר לו שצפויה פעולה, ושיש "חשש כבד לפגיעה בחטופים". שאלתי אותו מה הוא עשה עם זה. "מה אני יכול לעשות?" השיב, "ביבי החליט למחוק את החטופים. הכי טוב לו שהם ימותו, כי אז לא תהיה בעיה. הם מפריעים לו".

אמרתי לו שנתניהו טוען שהלחץ הצבאי דווקא יסייע בהשבת החטופים. הוא גיחך: "הלחץ הצבאי לא הצליח להחזיר חטופים עד עכשיו, והוא לא יצליח גם עכשיו. הוא לא מציל אותם, הוא הורג אותם".

שאלתי אם הוא היה רוצה להיפגש עם נתניהו. לומר לו משהו, לשמוע ממנו. הוא השיב שאין מה, שנתניהו לא אמר ולא יאמר מילת אמת. "אנחנו מחפשים את התשובות בניכר, אצל דונלד טראמפ".

אני פוגש משפחות חטופים מדי יום, ובכל יום שומע מהן דברים דומים. איש לא מדבר איתן, איש לא מעדכן, איש לא מתעניין. ראש צוות המשא ומתן, רון דרמר, לא קיים מבחינתן. לעיתים קרובות הוא אפילו לא טורח להשיב לפניות. הצוות האמריקני זמין ואמפתי ממנו בהרבה.

אפשר להתווכח על סדר מטרות המלחמה - אם קודם השמדת חמאס או קודם השבת החטופים - ואפשר אפילו להתווכח אם המבצע הנוכחי יסכן אותם או יקדם את שחרורם. דבר אחד קשה לעכל: את היחס שהמשפחות מקבלות. ההתעלמות מהן משפילה ומקוממת. שום דבר לא היה נגרע מכבודו של נתניהו (או של דרמר) אם בערב השנה החדשה הוא היה מוצא זמן להרים להן טלפון. להקשיב, להשיב. על אובדן המצפן אפשר לסלוח. על אובדן המצפון - לא. 

yoavlimor1@gmail.com