"בוא נעבור את הלילה בשלום", תמצת את דאגתו גורם ישראלי היוצא ונכנס במסדרונות הממשל. שוחחנו שעות ספורות לאחר שהטילים הישראליים היכו במתחם חמאס בדוחא. ככל שחלפו השעות וגברו הספקות אם הפעולה הצליחה, כך גדל החשש בצד הישראלי. גורם אוהד במחלקת המדינה האמריקנית הזכיר באוזניי באותן שעות כיצד הגיב רונלד רייגן להתקפה הישראלית על הכור הגרעיני בעיראק ב־1981.
הבית הלבן: טראמפ הבטיח לקטאר שתקיפות כאלה לא יקרו יותר
כלפי חוץ הנשיא דאז השתמש במילה "אכזבה" - בדיוק באותה מילה שבה בחר ממשל טראמפ השבוע. מנגד, בחדר הסגור, כך לפחות סיפר בדיעבד ריצ'רד פרל שהיה פקיד בכיר אצל רייגן, "הנשיא חשב שמדובר בפעולה נהדרת". לא ברור מהי הגרסה ההיסטורית הנכונה, שכן רבים הכחישו את גרסת פרל. מה שיותר ברור הוא שההפצצה בדוחא הצליחה פחות מזו של הפגיעה באוסיראק. זאת בשעה שמעל ומעבר לכל דבר אחר, דונלד טראמפ אוהב הצלחות. כך שאם הפעולה היתה משיגה את מטרתה במלואה, כנראה היה אפשר להחליק אותה יותר בקלות בגרון שלו ושל העולם.
כל עוד התוצאות שלה אינן ברורות, ישראל נבוכה. אך הפערים רחבים הרבה יותר מדימויי ווינרים ולוזרים. בראיית הישראלים קטאר היא חלק בלתי נפרד מהטבח והמממנת הגדולה של חמאס. כל אדם שני ברחוב יגיד לכם שלא רק ראשי חמאס בקטאר הם בני מוות, אלא גם מנהיגי הנסיכות עצמה. מאידך גיסא, בארה"ב ובעולם בכלל רואים את קטאר לגמרי אחרת. בממסד האמריקני היא נחשבת כבעלת ברית של ארה"ב, שבין השאר מארחת את הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון.
כמו כן, לטראמפ חשובות מאוד ההשקעות הקטאריות הענקיות בכלכלת ארה"ב בהיקף של טריליוני דולרים. יש גם הרבה בכירים בסביבתו שעשו או עושים עסקים דוחא. המהלך הישראלי דחק אותם לפינה לא נוחה.יתרה מזאת, קטאר מטפחת בשנים האחרונות מעמד בינלאומי. היא משקיעה כספים גדולים במדינות רבות ומשכינה שלום בין מדינות. אלא שרק אנחנו יודעים שאותה קטאר באותה נשימה מפיצה בדרכים מתוחכמות שנאה נגד ישראל ואידיאולוגיה של האחים המוסלמים.
בעולם עוד לא מבינים את זה, ולכן פגיעה בה ובריבונותה לא משולה לסיכול באפריקה, אלא מהווה אירוע בינלאומי מטלטל, במיוחד בעולם הערבי. שם למציאות העובדתית מצטרפות הקונספירציות. לנו קשה להאמין, אך ההצלחה היהודית המסחררת בהתאוששות מטבח שמחת תורה כדי להכות בכל מי שקם עלינו לכלותנו - איראן, סוריה, לבנון, עזה, תימן ועכשיו גם קטאר - מלבה תיאוריה אווילית שמתפשטת אצל שכנינו.
לפי התיאוריה, ישראל מתכוונת לממש בקרוב את החזון התנ"כי של ארץ ישראל הגדולה. מהים התיכון ועד הפרת והחידקל, לא פחות. כך מאמינים ההמונים. גם הפחד הזה דחף כנראה את מנהיגי ערב לעלות לרגל לדוחא ביום שאחרי הפעולה. אפילו מוחמד בן סלמאן מסעודיה, השונא הגדול של משפחת א־ת'אני ומי שיזם את החרם הערבי על קטאר בעשור הקודם, חיבק השבוע את הנסיכות המסוכנת. לא לתוצאה כזו פיללו בישראל. כל המתח הזה הצטרף לחמצן הבינלאומי המדולדל גם כך.
