האתגר הגדול של איזנקוט ובנט בדרך לאיחוד

ב־1947, שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, החליט ממשל טרומן להחליף את שם "משרד המלחמה" בשם מאיים הרבה פחות: "הממסד הצבאי־לאומי". אבל בעולם לא הבינו בדיוק למה הכוונה, וגם עובדי המשרד היו צריכים לחשוב פעמיים לפני שהסבירו היכן הם עובדים. שנתיים אחר כך שונה השם שוב, והפעם ל"משרד ההגנה".

שינוי שמותיהם של מוסדות ממשל הוא מהדברים הקלים ביותר שהומצאו בעולם, ולפני ימים אחדים הכריז הנשיא דונלד טראמפ על כוונתו להחליף את שם משרד ההגנה למשרד המלחמה. כל מה שהוא זקוק לו עכשיו הוא אישור הקונגרס, והמשרד ייצא לדרך בשם שניתן לו על ידי המועמד לקבלת פרס נובל.

העולם מגרד בפדחתו, ואינו מצליח להבין למה התכוון המשורר. אילו אימץ, למשל, את הכותרת של עמנואל קאנט, וקרא למשרד בשם "משרד השלום הנצחי", היה בכך אולי כדי לחזק את המועמדות לפרס, אבל על איזו מלחמה הוא מדבר עכשיו, בדיוק לאחר שהצליח לעשות שלום בין כמה אויבים שקודמיו לא הצליחו לגשר על המחלוקות ביניהם?

מי שהשם הזה עשוי להתאים לה הרבה יותר היא דווקא ממשלתנו. כבר הגענו למלחמה הארוכה ביותר, יש אצלנו מנהיגים המדברים בראש חוצות על מלחמה נצחית, וקיומה של המלחמה מצדיק הימנעות משורה ארוכה של מהלכים חשובים אשר היו צריכים להיעשות בימים כתיקונם. אני מניח שאם יביא ראש הממשלה את הרעיון המבריק של טראמפ להחלפת שמו של משרד הביטחון, הוא יקבל מייד תמיכה של כל חברי הממשלה וכל סיעת הליכוד בכנסת, ולא ייקשה עליו להשיג רוב בכנסת בישיבת פגרה מיוחדת. כדאי לנסות.

פשיזם זה לא. לפני שבוע הכריז נתניהו כי המפגינים והמפגינות נגד השלטון, אשר שרפו רכב ופח, הם "פלנגות פשיסטיות". אז לא, אדוני ראש הממשלה. מה שנעשה על ידיהם ראוי לכל גינוי, אבל אילו קראת את ספרו המצוין של רוברט פקסטון "האנטומיה של הפשיזם", היית מגלה כי הפשיזם מזכיר דווקא תופעות אחרות.

הפשיזם, שנולד ב־1919, הוקיע את הקפיטליזם והסוציאליזם גם יחד, הביע בוז כלפי הממסד וקרא לשימוש באלימות כדי להשיג את המטרה: להרוס את הקיים. אנשיו הגיעו לשלטון משום שהשמרנים, שהיו בשלטון באותה עת, חששו מהקומוניזם יותר משחששו מפני חבורות הפורעים שכינו עצמם פשיסטים. הם היו זקוקים לקולות נוספים כדי להקים קואליציות, והיו משוכנעים כי הכנופיות הללו חסרות כל יכולת לשלוט, וכי הם, השמרנים, רק ייהנו מקולותיהן וימשיכו לנהל את אירופה. הם טעו.

כשהגיעו הפשיסטים לשלטון הם יצאו נגד החוקה, נגד חירויות רבות, הצביעו על אויבים פנימיים (יהודים, בדרך כלל) ועל אויבים מבחוץ, מתוך ידיעה שזו הדרך הקלה ביותר לגייס את הקהל התומך בהם והעשוי לתמוך בהם. הם לא יצרו אידיאולוגיה אלא הלך רוח, התנגדו להכין מצעים מפלגתיים והלהיטו רגשות עממיים של קיפוח ואי־צדק. הם מיהרו להשיב את עונש המוות למקומות שבהם הוא בוטל, התפרעו בבתי המשפט וסילקו מהם שופטים ליברליים. הפשיזם בנוי, תמיד, על הערצה עיוורת למנהיג כריזמטי. המנהיג אינו בונה לעצמו יורש, כי כריזמה אי אפשר להוריש. אז זהו, מי שמחפש אצלנו פשיזם לא יצטרך להתאמץ מאוד.

מיזוג לעומת קואליציה. גדי איזנקוט מחפש שותפים, ובפגישה עם נפתלי בנט עלה, כנראה, רעיון של ריצה משותפת לכנסת. איזנקוט, שהוא אחד המנהיגים החכמים, המנוסים וההגונים ביותר, עשוי לחבור לבנט כדי להקים קואליציה לאחר הבחירות, אך ריצה משותפת מחייבת מטרות משותפות, והמטרות המדיניות שלהם מנוגדות לחלוטין. אי אפשר לבקש תמיכה בסיפוח ובחלוקת הארץ באותו פתק הצבעה. הבוחר הישראלי ראוי שיוצעו לו חלופות שונות לנושאים העומדים ברומו של עולמנו. את הפשרות ניתן (אולי) לעשות בהקמת קואליציה, אבל לא בהקמת מפלגה. 

Beilin@beilink.com