התחזית האופטימית בישראל: מתי תסתיים המלחמה?

הדיפלומט הערבי צעד במסדרונות של ועידת MEAD בדיוק כאשר הגיעה הבשורה על ניסיון החיסול בקטאר. מה תגובתך, נשאל. "זה חמור מאוד", השיב. אבל על הפנים שלו נמרח חיוך ענק. "חמור מאוד", השיב, והמשיך לחייך.

השבוע בדיוק, בשנה שעברה, התכנס הפורום הזה בוושינגטון, וההשוואה מאלפת. אשתקד זה היה שבוע אחרי רצח ששת החטופים, שבוע לפני מתקפת הביפרים. ישראל נראתה אז כמשאית חבוטה שנכנסה לרחוב חד־סטרי, נגד הכיוון, ללא מוצא. ממשל ביידן הצדיק על הבמה את אמברגו הנשק החלקי, עמוס הוכשטיין, אז השליח, הסביר שלישראל אין מה להרוויח ממלחמה עם חיזבאללה, רק להפסיד. איראן דהרה לגרעין.

שנה אחר כך, בכירי ממשל טראמפ הסבירו על הבמה למה יגבו את ישראל כמעט בכל מחיר. שליח הנשיא החדש, טום ברק, חזה נורמליזציה קרבה עם לבנון ודיבר על פירוק חיזבאללה במונחים של חודשים. אשתקד ישראל היתה ילד הכאפות של המזרח התיכון. כעת התפיסה היא שמדובר בבריון השכונתי, כזה שצריך ריסון. מדינות האזור לא הצטערו במיוחד על הסטירה שחטפה קטאר, אבל הן חוששות שישראל מרשה לעצמה יותר מדי.

באפריל אמר השר רון דרמר שבתוך שנה המלחמה כבר תסתיים, והסכמי נורמליזציה יושגו עם מדינות שונות באזור. התחזית הזו לא השתנתה, לכאורה אפילו השתפרה. דרמר סבור כעת שניתן לסיים את המלחמה עד תום השנה ("האזרחית", הוא מוסיף, כי בכל זאת תשפ"ה כפסע מסיום).

ניסיון ההתנקשות בדוחא נועד להשיג בדיוק את זה. התקווה היתה שהחיסול שם יעשה לחמאס את מה שעשה חיסול נסראללה לחיזבאללה - יוציא מהתמונה את מתנגדי הפסקת האש. גם כך עצם העובדה שהצעת טראמפ נדונה ברצינות בצמרת ארגון הטרור מעידה על הדאגה העמוקה בקרב בכיריו.

מקור בכיר הציע לי כבר מזמן את המשוואה שהחטופים לחמאס הם כמו נשק גרעיני למדינה מאוימת - אפשר להפחית את מספרם אבל תמיד יישאר אחד, לצורכי שרידות. אולי ההשוואה לא היתה נכונה עד הסוף. אם חמאס תחת הרושם שישראל בוודאות תיכנס לעזה, ושכניסה לעזה פירושה הכרעת הארגון, הוא עשוי לשחרר את החטופים החיים כדי למנוע את השמדתו המוחלטת. האנשים שהתנגדו לכך בקול היו אמורים להיות בבית האדום בקטאר.

מתוךהטור המלא של עמית סגל