אחרי שנתיים של מלחמה לא רק יריבינו בעולם, אלא גם ידידינו, מתקשים להבין לאן ישראל חותרת. והפעולה בקטאר, מבחינת רבים, היתה שפיכת פח נפט למדורה שכבר בוערת לשווא מסביב לגלובוס. לא בטוח שבארץ מבינים את זה עד הסוף.כנגד כל הסער שייהום מסביב, טראמפ וממשלו איתנו. לפחות בינתיים. אצל נתניהו ידעו שיהיה קשה לנמק באוזניו את הפעולה בקטאר.
לכן סוכם מראש שיש להסביר לנשיא כי פגיעה בראשי "חמאס חו"ל" היא מנוף לקידום עסקת החטופים - שהוא, כידוע, מאוד מעוניין בה. אולי זו הסיבה שהתגובה שלו אכן היתה מאופקת יחסית. דוברת הבית הלבן הדגישה שחמאס ראוי להיות מחוסל, אבל מתחה ביקורת על מיקום הפעולה. השאלה שכרגע עוד מוקדם להשיב עליה היא מה יהיו ההשלכות לטווח הארוך, גם מצד טראמפ וגם משאר הקהילה הבינלאומית.
חכמים, ולאו דווקא צודקים
על תוכן הדברים שאמרו הבכירים הרבים שהגיעו לכאן - דרמר, ראש השב"כ לשעבר רונן בר, בני גנץ וגבי אשכנזי, סנאטורים וחברי קונגרס, בכירים בממשל טראמפ ובמדינות ערב - מוטל חיסיון. אך מה שכן אפשר לדבר עליו הוא האווירה. לא נישאות פה מילים גדולות על "שלום" ועל "מזרח תיכון חדש". כולם הרבה יותר מציאותיים מחזיונות השווא של שנות ה־90.
אבל כן יש רצון אמיתי של אנשים שוחרי טוב להפוך את האזור המסוכסך שלנו לשקט, ליציב ולנורמלי. זה לא פשוט כלל, שכן בראייה הערבית פעולה כמו החיסול בקטאר היא אירוע מטלטל. בישראל טוענים שהמסרים השקטים של מנהיגי ערב מנוגדים לאלה שהם משמיעים בפומבי. "מדובר באותם אנשים ממש, ולעיתים הפער הוא חמש דקות" בין מה שנאמר בחוץ למה שנאמר בטלפון, אומר גורם ישראלי יודע דבר.
ובכל זאת, דווקא ההשוואה בין הנאמר בוועידה הנוכחית לבין האווירה אשתקד מלמדת מה השתנה. לפני שנה, אף על פי שהיינו בעיצומה של המלחמה, ג'ו ביידן היה נשיא, חיזבאללה היה במלוא כוחו ואיראן עדיין לא נפגעה, והיה דיבור חזק על שלום בין ישראל לסעודיה. השנה הסכם עם בן סלמאן כבר לא בקלפים. וכאמור, מצחיק ככל שהדבר יישמע לאוזן ישראלית, החברים הטובים ביותר שלנו בשכונה מעוניינים שנבהיר שאין לנו כוונה לכבוש את כל המזרח התיכון.
הם באמת ובתמים מפחדים, והם בעיקר מבינים - כנראה טוב יותר מאיתנו - שאין כוח אזורי שיכול לעמוד מול צה"ל. בעינינו ישראל היא עדיין הקורבן שמגן על עצמו לנוכח זוועות הטבח לפני שנתיים. בעיניהם הפכנו מזמן את הקערה, וכעת אנו תוקפן תאב כיבוש שגם מגובה על ידי נשיא אמריקני נטול מעצורים. בכירים שהתארחו בוועידה התגוננו מפני הביקורת.
הם טענו כי עצם האירוח של ארגוני טרור במדינות הרואות בעצמן נורמטיביות אינו מתקבל על הדעת. "האם מישהו היה מסכים שבישראל תפעל מפקדה של ה־PKK (ארגון המורדים הכורדים נגד טורקיה)?!" שאל רטורית אחד מהם בנוגע לפעולה בקטאר. עוד אמרו כי הפעולה "לא נעשתה בגלל המדינה המארחת", כלומר קטאר, אלא בהמשך להחלטה העקרונית של ישראל לחסל את כל מי שהיה מעורב בטבח 7 באוקטובר. הם הזכירו כי אחרי טבח הספורטאים הישראלים במינכן ב־1972, ישראל חיסלה ברחבי מדינות אירופה את המעורבים במעשה הנפשע.
בדומה לכך, היא סוגרת כעת חשבון עם בכירי חמאס חו"ל, שידעו מראש על טבח שמחת תורה, מימנו אותו וניסו להביא לפעולה מתואמת עם חיזבאללה. לדבריהם, גם לתפקיד שקטאר ממלאת במשא ומתן על עסקת החטופים לא היה קשר להחלטה. ריבונות: להיות חכמיםואולם, זה לא לגמרי מדויק. כלומר, נכון הדבר שבראייה הישראלית כל החמאסניקים הם בני מוות. עם זאת, ניסיון חיסולם השבוע בקטאר לא היה רק בנימוק של סגירת חשבון עם מתכנני הטבח, אלא גם כדי לקדם עסקה לסיום המלחמה.
לדברי שרים בקבינט, "חמאס חוץ" היה גורם נוקשה יותר מ"חמאס עזה" בכל הנוגע לכניעה של הארגון. כך שבמפורש: אחת ממטרות הסיכול בדוחא היתה להזיז מהדרך מי שמונעים ניצחון ישראלי. האם ניצחון אכן עומד מאחורי הדלת? את התשובה נתן דווקא יו"ר כחול לבן, בני גנץ, שדבריו בוועידה הותרו לפרסום. "המלחמה מתנהלת לאט מדי", אמר שר הביטחון לשעבר והדגיש: "אנחנו צריכים ללכת עכשיו עד הסוף, אין לנו אלטרנטיבה. צריך לזכור שלאורך השנים ניסינו מבצעים רבים ודרכים אחרות, וזה כשל". ועדיין, נכונים מאוד דבריו שהזמן דוחק.
הקהילה הבינלאומית הולכת וסוגרת על ישראל. אם ידידת ישראל אורסולה פון דר ליין, נשיאת הנציבות של האיחוד האירופי, מציעה לפגוע בקשרים עם ישראל, המשמעות היא שאפילו היא לא עומדת עוד בפרהתקילקצה.
ואף על פי שהצדק לצידנו, בחיים המדיניים צריך להיות לא רק צודקים אלא גם חכמים. נתניהו וזמיר צריכים להפנים את זה ולהביא את ישראל לניצחון בתוך שבועות אחדים. אם לא יעשו זאת - טראמפ ישלוף כרטיס אדום.
הילדים משלמים
האדם שמספק לטראמפ את ההסברים בדרך כלל הוא השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר. גם הוא היה השבוע בין אורחי ועידת MEAD השלישית בוושינגטון (ועליה מייד). ברור שהאיש מחשב לאחור את הימים שנותרו לו בחיים הציבוריים. מבחינתו, הוא היה עוזב לאלתר. כי לדרמר יש משהו משותף עם נפתלי בנט, וכן עם הרמטכ"ל אייל זמיר, האלוף יהודה פוקס, השרים עמיחי שיקלי, יצחק וסרלאוף, עידית סילמן וזאב אלקין, היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט, חה"כ לשעבר ניר אורבך, רה"מ בנימין נתניהו, מתאם השבויים והנעדרים גל הירש, והזוגות גדעון וגאולה סער וגילה כנפי ובעלה יובל שטייניץ.
מה מאחד בין כל אנשי הציבור האלה? כשהם היו ועודם מחוץ לבית רוב שעות היממה, הילדים שלהם - לעיתים ילדיהם הרכים - סבלו וסובלים סבל ממשי עקב הפגנות בוטות, צעקניות, רועשות, פרועות וכמעט אלימות. כפי שמראה הרשימה הלא מלאה הזו, אין פה הבדל בין שמאל לימין, או בין תומכי נתניהו למתנגדיו. הנורמה הפסולה, שבה ילדים משלמים על מעשי הוריהם, פשטה כבר בישראל בלי שום הבחנה בין הצדדים הפוליטיים. מתנגדי הממשלה הקודמת נקטו אותה בדיוק כמו מחליפיהם הנאבקים בממשלה הזו.
ימניים ודתיים מפחידים את הנשים והילדים בדיוק כמו שמאלנים וחילונים. התוצאה היא ילדים שלא הולכים לבית הספר, שמקיאים את נשמתם מרוב בהלה, שמרוב אימה לא נרדמים בלילות ושנמנעים לצאת מהבית. בגלל צנעת הפרט מנוע ממני לומר מה קרה למי ומתי.המצב הזה לא מתקבל על הדעת, ומדהים שהוא מתרחש דווקא בקרב העם היהודי שבפרשת השבוע הקודמת קרא "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות".
כל מי שיש בו לב אנושי, לא יכול להשלים עם מצב שבו ילדים משלמים את מחיר הפעילות הציבורית של הוריהם. דרך אגב, גם לשכניהם של אנשי הציבור נגרם סבל בל יתואר בגלל ההפגנות הקבועות והרועשות. מובן שבמדינה דמוקרטית חופש המחאה והבעת הדעה הם עיקרון הכרחי. אבל גם חיים נורמליים, של מי שחיים לצד נבחרי הציבור ונושאי התפקידים הבכירים מטעמו, הם דבר הכרחי. בין השאר, כי התופעה בלי ספק מרחיקה אנשים טובים - כמו דרמר - מהשירות הציבורי.
אנחנו מתלוננים על הרמה הנמוכה לעיתים של נבחרי הציבור שלנו, אולם כל אדם סביר ישאל את עצמו - למה לי לקפוץ לבריכה הציבורית, אם הילדים שלי הם אלה שישברו בה את הראש? משום שהתופעה הבעייתית מאפיינת את כל הצדדים הפוליטיים, רק פעולה משותפת של כל צידי המתרס יכולה לשים לה קץ. הדרך לעשות זאת היא יוזמת חקיקה משותפת של יו"ר הקואליציה, ח"כ אופיר כץ (הליכוד), ומרכזת האופוזיציה, מירב בן ארי (יש עתיד), שתקבע נורמות מוסכמות והגיוניות להפגנות בסמיכות לבתים פרטיים של אנשי ציבור.
הדעת נותנת כי אפשר יהיה לערוך אותן במרחק כזה שלא יאיים על דרי הבית ושלא ישבש את חיי השכנים. כץ ובן ארי צריכים גם לקבוע בהסכם ג'נטלמני שאחרי הבחירות, תהיה אשר תהיה התוצאה שלהן, חקיקת החוק תימשך עד לפרסומו ברשומות. אולי מהלך כזה יסלול את הדרך לישראלים מוכשרים, כמו רון דרמר שיש לו דלת פתוחה אצל נשיא ארה"ב, לשאת בעול החיים הציבוריים. לך תסבירמאות ישראלים, אמריקנים, ערבים ושחקנים בינלאומיים אחרים התכנסו באמצע השבוע במסגרת ועידת MEAD - פורום שהושק לפני שנה כאן בוושינגטון. באביב הוא התכנס בהרכב מצומצם באבו דאבי, והפעם שוב בבירת ארה"ב.
arik3000@gmail.com
